שבוע שלישי, שלושה אנשים, המון חוויות
בחלק האחרון של הטיול קיבלנו תגבורת מהארץ. זוהר (בתנו) הצטרפה לטיול שלנו באזור הדרומי יותר של נורבגיה. מזג האוויר התהפך מגשום וקר לנעים ואחר כך אפילו חווינו גל חום! כבשנו שניים מהיעדים המפורסמים ביותר של נורבגיה – לשון הטרול וצוק המטיף וסיימנו את הטיול בעיר הנמל התוססת, ברגן.
21.6.22 - היום החמישה עשר
הגענו לחלק השלישי והאחרון בטיול שלנו. בימים האחרונים טיילנו בנופים קצת פחות דרמטיים מהנופים של הפיורדים, את הדרמות השגנו בדרכים קצת פחות נעימות (עליהן סיפרתי בפוסט הקודם).את החלק הזה של הטיול התחלנו בנסיעה מהעיירה לום (Lom) כשהיעד שלנו הוא העיירה פלאם (Flam) בה חלפנו ביום הראשון של הטיול. המטרה – לאסוף את זוהר, הבת הבכורה שלנו, שנחתה בלילה הקודם בברגן והצטרפה אלינו לחלק האחרון של הטיול.
עזבנו את המלון בלום, בסביבות שמונה בבוקר, אחרי שניקינו מעט את החדר (כזכור, חלק ניכר מהצימרים, דירות בנורבגיה, דורשים שהאורח ינקה אחריו לפני שהוא עוזב). ארוחת בוקר מצוינת אכלנו בבית קפה בעיירה Bakery in Lom AS.
את הנסיעה עשינו דרך כביש 55 שנחשב אחד הכבישים היפים בנורבגיה. אודה על האמת שאני אף פעם לא זוכרת את המספרים של הכבישים. בשלבי תכנון הטיול אני מסמנת על המפה נקודות עניין ואת המקום בו נישן אבל לא רושמת לעצמי איך עדיף לנסוע כי אני לא אוהבת תכנון מוקפד מדי. לכן, כשיצאנו בבוקר, לא ממש זכרתי מה צפוי לנו. בדיעבד אני יכולה להגיד שההפתעה וההנאה שלנו מהנסיעה היו שוות את העצלנות בהכנות. האם החמצנו דרכי נוף אחרות בנורבגיה? יתכן, אבל ואללה, היה מדהים גם ככה!
אחרי שיצאנו מלום הנוף הפך מושלג יותר יותר. בהתחלה רק שלוגיות קטנות ובהדרגה עוד ועוד שלג עד שהגענו ממש לאתר סקי. הטמפרטורה בחוץ הייתה 5 מעלות בלבד. באתר הסקי היו לא מעט אנשים, אומנם סקי ממש כבר לא ניתן לעשות אבל הם עסקו ב"צעידת שלג" מעין החלקה על השלג במישור. זה ספורט נחמד אבל נראה לי שנדרש כושר ממש טוב כדי לשרוד יותר מכמה דקות כי אמנם ההתקדמות היא על מגלשי סקי אך ללא מדרונות הסקי התלולים צריך להיעזר בכוח פיזי כדי להתקדם.
יכולתי לדמיין את עצמי מפרפרת בחוסר ישע על המשטח הלבן בלי להתקדם ובסוף חוזרת בהליכה רגילה עם המחליקיים בידיים, קצת בדומה לניסיונות שעשיתי בעבר לחתור בקיאק. אחרי חצי שעה של סיבובים במקום הצלחתי לרדת מהקיאק וללכת במהירות עם ראש מושפל ואוזניות כדי לא לשמוע את הצחקוקים של המפעיל!
טוב זה לא סיפור אמיתי רק משהו שסביר שהיה קורה…
בדרך עצרנו בכמה נקודות כדי להתפעל מהנוף, לחלץ רגליים ולצלם. זו הייתה נסיעה של כמה שעות מהנות מאוד עם הנופים המופלאים של נורבגיה כולל ההשתקפויות המדהימות שמאפיינות כל כך את הנסיעה ליד הפיורדים.
הגענו לפלאם לקראת השעה שלוש, בדיוק בזמן שבו הרכבת מברגן הגיעה. האנשים זרמו החוצה מהרכבת, הציפו את האזור ורק את זוהר לא מצאנו. נזכרתי בכל הפעמים שבאנו לאסוף אותה או את האחיות שלה מרכבת ישראל, תמיד הן הגיעו אחרונות חביבות. אחרי כמה דקות של חיפוש בין האנשים ונסיונות לתאם נקודת מפגש בעזרת ווטסאפ. היא הגיעה. בצד קליל אך אלגנטי, עם הטרולי הקטן וצעיף.
זוהר: הגעתי לטיסת לופטהנזה עם סיפור הטיסה של ההורים במחשבות. ברור שגם אצלי היה עיכוב וברור שרצתי בטירוף בפרנקפורט והגעתי בשנייה האחרונה לטיסה – מזל (או יותר נכון שכל) שלא הייתה לי מזוודה שתתקע חצי טיול בניסיון למצוא אותי. הגעתי למלון בסבבה שלי, פתחתי בהצלחה את כל הדלתות והמנעולים (שאמא הסבירה לי מראש איפה לוחצים עליהם) ונרדמתי מותשת (בעיקר כי בדיוק החלמתי מקורונה).
בבוקר נסעתי ברכבת הקלה למרכז ברגן, בזמן שהיה לי עד הרכבת לפלאם, הסתובבתי בין בתי קפה וטעמתי שוקו מפולי קקאו, מריר מאוד ומיוחד. הרכבת לפלאם מתחלקת לשני חלקים. הראשון עד העיירה קטנה Myrdal זו נסיעה רגילה בנוף הנורבגי. במירדל עברתי לרכבת אחרת שנחשבת רכבת נוף והנסיעה בה נחשבת אטרקציה תיירותית. הנוף אכן היה יפה ומרשים (בעיקר למי שרק אתמול נחת בנורבגיה) הבעיה היחידה הייתה שכל פעם שהרכבת עברה ליד מפל, חבורה של אנשים שישבו בחלון "הלא נכון", התנפלה על החלון שלי כמו חבורה של הודים שמחפשים מקום לשבת ברכבת ללא מושבים.
