השיבה לנפאל
בסוף 2018 הגשמנו חלום נושן וחזרנו לנפאל. רצינו לראות שוב את קטמנדו ולהגיע שוב אל ההרים הגבוהים והכפרים הקטנים שנמצאים שם מאז ומתמיד. רצינו לראות מה השתנה לאורך השנים אצלם אך גם אצלנו. היה טיול מאתגר ומלא בהמון חוויות.
כוונות ותכנונים
"אני רוצה לראות הרים גנדלף, כלומר גלית" אמר דן, זה היה בתחילת 2018 ואצלי, החלום לחזור לנפאל כבר היה אבוד בנבכי הזמן, הגיל והכושר.
כבר מהעידן הקודם היתה לנו כוונה לחזור לנפאל, הטרק שעשינו בשלהי שנות ה 80 והביקור הקצרצר בקטמנדו באמצע שנות ה90, השאירו לנו געגוע רב שנים. אבל השנים עברו והגענו ליעדים רבים ונפאל נשארה בגדר חלום רחוק.
"הרים? גנדלף? שלף מולי את "שר הטבעות" הספר (והסרט) האהוב עלי ביותר. אין ספק שהוא משתמש באחד מכלי הנשק הטובים ביותר, רק חסר שיוציא טבעת מהכיס" חשבתי בלב ולא ידעתי מה לענות. אבל הזרע נשתל בראש ובמהלך השנה הוא נבט לכדי החלטה, שבאוקטובר 2018, טסים לקטמנדו.
כדי להתמודד עם גל החששות והשאלות, קבענו פגישת ייעוץ עם מדריך הטיולים, מידן וישינסקי ובעצתו הטובה בחרנו לעשות את הטרק "סובב מאנסלו". טרק יחסית חדש (פתוח כ10 שנים), שנחשב אותנטי ופחות מתוייר. יצרנו קשר עם הסוכנות הנפאלית "רד רוז" שהומלצה בפורומים ישראלים על ידי אנשים בני גילנו (כלומר לא מוצ'ילרים). טיסות נקנו עם אייר אינדיה, וחנויות לציוד טיולים הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.
במהלך הזמן הקבוצה שלנו גדלה וביום המיועד יצאנו לדרך שני זוגות חברים:
אמנון הגנרל, שלח לנו רשימת הכנות שלא יביישו את סיירת מטכ"ל ויצא עם ציוד למבצע בעומק שטחי האויב. לצידו, זוגתו, רוני טבעוני, שיצאה עם מזוודה מלאה בכל טוב של אגוזים ושקדים ועוד כמה קילו של תפוחי עץ.
דן הצעדן, חמוש במינימום ציוד אבל כמות מסחרית של שוקולד ואני גלית החלשלושית, מצוידת במיליון שקיות חימום ושק של חששות.
קשה היא הדרך לנפאל או כמה דברים יכולים להשתבש בדרך
בבוקר הטיסה יצאנו לנמל התעופה עם תרמיל על הגב ושיר בלב:
ומספרים, מעבר לשיירת
ההרים המתקמרת
בנפאל הרחוקה.
ניצב מקדש תפארת,
זאת אומרת,
שכמוהו עוד עינך לא ראתה
מתוך השיר: נפאל שכתבה רחל שפירא, הלחין אריאל זילבר וביצעה גלי עטרי
משיקולי זמן, נוחות ועלות בחרנו לטוס לקטמנדו וחזרה עם אייר אינדיה דרך דלהי. הטיסה לדלהי היתה בסדר גמור, למרות שחצי מהמסכים במטוס היו מקולקלים. בדלהי היו לנו 4 שעות להעביר. שדה התעופה בדלהי ענקי, ולכן החלטנו להתמקם ליד שער העליה למטוס.