כשהרכבת הגיעה לתחנה בפלאם, ירדתי לי בנחת, הסתכלתי סביב והתלהבתי מהנוף. הדבר היחידי שקצת הפריע לי זה מבול ההודעות בווטסאפ: "איפה את?", "לכי ימינה", "אנחנו פה, אנחנו שם" עד שפתאום קפצו עלי שני אנשים, חיבקו אותי, נישקו אותי, לקחו לי את הטרולי והובילו אותי לאוטו שלהם.
אחרי שנגמרו החיבוקים וההתרגשות החלה להרגע, יצאנו לדרך. דבר ראשון נסענו לתצפית Stegastein viewpoint. היינו בה בתחילת הטיול וזו בהחלט נקודה שמצדיקה ביקור חוזר. עלינו שוב בדרך המתפתלת, אחרי שבועיים של נהיגה בנורבגיה, דן כבר היה מאוד מיומן בתמרון בכבישים הצרים והמפותלים וטוב שכך כי היו הרבה יותר מכוניות ותיירים. כל כמה דקות הגיע רכב מולנו וחלק מהנהגים היו במיומנות נמוכה מאוד על גבול הסכנה. אבל כאמור, הנוף למעלה שווה הכל.
ושוב כמו בפעם הקודמת, עצרנו גם בנקודת התצפית הנמוכה יותר. בנקודה הזו אין גדר כך שלמרות שהיא יותר נמוכה, הנוף מרגיש יותר אמיתי ועוצמתי.
בשלב הזה כבר היינו מאוד רעבים. חזרנו לפלאם לארוחת ערב מוקדמת במבשלת הבירה המקומית Ægir microbrewery. כשהגענו, ראינו שמאוד עמוס שם. המארחת הציעה לנו להיכנס לרשימת ההמתנה ואחרי התלבטות קצרה החלטנו להירשם ולהמתין גם כי רצינו לטעום את הבירה המקומית וגם כי אין הרבה מסעדות באזור ובטח שלא כאלו שזוכות לביקורות כל כך טובות.
למזלנו חיכינו רק כעשרים דקות, המארחת הובילה אותנו לשולחן ענקי ומיד אחרי שהתיישבנו גם לקחו מאתנו את ההזמנה. למרות שהמקום היה עמוס מאוד, קצב העבודה של הצוות היה מהיר למדי כך שתוך כמה דקות ראינו שהמלצר שלנו מגיע עם מגש ועליו הבירות שלנו אבל מסיבה שלא לגמרי ראינו הוא מעד וכוס בירה שלמה נשפכה על כל השולחן שלנו, כולל הצלחות והטלפונים. כולנו קפצנו במהירות אחורה ובמקום נוצרה מהומה קלה. שלושה מלצרים מיד נחלצו לעזרתנו, ניקו את השולחן, החליפו את הכלים ופיזרו אלף התנצלויות. קיבלנו את ההתנצלות בחינניות ובלב הודינו לאל שהטלפונים שרדו את התקרית.
אחרי התקרית, שטופלה ביעילות מרשימה (לרגע חשבנו שאנחנו מטיילים בגרמניה ולא בנורבגיה הכפרית והנינוחה) האוכל הגיע די מהר, המנות היו גדולות וטעימות, הבירות נחמדות. אפילו קנינו כמה להביא לבית.
בסיום הארוחה נסענו לכפר הקטן והמקסים אנדרדיל (Undredal). הכפר הקטן ממוקם על גדות הפיורד וחלק ניכר מהבתים שלו הם בתי נופש בבעלות הקמפגראונד-מלון המקומי. גם אנחנו לקחנו לנו דירה קטנה בקצה המבודד של הכפר. הדירה ממוקמת ממש על הפיורד עם נוף מקסים.
22.6.22 - היום השישה עשר
התעוררנו בנחת . אל מול הפיורד ובצער רב ארזנו את עצמנו ועזבנו את הכפר הקטן. חזרנו לפלאם לאזור תחנת הרכבת והמעגן. הופתענו למצוא במזח אניית קרוזים ענקית שלא הייתה שם אתמול בשום שלב. כנראה שהיא הגיעה בלילה.
קנינו לנו כריכים, מאפים וקפה במאפיית פלאם החמודה שהייתה מעט עמוסה אבל במידה נסבלת. בפעם המי יודע כמה בטיול חשבנו לעצמנו על כך שבנורבגיה, גם במקומות הכי מפורסמים ומתויירים כמו פלאם והגיירנגר שכווולם מגיעים לשם יש ממש מעט מסעדות ובתי מלון. תהינו אם בשיא העונה יש תורים ארוכים או שרוב התיירים פשוט אוכלים באונייה, בקרוואן או בצימר המאובזר – אין לנו תשובה מוחלטת.
ממש כשסיימנו לאכול, דיירי אניית הקרוז החלו לרדת לעיירה ולהתחלק לקבוצות שונות. חלק הלכו לרכבת לנסיעת נוף (דורש הזמנת כרטיסים מראש), חלק עברו לשיט בסירות קטנות, חלק שכרו אופניים וחלק סתם הסתובבו. מה שכן אף אחד מהם לא הגיע למאפייה, מן הסתם בדיוק סיימו ארוחת בוקר באנייה.
הנקודה הראשונה שלנו הייתה תצפית בשם Stalheimskleiva, במפה היה רשום שהמקום סגור לשיפוצים ואכן כך היה, ולא ניתן היה להיכנס לשם. במקום זה נסענו לאיזו דרך בשם brandsetvegen שלא ממש ברור איך שמענו עליה (המלצה מעורפלת בגוגל) נסענו עליה עד מפגש נהרות קטן ושם ירדנו לתצפית על המפגש, היה חביב מאוד.
המשכנו בנסיעה למפל המפורסם Tvindefossen שביקרנו בו לפני כשבועיים ביום הראשון של הטיול. זכרנו שזה מפל מרשים ואכן הוא יפה ומרשים ונוח מאוד להגעה, שתי דקות הליכה מישורית מהחנייה. כמובן שהיו בערך פי חמש אנשים מהפעם הקודמת. בלי ספק העונה התחילה.
אחרי המפל נסענו דרך העיירה ווסוואגן אל Bordalsgjelet Gorge. מקום נחמד מאוד, יש גם נקודת תצפית על הערוץ וגם הליכה קצרצרה לאורכו. לשמחתנו לא היו במקום הרבה אנשים, בערך עוד 8 אנשים מלבדנו. מתוכם ארבעה ישראלים – זו הפעם הראשונה בטיול ולמעשה גם האחרונה עד ברגן, שבה פגשנו ישראלים.
בסה"כ זו היתה עצירה קצרה וחביבה של כחצי שעה ואז המשכנו לנסוע.
זוהר: עד השעה אחת וחצי, ראינו אניית קרוז בגודל של רמת גן, עצרנו במפגש נהרות מרשים מאוד, ראינו מפל שוצף וענקי והלכנו רבע שעה (שלמה!) בתוך נקיק צר וטחוב שעובר ממש מעל ערוץ מים. בתור בן אדם שרגיל לקום בעשר, זה היה הספק מאוד מרשים (לדעתי) בנוף מהמם! אבל בזמן שאני הסתובבתי בהתלהבות מטורפת, ההורים שלי העיפו מבט וחצי בכל מקום ואמרו ביובש: "נחמד". מה הם ראו בשבועיים האחרונים?
החלטנו לעצור בדרך בעיירה קינסרוויק (Kinsarvik) ולהתייעץ עם מרכז המטיילים לגבי תנאי השטח ומזג האוויר במסלול "לשון הטרול". זה מסלול שנחשב ארוך מאוד וקשה ורצינו לעשות אותו רק במידה ומזג האוויר סביר (לא בא לנו ללכת 10 שעות ברוח וגשם) הזמנו מראש שני לילות לינה באזור כדי לשפר את הסיכוי שנצליח לעשות את המסלול.
מרכז המבקרים של קינסרוויק נמצא בתוך הספרייה של העיירה. כנראה עיירה פיצית כי הספרייה היתה ממש קטנה. העובדים שם היו מאוד נחמדים, הם לא ידעו יותר מדי אבל שמחו להתקשר ולברר עבורנו מידע והסברים על המסלול. בבדיקה הם גילו שמזג האוויר למחר צפוי להיות נוח רוב היום ורק לקראת אחר הצהריים יתכן שיהיה גשם.
אחרי שסיימנו בספריה, נכנסנו לסופר הסמוך וקנינו מוצרי אוכל לארוחת ערב וכריכים לטרק ומשם אל הבקתה המקסימה ששכרנו לנו במקום בשם Sekse שהוא אפילו לא נחשב עיירה, רק מקבץ של בתי מגורים.
אכלנו ארוחת ערב ביתית עם כוס יין, אל מול הנוף הנפלא של הפיורד.
23.6.22 - היום השבעה עשר
השכמנו קום, אבל ממש! בסביבות חמש וחצי השעון כבר צילצל והתחלנו לארגן אוכל, שתיה וציוד ליום הארוך מאוד שציפה לנו (התחלנו לארגן זה דן ואני, זוהר בילתה כ15 דקות בלייבב על השעה האכזרית שהערנו אותה). מאחר ועדיין היינו לפני תחילת העונה הרשמית וגם לא בסוף שבוע, לא יכולנו להזמין מקום מראש בשאטלים שמובילים אל תחילת המסלול הרשמי, כך שקיווינו שהעסק יזרום טוב.
הגענו עם האוטו לחניון מספר 2, בעזרת השילוט, גוגל והגיון בסיסי הצלחנו לשלם עבור חנייה לכל היום ומיהרנו אל השאטל של שבע בבוקר. למזלנו הצלחנו לעלות עליו, אחרת היינו צריכים לחכות חצי שעה לשאטל הבא בתור. בעונה הרשמית ובסופ"ש, ניתן ואף מומלץ להזמין מקום מראש בשאטל, אחרת יש מצב שפשוט אין עליהם מקום ואז צריך לעלות ברגל.
בזמן שנסענו בדרך המתפתלת לנקודת תחילת המסלול, ראינו אנשים רבים שהעדיפו לחסוך את עלות השאטל ו/או החניון ופשוט עלו ברגל על הכביש (אין אופציה אחרת), זה מוסיף "רק" שעה הליכה – לכל כיוון בעלייה תלולה! קטן על האירופאים האלו
יחד אתנו ירדו מהשאטל שלושה יפנים, מהרגע שהתחלנו ללכת, אחת מהם השמיעה מוזיקה מהטלפון שלה כמו אחרונת הערסים בכינרת. זה היה מוזר, חשבנו שיפנים אמורים להיות שיא הנימוס, אולי זה לא נחשב אצלם גסות רוח, מי יודע? בהתחלה הם שמרו על אותו קצב כמו שלנו אבל אחרי כמה זמן הם כנראה קצת התעייפו ופתחנו עליהם פער והשתחררנו מהרעש הבלתי פוסק שלהם.
ממש בתחילת המסלול ראינו קבוצה של נערים ונערות בגיל תיכון, הם הלכו בנחת וקישקשו כאילו שהם מטיילים במרכז קניות ולא באחד המסלולים המפורסמים והמאתגרים של נורבגיה. הם היו לבושים עם בגדי בית ספר ולא נראו מצוידים לטרק ארוך ואכן בשלב מסוים הם הפסיקו ללכת. התאוריה שלנו היא שזה נערים מהתיכון המקומי ובגלל שאין מרכזי קניות או מקומות בילוי באזור, כשהם מבריזים מהלימודים הם יוצאים לבלות בחיק הטבע.
הדרך למעלה לקחה לנו ארבע שעות עם מעט מאוד הפסקות. הדרך עצמה מאוד יפה ומגוונת, לא מאוד קשה אבל גם לא קלה. היו אזורים שהלכנו בבולדרים, על אבנים וגם חצינו שדות שלג ופגשנו לא מעט אנשים, חלקם יצאו לפנינו, חלקם ישנו בלילה בשטח, חלקם יצאו אחרינו
בערך שעתיים וחצי לתוך המסלול, הגיעה מאחורינו בחורה צעירה עם מנשא תינוק, להפתעתנו הרבה וגם קצת לשמחתנו, במנשא התינוק שלה היה כלבלבון קטן וחמוד. קצת אחרי כן ראינו עוד בחורה צעירה מגיעה, היא סחבה על הגב תיק ענקי עם ציוד ללינת שטח ובראש התיק – בובת אלפקה! מה אני אגיד? בקושי סחבתי את עצמי, נראה לי מגוחך לסחוב כלב או בובת אלפקה לטיול! המסקנה: יש אנשים מוזרים בעולם אבל אותנו זה ממש שעשע לראות גם את האלפקה וגם את הכלב. במסלול היו הרבה אנשים שיצאו עם הכלב/כלבים לטיול אבל רוב הכלבים הלכו עצמאית קשורים עם חבל ורצועה
אחרי ארבע שעות של עלייה, הגענו סוף כל סוף ללשון הטרול. במקום היו כבר לא מעט אנשים ותור שנראה לא כל כך ארוך, של אלו שרוצים להצטלם על לשון הטרול עצמה. בטיפשות קלה, הצטרפנו לתור המסודר רק כדי לגלות שכמעט כל אחד שהולך להצטלם עושה 1000 פוזות למצלמה והחוצפנים שביניהם גם בודקים את התמונות וחוזרים למקצה שיפורים.