שלוש וחצי שעות עברו עלינו בצורה סבירה עד שסוף סוף השער נפתח ואנחנו שמחים ונרגשים התייצבנו בבדלפק, הדיילת העבירה את הדרכון שלי ואמרה ברוכה הבאה, העבירה את הדרכון של דן והחיוך נמחק, דממה השתררה במקום, הדיילת הרימה את הראש ואמרה באנגלית עם מבטא הודי: "Can't go, security problem"
"מה? סקיוריטי, מה הכוונה? מה? מה עושים?" 1000 שאלות נזרקו באוויר ובעודנו מסתכלים אל הדיילת השניה גם אמנון קיבל את אותה הודעה. כחצי שעה לפני ההמראה, מצאנו את עצמנו רצים עם הציוד על הגב לכיוון מחלקת הביטחון של נמה"ת (רק מזכירה שזה שדה תעופה ענקי והביטחון היה רחוק מאוד). "אנחנו הנשים, טובות בספרינטים לא בריצה למרחקים" ניסיתי להגיד אבל כלום לא יצא לי מהפה, חוץ מנשיפות שלא היו מביישות דרקון זועם.
ברגע שהגענו, דן נכנס פנימה ושאל "מה קרה"? הפקיד ההודי הסתכל עליו באדישות ואמר "הייתכן שבמזוודה שלך יש נשק? או אולי סוללה ניידת"? האסימון נפל, "כן. יש סוללה ניידת" דן שלף אותה מהמזוודה והראה לאיש הביטחון. איש הביטחון הנהן ונתן לנו את הבחירה: לזרוק את הסוללה לפח או לא לעלות לטיסה…. המממ… דן זרק את הסוללה ושנינו רצנו בטירוף חזרה לשער העלייה למטוס. דן הגיע לפני והחזיק את השער פתוח, הדיילת צעקה לי קריאות עידוד תוך כדי סגירה איטית של השער, בנשימתי האחרונה עשיתי את הפזצטה של החיים לתוך מסדרון העלייה למטוס, הדיילת טרקה את השער מאחורי וגלגלה אותי פנימה. 5 דקות אחר כך המראנו לנפאל.
ובינתיים בחדר הביטחון ישב אמנון לבדו (את רוני השאירו בחוץ) כשהתברר שנמצא כדור רובה בתיק שלהם!!!
ומספרים,
עדיין לא ידוע
אם מחר או עוד שבוע
בנפאל הרחוקה, הרחוקה.
תעוף ציפור האבן
אל התכלת הזכה
חצי שנה בכלא ההודי! גירוש מיידי חזרה לישראל! – אלו האפשרויות שנזרקו לאוויר במהלך 10 השעות בהן אמנון עבר תחקור בטחוני מעמיק. תוך כדי התחקיר, הוא הצליח לערב את הקונסול הישראלי בתהליך ואחרי הרבה דיונים, הרבה עצבים והרבה מזל – ההודים השתכנעו לשחרר אותו לדרכו.
באיחור של 24 שעות גם אמנון ורוני הגיעו לנפאל הרחוקה, הרחוקה.
קטמנדו, חלום שהתגשם
בעוד אמנון מתפתל בכלא ההודי, אנחנו נחתנו בקטמנדו. הכניסה לנפאל דומה לחדר בריחה מתוחכם בשפה זרה, מזל שהיה פקיד שנתן לנו מדי פעם רמזים, עברנו מדוכן לדוכן עד שפתרנו הכל וקיבלנו את הויזה המיוחלת רק כדי לגלות שהמזוודות שלנו נשארו בהודו.
המומים מההעדר השותפים שלנו וחסרי ציוד בסיסי, התמקמנו במלון החביב Hotel Royal Suite. ומיד יצאנו לטיול התאקלמות בתאמל. במהלך השנים האחרונות שמענו הרבה סיפורים על כמה שקטמנדו השתנתה לרעה וכמה לא נעים לשהות בה, אבל אנחנו הסתובבנו עם חיוך על השפתיים, נרגשים כמו ילדים קטנים ונהננו מכל רגע.