הצלמים עמדו למעלה בראש התור והמצטלמים ירדו בתורם אל הסלע. חלק מהמצטלמים היו ממש מגוחכים, מלחיצים, פאתטיים, חלקם גם היו חביבים ומוצלחים.
הצטלמו זוג צעיר, האישה הייתה דומה לזמרת המפורסמת ליזו, היא הצטלמה עם בן זוגה ובלעדיו בלי הפסקה בעשרות פוזות, בדקה את התוצאות וחזרה להצטלם עד שבסוף נמאס לו והוא פשוט ירד מהסלע בעצבים והשאיר אותה לבד.
היה שם זוג מבוגר למדי, נתנו להם הרבה כבוד על עצם ביצוע המסלול אבל בזמן שהוא צילם אותה, הוא כל כך השתדל להשיג זוויות טובות ומיוחדות שכמעט החליק ונפל לתהום, אולי הוא פשוט לא רצה לחזור את כל הדרך למטה
אחת המצטלמות המרשימות והמבדרות היתה בחורה צרפתיה שבאה עם ארבעה כלבים, היא גרמה לעיכוב גדול בהתקדמות התור כי לקח זמן ומאמץ משולב להוריד את הכלבים אל הסלע ואח"כ להוציא אותם משם, אבל נתתי לה קרדיט על האומץ והחזון.
תוך זמן קצר התברר לנו שהתור "הלא ארוך" איטי להחריד, גם בגלל ההגזמה עם כמות התמונות אבל גם בגלל הנימוס האירופי המוגזם – מי שתורו מגיע, לא יתקדם לעבר לשון הטרול עד שזה שלפניו לא ירד לגמרי מהסלע ויעזוב את האזור, שככה יהיה לי טוב, לפחות חצי שעה התבזבזה רק על חוסר היעילות הזו.
מהון להון חיכינו בתור כשעה וחצי – זה היה מטופש ומיותר, התמונות יפות אבל היו מקומות נוספים שניתן היה להסתפק בהם. בשורה התחתונה, גם אם התור נראה קצר – הוא לא! ולא מומלץ לעמוד בו. למי שסקרן רק אגיד שאני מלכתחילה לא תכננתי לעלות על חתיכת הסלע הצרה הזו, שתלויה בגובה מטורף מעל הפיורד. אפילו היה לי קשה לצלם את דן וזוהר כשהם היו עליה! הם זרמו עם הסרבנות שלי אבל כן קצת התלוננו על זה שהרעד בידיים (מהפחד) פגע איכות התמונות.
התחלנו לחזור, באותה הדרך. אחרי כשעה וחצי באחת ההפסקות שעשינו הבחנתי לחרדתי הרבה שהטלפון שלי נעלם! איזה סיוט, מה עושים? חיפשנו בכל התיקים, הכיסים, המעילים ויוק! אין טלפון. ניסינו להפעיל את האפליקציה של "מצא את הטלפון שלי" דרך הטלפון של דן אבל בחוסר הגיון שלא ממש מובן לי, הדרישה הראשונה של האפליקציה היא שאאשר שקיבלתי סמס לטלפון! הלו, למה לי לחפש את הטלפון שלי אם הוא אצלי ומקבל סמס? לא ברור…
אחרי כמה דקות של לחץ ושלל רעיונות לפתרונות, החלטנו שנמשיך במסלול ותוך כדי הליכה דן יחייג לטלפון שלי בתקווה שמישהו יענה. התחלנו לצעוד וכעבור כחמש דקות, לתדהמתנו הרבה, מישהו ענה לנו וסיפר ששמע את הטלפון מצלצל מאחורי אבן במסלול. למזלנו הרב האנגלית שלו הייתה סבירה , הסברנו לו שאנחנו בדרך חזרה, הוא לעומת זאת עוד היה בדרך למעלה. דן ביקש ממנו שיחפש מישהו שבא מולו וייתן לו את הטלפון וכך היה. זוג חביב הסכים להביא לנו את הטלפון לחניון ובא לציון גואל!
בזמן שהמשכנו לרדת מההר הופתענו לראות די הרבה אנשים שעדיין עולים, אלו שעלו עם ציוד ללינת שטח זה הגיוני, הם ישנו למעלה ויהיו הראשונים להצטלם בבוקר. אבל רוב אלו שראינו, הגיעו לטיול יום. מזג האוויר (בהתאם לתחזית) התחיל להשתנות לקריר, עם רוח וענני גשם, אבל זה לא הרתיע אותם.
בין המטיילים ראינו זוג סינים, היא קטנה כמו ילדה בת 12 ועל הגב שלה היא סחבה תינוק ענקי שהיה בערך חצי מהגודל שלה, הבעל שלה הלך מאחוריה, בקצב איטי ונראה נטול כושר לחלוטין, ממש לא ברור לי איך הם יצאו למסלול הזה בשעה כל כך מאוחרת ובלי ציוד מתאים – אבל כנראה שאני מפונקת.
הגענו למטה בשלום וחיכינו עוד כשעה עד שגם הטלפון שלי הגיע. הודינו מקרב לב לזוג החביב שעזר להציל את היכולת שלי לתקשר עם העולם וחזרנו לאוטו עם השאטל שמגיע כל חצי שעה לאסוף אנשים.
חזרנו לצימר המקסים שלנו, ארוחת ערב ביתית אכלנו בצימר גם כי רצינו אבל גם כי לא היה לנו כוח לנסוע (לפחות עשרים דקות) לאחת מהעיירות הקרובות כדי לחפש מסעדה.
24.6.22 - היום השמונה עשר
היום הזה הוכרז כבר בלילה הקודם כיום מנוחה והתאוששות מטרק הטרולטונגה. קמנו בנחת שלא לומר אפילו עצלנות.
זוהר: ממש עצלנות. הם הצליחו לישון עד 7:54 ולקח להם 6 דקות שלמות לעשות מספיק רעש כדי להעיר גם אותי.
סיימנו כביסות אחרונות, ארזנו את הציוד, בהינו קצת בנוף ויצאנו לדרך. מזג האוויר היה בהיר ונעים וההשתקפויות לאורך הפיורד היו מהממות.
עצרנו לארוחת בוקר נחמדה בבית קפה חביב Kafe Pause במרכז העיירה אודה (Odda). אחר כך עצרנו בסופר לקנות קצת מצרכים לדרך ולארוחת ערב ומשם נסענו לקרחון (Buerbreen). הקרחון הוא כנראה חלק מפארק מוסדר כי החנייה עולה שם כסף, 185 קרונות, שמשלמים ביציאה. עד כה רק במעט מקומות היינו צריכים לשלם על חניה ולא נראה שזה קשור למידת הפופולריות של המסלול.
בפארק הקטן יש כמה מסלולים, לא ארוכים. אנחנו הלכנו רק עד תצפית נחמדה על הקרחון כי היינו עיפים ועצלנים. הלכנו כעשרים דקות ואז התיישבנו לנו בשמש החמימה ותיצפתנו על הקרחון. הנוף יפה אבל הקרחון עצמו היה רחוק וגבוה וניכר כי הוא נסוג הרבה בשנים האחרונות (כמו כל הקרחונים)
את הדרך חזרה עשינו מדרך אחרת, לאורך הנהר השוצף שנשפך מהקרחון. בדרך עברנו ליד מרכז המבקרים של הפארק. ראינו אנשים עובדים שם אבל המרכז עצמו עדיין לא נפתח למבקרים והם רק היו בעיצומן של הכנות לקראת העונה כך שאפילו לא יכולנו לקנות שתיה או חטיפים.
בדשא שליד מרכז המבקרים מצאנו להפתעתנו פרות-כבש רועות להן בהנאה ובעצלנות של פרות – זו החיה שחשבנו שנמצא במסלול הזכור לשמצה בקונגסוול (Kongsvoll) ובמקום זה נתקלנו בחיה אכזרית ותוקפנית. כדי לשמוע עוד על החוויה האיומה שלנו לפני כמה ימים צריך לקרוא את הפוסט השני בסדרה.
שילמנו על החניה והמשכנו לנו בנסיעה. בדרך עצרנו באסופת הבתים Sandvin על גשר פסטורלי, סתם כדי לצלם וליהנות מהנוף. אחר כך עצרנו במפל Vidfossen, רואים אותו יחסית מרחוק, נחמד כי הוא בדרך אבל לא הייתי נוסעת במיוחד.
משם המשכנו לאחד המפלים המפורסמים יותר בנורבגיה, מפל בשם Låtefossen . המפל מפוצל לשני חלקים עוצמתיים מאוד. כל חלק בפני עצמו הוא מפל מצדיק עצירה וביחד זה בהחלט היה מפגן כוח מרהיב.
כשהמשכנו בנסיעה ראינו ממש בקרבת המפל המרשים הזה עוד מפל ענקי בשם Espelandsfossen אבל אפילו לא ירדנו בשבילו מהאוטו. מאחר וכל המפלים האלו נמצאים ממש על הכביש הראשי, הביקור בהם לא לוקח הרבה זמן ובסביבות שלוש כבר הגענו לקמפינג שבו הזמנו בקתה ללילה זה, בעיירה רולדאל (Røldal). משרד הקבלה של הקמפגראונד היה סגור ובפתק שהיה תלוי הם הבטיחו שיגיעו בשעה 16:00 כדי לחלק מפתחות לחדרים ולמקם את הקרוואנים שהגיעו בחלקות שנשמרו להם.
הקמפינג ממוקם כמה דקות הליכה מכנסיית העץ של העיירה אז הלכנו לשם ברגל. בהחלט כנסייה נחמדה. טיילנו גם למרכז העיירה הפצפון כדי להעביר את הזמן. הבעיה העיקרית הייתה שהיה חם, ממש חם! 27 מעלות ללא צל או ענן! קשה להאמין שרק לפני כשעתיים היה לנו קריר.
בשעה ארבע העובדת של הקבלה הגיעה למשרד ונתנה לנו מפתח. החדר היה חביב אבל היינו חייבים להשאיר הכל פתוח כדי שיכנס אוויר ולא יהיה חם מדי בפנים. ארוחת ערב ביתית אכלנו בבקתה.
25.6.22 - היום התשעה עשר
אחרי כמה ימים עם נסיעות יחסית קצרות, ביום הזה ציפתה לנו נסיעה של כמה שעות כדי להגיע לעיר החוף הדרומית סטוונגר (Stavanger). המרחקים בחלק הדרומי של נורבגיה קצת יותר ארוכים והנוף טיפה פחות דרמטי אבל עדיין מאוד יפה.
זוהר: קמנו ואכלנו ארוחת בוקר בחדר שלנו. כשסיימנו לארוז התחלתי ללכת לאוטו כשגיליתי שאני לבד. מבט לאחור גילה לי שאמא שלפה מטאטא ואבא שוטף כלים. לרגע אחד חשבתי שהם איבדו את זה. אולי הם חושבים שעברנו לגור פה? כשאמא הבינה שאני מבולבלת היא הסבירה לי שחלק מהנורבגים לא כוללים שרותי נקיון באירוח שלהם. בעיני זה ממש הזוי אבל מיד העמדתי פנים שאני עוזרת לנקות גם.
בדרך עצרנו במפל מדהים ביופיו Langfoss. משהו בזווית של נפילת המים והעוצמה המטורפת של הזרימה יוצר מראה של עננים שנשפכים מהמפל או שזה נראה קצת כמו רעמות של סוסים לבנים – זה ממש מפל מהפנט ביופיו
אחרי המפל המשכנו בנסיעה ללא עצירות מיוחדות. בדרך אין הרבה ישובים וגם אלו שיש קטנים מאוד (בדומה לרוב נורבגיה). זוהר מצאה לנו בעיירה רנדמולית בשם OLEN בית קפה עם המלצות. אז עשינו לעצמנו עצירת התרעננות קצרה. בית הקפה היה נחמד מאוד, נראה לי שזה בית הקפה היחידי בעיירה או אפילו בשורת העיירות שעברנו בנסיעה עד שהתקרבנו קצת יותר אל קו החוף.
אחרי כ4 שעות נסיעה, בהן עברנו במנהרות וגשרים שמזכירים מאוד את הדרך האטלנטית הגענו לעיר הגדולה – סטוונגר.
בהמלצת בעל המלון שלנו, החנינו את האוטו בחניון ציבורי שנמצא כמה דקות הליכה מהמלון ממש סמוך למסוף המעבורת שליד הכניסה לעיר ובאנו ברגל עם המזוודות. בחוץ היה חם מאוד וקיווינו שבתוך המלון יהיה קצת יותר נעים.
הגענו למלון שלנו ליומיים הקרובים, מלון קטן ויחסית משופץ עם דירות קטנטנות, נחמד מאוד אבל – בלי מזגן או מאוורר. פתחנו חלונות אבל עדיין היה חם בדירה וגם רועש ומסריח מהמסעדה הטורקית שנמצאת ממש מתחת לחדרי המלון ולכן החלטנו שנלך להסתובב במרכז התיירותי של העיר (שנמצא מרחק הליכה מהמלון) ונחפש לנו מקומות ממוזגים לבלות בהם.
העצירה הראשונה היתה בחנות בגדי ספורט נחמדה ונעימה ואח"כ מדי פעם הצצנו בחנות כזו או אחרת עד שהגענו לאזור הטיילת של העיר. הרחובות באזור שהסתובבנו צבעוניים ויפים והאווירה הייתה תוססת וראינו שיש הרבה בתי קפה, פאבים וברי יין.
אכלנו במסעדה מזדמנת בשם Døgnvill Burger Stavanger שהייתה די מוצלחת. אחר כך עצרנו במאפיה קטנה וקנינו לנו קצת מאפים לטיול המתוכנן לבוקר הבא, אחד המסלולים הידועים והמתויירים ביותר בנורבגיה – כס המטיף או צוק המטיף – שני השמות נחשבים "השם האמיתי" של המסלול.
בגלל מזג האוויר החם והתחזית שגל החום ימשך וגם בגלל שהמסלול ידוע כמאוד מאוד עמוס, החלטנו שנשכים ללכת לישון ונצא מוקדם בבוקר כדי להקדים את השמש ואת התיירים.
25.6.22 - היום העשרים
אחרי לילה שהיה נטול שינה ברובו, גם בגלל שהיה חם מאוד וגם בגלל שעד השעות הקטנות היה המון רעש מהרחוב. קמנו ב5 וחצי, התארגנו בזריזות ויצאנו לדרך. הרחובות היו נטושים אבל מטונפים ברמות קשות, מלא פחיות בירה ובקבוקי אלכוהול היו זרוקים ברחוב, וגם בגנים הציבוריים, זו הייתה עדות מכוערת ללילה הרועש שעבר עלינו. כנראה שכל סופ"ש הם יוצאים ומשתכרים עד השעות הקטנות של הלילה ובגלל שהקדמנו לצאת, מנקי הרחובות עדיין לא הספיקו לאסוף את כל הטינופת.
הנסיעה לכיוון החניון של כס המטיף הייתה מהירה מאוד. הכבישים היו ריקים וגם החניון היה כמעט ריק כך שבסביבות 6:30 כבר התחלנו את המסלול, בעלייה כמובן. היו עוד אנשים שיצאו בערך יחד איתנו, קצת לפני וקצת אחרי, אבל ממש לא הרבה.
המסלול עצמו מגוון מאוד. מתחיל בעלייה דרך יער וממשיך על שבילי עץ שנפרשים בתוך שדה שנראה כמו ביצה. אחר כך הגענו לאגמים קטנים ויפים ואז למעלה השביל עובר ליד קצה ההר וצופה על הפיורד.
כשהתקרבנו לאזור הצוק עצמו, ראינו כמה אוהלים. מסתבר שכמו בטרק "לשון הטרול", יש אנשים שמגיעים לישון את הלילה במסלול. באזור הזה הייתה רוח מאוד מאוד חזקה. לי זה מאוד הפריע, ממש הרגשתי חוסר יציבות והלכתי לאט ובצד השביל. נראה לי שזה לא כל כך נעים לישון שם כשיש כאלו רוחות אבל הם כנראה רגילים.
לשמחתנו הרבה, כשהגענו לכס המטיף ראינו שיש שם עדיין ממש מעט אנשים, רוב התמונות שראינו מהאזור היו עם המוני אנשים כך שההחלטה לצאת מוקדם בבוקר הוכיחה את עצמה, גם כי כיותר כייף לטייל עם מעט אנשים שלא לומר לבד אבל גם כי אפשר היה להצטלם די בחופשיות.
בדרך למטה, באו מולנו די הרבה אנשים, ראינו קבוצות של חברים וגם קבוצות מאורגנות של בני נוער וקבוצות של טיולים מאורגנים וכמובן משפחות, ובודדים. בהחלט שמחנו שהתאמצנו להגיע מוקדם יותר.
בזמן שנסענו חזרה לסטוונגר, מזג האוויר התחיל להשתנות. עננים התחילו לכסות את השמים ומדי פעם ירד גשם, האמת שזה היה בדיוק לפי התחזית כך שהיינו מאוד מרוצים שהספקנו את המסלול גם בלי גשם וגם בלי הרבה אנשים.
כשהגענו חזרה לעיר עצרנו לאכול משהו קטן בסניף המקומי של רשת Espresso house, שמנו לב שהרחובות היו נקיים ללא העדויות לבלגן שראינו השכם בבוקר. אחרי הקפה חזרנו לחדר, התקלחנו ונחנו קצת עד השעה 16:00 ואז הלכנו לאכול. בגלל שזה היה יום ראשון הרבה מאוד מהמסעדות ובתי הקפה היו סגורים אבל בסוף התיישבנו במסעדה איטלקית Olivia Torget. המסעדה הייתה מוצלחת מאוד שלא לומר מהמוצלחות בטיול כולו.
זוהר: בדרך חזרה לחדר ראינו כמה ברי יין קטנים יחסית בקרבה למלון ולכן בסביבות 20:00 החלטתי שלכבוד סיום הטיול (מחר כבר חוזרים לברגן ליומיים ואז לארץ) אני גוררת את ההורים כדי לבדוק את סצנת היין בעיר. בחרתי בבר קטן בשם Norvald Vinbar
ישבנו בתוך הבר הקטן ודי מהר גיליתי שהנורבגים לא חזקים באנגלית והאמת שאם נשפוט לפי מה שקיבלנו, לא חזקים גם ביין. היה קשה מאוד לקבל המלצה ברורה מהמלצר. הוא לא הבין אותנו ואנחנו לא הבנו אותו, המונחים הבודדים של טעמי יין שאני מכירה נשמעים אחרת באנגלית שבורה. בסוף פשוט טעמנו כמה אפשרויות (בינוניות) ובחרנו שלוש כוסות. כאמור היין היה רק בסדר אבל האווירה בבר הייתה נעימה והיה אחלה סיכום לטיול שלנו.
26.6.22 - היום העשרים ואחד
ביום הזה לא עשינו כמעט כלום, נסענו חמש שעות לאורך החוף מסטוונגר עד לשדה התעופה של ברגן. הדרך היתה חביבה אבל לא ברמה של הנופים שהתרגלנו בשאר הטיול. את השעה האחרונה של הנסיעה העברנו על מעבורת, כך שישבנו בנחת בסיפון.
בשדה התעופה הזדכינו בזריזות על הרכב ועלינו על הרכבת הקלה לעיר ברגן. הרכבת ממוקמת קומה אחת מתחת לשדה התעופה, אני לא זוכרת כמה בדיוק שילמנו אבל היה זול בצורה כמעט מגוחכת. הנסיעה ארכה כארבעים דקות כשבדרך ראינו את פרברי העיר ברגן וירדנו ממש במרכז העיר.
הדירה ששכרנו הייתה במרחק של כמה דקות הליכה מתחנת הרכבת, הרחובות שהובילו אליה היו יפים ומטופחים עם הרבה חנויות ומסעדות. מצאנו את הדירה יחסית בקלות, לשמחתנו התמונות לא שיקרו וזו הייתה דירה גדולה ויפה עם מרפסת ענקית שצופה על מרכז העיר. התמקמנו בזריזות ויצאנו לחפש מסעדה לארוחת צהריים.
מהר מאוד גילינו שברגן עמוסה יותר ממה שהתרגלנו עד כה, אני לא יודעת אם זה ככה תמיד או שהעומס היה בגלל שבאותו יום היתה בעיר הופעה של להקת אימג'ן דרגונס, הופעה שגם אנחנו הגענו לעיר למענה.
בגלל העומס ראינו שלרוב המסעדות היה תור ממש ארוך בכניסה, החלטנו להיכנס באופן די רנדומלי למסעדה סינית ברחוב צדדי, לא היה תור במסעדה וכמעט לא היו שם אנשים וכשהגיע האוכל, הבנו את הסיבה, המסעדה הייתה פשוט גרועה.
אחרי חווית האוכל הלא מספקת הזו, חזרנו לחדר כדי לנוח לקראת ההופעה בערב. בזמן שנחנו שמענו מהבניין ליד חבורה של בנות שרות בקולי קולות את השירים של אימג'ן דרגונס, הן שתו ועישנו במרפסת כחלק מההכנה להופעה.
בשש וחצי התחלנו לצעוד לכיוון הפארק שבו תתקיים ההופעה. הרחובות של העיר היו מלאים באנשים שהלכו יחד איתנו. חבורות של צעירים אבל לא רק! ראינו גם משפחות עם ילדים צעירים יחסית, אנשים בגילנו וגם מבוגרים יותר. נחש זוחל של אנשים שכולו נע לאותו הכיוון. המסעדות ובתי הקפה השמיעו מוזיקה של הלהקה בקולי קולות והאווירה הייתה תוססת ומלהיבה.
ההופעה הייתה פשוט נהדרת, אומנם היו הרבה חברה קצת שיכורים, אבל רוב הזמן הם לא הפריעו רק מדי פעם הם התעקשו לשיר כל כך חזק שממש היה קשה לשמוע את הלהקה או שהחליטו להצטלם איתנו (כמו בתמונה למעלה) אבל זה היה ברוח טובה.
היו שני חסרונות מרכזיים. האחד שהיינו רחוקים מדי מהבמה כי התקמצנו לקנות את הכרטיסים הקרובים והשני שלא היה חושך בשום שלב (ככה זה במדינות הצפוניות, אין כל כך לילה בסוף יוני) ולכן הזיקוקים והפירוטכניקה שהיו חלק מההופעה, היו יפים – אבל כנראה פחות מאשר במקומות חשוכים
שנה אחרי ההופעה הזו, זכינו לראות את הלהקה בפארק הירקון, קנינו את הכרטיסים היקרים יותר ועמדנו קרוב יותר וזה אכן היה שדרוג אבל למרות שהיה היה חושך לא היו בכלל זיקוקים כך שלא היה פיצוי על החלק הזה
בסביבות 11 ההופעה נגמרה, חזרנו יחד עם נחיל האנשים, כל המסעדות שנותרו פתוחות היו מלאות עד אפס מקום, אנחנו לא היינו רעבים אז פשוט חזרנו לדירה, ישבנו לנו במרפסת ונהנינו מהשקיעה שסוף סוף הגיעה לשמי העיר ברגן וסיכמנו שהיה ערב מאוד מוצלח.
28.6.22 - היום העשרים ושתים, האחרון
את היום האחרון של הטיול התחלנו בארוחת בוקר בבית קפה בשם Kaffemisjonen שנראה כאילו הגיע ממזרח אירופה והתמקם לו בלב ברגן. הגענו אליו על סמך המלצות בגוגל ואני מודה שכשראינו אותו, היו לנו כמה רגעים של פקפוק, הוא נראה מאוד מיושן וטיפה מאובק אבל החלטנו להיכנס ולשבת, וזו הייתה החלטה טובה, הקפה היה מצוין והכריכים טריים ומושקעים, אפילו קנינו קצת פולי קפה כדי לקחת הביתה.
אחרי ארוחת הבוקר, הסתובבנו קצת במרכז ברגן, כשעברנו ליד האגם היפה פגשנו בגן ילדים מקומי שיצא לטיול, הילדים הקטנטנים רצו בטיילת הקטנה כמו ברווזונים, הם היו מתוקים להפליא.
אחרי שהקפנו את רוב האגם, הסתובבנו קצת בחנויות, זה היה קצר כי אין בברגן הרבה אפשרויות ורוב חנויות האופנה שראינו היו ממש משעממות אבל האזור עצמו היה יפה ונעים לטיול, הגנים מאוד מטופחים והבניינים יפים וצבעוניים.
לקראת הצהריים חזרנו לחדר, ניסינו לעשות צ'ק אין לטיסה, הצלחנו באופן חלקי וקיווינו לטוב. אחרי שטיפלנו בטיסה ניסינו להזמין מונית לילה לשדה התעופה, בשעות הלילה המאוחרות אין תחבורה ציבורית בכלל בברגן כך שמונית הייתה האופציה היחידה. גם בהזמנת המונית נתקלנו בקשיים כי האתרים מיועדים בעיקר לאוכלוסייה המקומית עם כל מיני נתונים שאין לנו כתיירים.
אחרי כל הבירוקרטיה המתסכלת שהתעסקנו אתה כשעתיים הגיע הזמן לאכול. למודי ניסיון מהעומס שראינו אתמול במסעדות, הזמנו לנו מראש מקום לארוחת צהריים מאוחרת בסניף המקומי של מסעדת Olivia
לפני שהגענו למסעדה החלטנו לעצור במרכז המבקרים הגדול והמפואר של ברגן כדי להיעזר בהם בעניין המונית של הלילה, לשמחתנו המרכז נמצא ממש בקרבת המסעדה כך שזה לא דרש מאמץ מיוחד. שטחנו את החששות שלנו בפני הבחור החביב שקיבל את פנינו והוא מיד התקשר ודיבר בטלפון עם חברת המוניות והם אמרו שהם רואים שיש הזמנה על שמנו והכל בסדר, שמחנו לשמוע ובלב יחסית שקט המשכנו בדרכנו.
כשהגענו למסעדה, עקפנו בקלילות את התור הארוך שהשתרך בכניסה ונכנסנו פנימה למקום שנשמר עבורנו. האוכל היה די טוב, לטעמנו היה קצת פחות מוצלח מהסניף בסטוונגר אולי גם כי חסרו להם קצת מנות והייתה להם תקלת חשמל שגרמה בעיות ועיכובים אבל בסך הכל היה מוצלח.
אחרי האוכל התחלנו ללכת לכיוון הדירה ובדרך החלטנו באופן ספונטני לעלות בפינקונל לתצפית על העיר – היה נחמד מאוד. באופן מפתיע, הצלחנו לראות מנקודת התצפית, את הבניין שבו הדירה שלנו. הפינקונל עולה 15 יורו לאדם לכיוון והרבה מאוד אנשים עולים איתו למעלה אבל יורדים ברגל. כמובן שיש גם אנשים שעולים ויורדים ברגל. אנחנו היינו באווירת סוף טיול ולכן בעצלנות מובהקת, עלינו וירדנו בפינקונל.
באמצע הלילה, ירדנו עם המזוודות לרחוב כדי לחכות למונית שלנו, אחרי כעשר דקות הבנו שהמונית לא מגיעה, למרות שבררנו בצהריים והבטיחו לנו שיש הזמנה, בפועל המונית פשוט לא הגיעה. ירדנו לרחוב הראשי וחיפשנו מונית מזדמנת, זה לקח כמה דקות אבל בסוף הצלחנו
הצ'ק אין לטיסה הלך מאוד מהר, זה שדה תעופה קטן ויעיל אבל הבעיות לא איחרו להגיע. כחצי שעה לפני הטיסה קיבלנו הודעה שבגלל תקלת מחשב בפרנקפורט, הטיסה נדחית למועד שכרגע לא ידוע. לא היינו מאוד מודאגים כי ידענו שיש לנו שלוש שעות המתנה בפרנקפורט לפני הטיסה לארץ אבל ככל שזמן עבר, התחלנו להיות מוטרדים. בשלב מסוים הודיעו לנו לעלות מהר למטוס כי נוצר חלון הזדמנויות צר להמראה. עלינו למטוס אבל כבר היה ברור שאת הטיסה לארץ אנחנו עומדים לפספס. לפני ההמראה, הספקתי לשלוח עדכון מצב לסוכן הנסיעות שלנו הוא אמר שינסה לראות מה אפשר לעשות.
כשנחתנו בפרנקפורט נתקלנו בתוהו ובוהו. מאות טיסות נדחו או בוטלו לחלוטין. אלפי אנשים הסתובבו ברחבי השדה עם פרצופים אבודים ומיואשים ואנחנו הצטרפנו אליהם. בעצת הסוכן שלנו חיפשנו תור של שירות הלקוחות של לופטהנזה. היו להם כמה משרדים ברחבי השדה ולכל אחד מהמשרדים היה תור של מאות אנשים.
לא הייתה ברירה ונעמדנו בתור. בזמן הזה, למזלנו הרב, סוכן הנסיעות הצליח לשריין לנו שלושה מקומות על אחת הטיסות הבאות לישראל אבל כדי לממש את זה היינו צריכים להצליח להגיע לנציג של לופטהנזה ולקבל שובר חדש. אחרי כשעתיים המתנה הגענו לנציג שממיין את האנשים למקרים אבודים, רגילים או דחופים, הוא ראה שאנחנו רשומים לטיסה שעומדת להמריא בתוך כחצי שעה ולכן העביר אותנו לתור של המקרים הדחופים וכך הספקנו ברגע האחרון לעלות על טיסה לארץ.
תם הטיול לנורבגיה, הטיסות היו נוראיות אבל הנופים המדהימים של נורבגיה מצדיקים את המאמץ. אין ספק שנורבגיה היא אחת המדינות היפות בעולם, הנופים הדרמטיים שלה נגישים מאוד ולמעשה כמעט הכל אפשר לראות רק על ידי הצצה מחלון האוטו. נורבגיה היא מדינה כפרית ורגועה למדי, הקולינריה שלה בינונית מאוד ורמת השירותים לתייר לא מאוד גבוהה אבל זה חלק מהקסם.
מסעדות
Bakery in Lom AS , Sognefjellsvegen 7, 2686 Fossbergom, Lom.
Ægir microbrewery, A-Feltvegen 23, 5743 Flåm
Kafe Pause, Røldalsvegen 18-24, 5750 Odda
Døgnvill Burger Stavanger, Skagen 13, 4006 Stavanger,
Olivia Torget, Kongsgårdbakken 1, 4005 Stavanger
Norvald Vinbar, Øvre Holmegate 3, 4006 Stavanger
Kaffemisjonen, Øvre Korskirkeallmenning 5, 5017 Bergen
Olivia Zachariasbryggen, Torget 2, 5014 Bergen
הפוסט סגור לתגובות