נפגשנו עם הסוכן שלנו, אדון מין מסוכנות רד רוז, קפצנו למאפיית פומפרניקל, אכלנו ב OR2K המומלצת, ושוטטנו בהנאה בחנויות הציוד השונות. למחרת אחרי שאמנון, רוני והמזוודות שלנו הגיעו, חזרנו בשמחה על כל הסיבוב הזה. קנינו דברים אחרונים לטרק, פגשנו את נימה המדריך וחגגנו לרוני יום הולדת במסעדה הטבעונית המוצלחת Places Restaurant & Bar.
נסיעה קטמנדו - סוטי חולה
בוקר הנסיעה, ב7 בבוקר הג'יפ כבר חיכה לנו ליד המלון, העמסנו את הציוד ואת עצמנו. בג'יפ כבר ישבו 2 הסבלים, נימה המדריך והנהג. צפופים מאוד אך סקרנים התחלנו את הנסיעה שנמשכה כ6 שעות. בדרך ראינו 2 משאיות הפוכות, ככה סתם באמצע הדרך, אף אחד לא עוצר, אף אחד לא מתעניין, גם אנחנו המשכנו בנסיעה, כאילו כלום… רק נשאנו בלב תפילה שהנהג יהיה זהיר.
בשעה 11 בבוקר, הנהג עצר במסעדת דרכים, מבט אחד פנימה והתיאבון שלנו נעלם. אבל המדריך והסבלים כבר התעלפו מרעב (דבר שחזר על עצמו לאורך כל הטרק) ולא הייתה ברירה אלא לעצור. חיכינו בחוץ, בסבלנות, כשלפתע עצר לידנו ג'יפ תיירים נוסף ומתוכו יצאו, ראה זה פלא, שני ישראלים. עמדנו כל השישה ובהינו אחד בשני, מופתעים לגמרי. "לא ידענו שיש עוד ישראלים ששמעו על הטרק", אמרנו בתדהמה. ומיד פתחנו בהיכרות מעמיקה, כפי שרק ישראלים יודעים. תוך 5 דקות כבר גילינו את הקשרים המשפחתיים וכל מה שצריך לדעת אחד על השני. הפתעה אכן היתה אבל בפועל, הצמד שמעתה יקראו "הרופא והקצין" היו הישראלים היחידים שראינו עד שהגענו למבואות האנפורנה (בימים האחרונים של הטרק).
בסביבות השעה 14:00 הגענו לסוטי חולה Soti Khola, לגסטהאוס, עלוב למדי. שירותים ומקלחת במסדרון, ללא מים חמים, והאינטרנט לא עבד. כן היו דברים שלא הערכנו באותו רגע כמו חשמל (כולל עמדת טעינה) בחדר וקליטה סלולרית. תוך שעתיים המלון התמלא לגמרי, כולל הרופא והקצין שהגיע מעט אחרינו. וכולנו, ערב רב של אנשים מכל העולם, התמקמנו בחדר האוכל המצ'וקמק של המקום. אווירה של התרגשות עמדה באוויר ואפילו האוכל הבינוני לא הפריע לה.
היום הראשון סוטי חולה - קורלבסי Soti Khola - Khorlabesi
היום הראשון של הטרק נפתח באופטימיות נלהבת. אבל האמת היא שאת השעות הראשונות הולכים על נתיב שמיועד להפוך לכביש, מלא בכלי עבודה גדולים והמון אבק. לא מרגיש כמו מה שחשבנו שיהיה, אבל היי זה רק היום הראשון…
לקראת צהריים הגענו לכפר האחרון באזור שסוללים. כמעט כל מי שיצא לטרק עצר שם להתרעננות, ולשטיפת האבק מהפנים, וגם אנחנו עצרנו. אמנון עשה בוק לילדה מתוקה שקיבלה בלון מאחד התיירים ואחר כך מצאנו לנו מסעדה קטנה לנוח בה.
בהפסקונת הזו פגשנו את הרופא והקצין שישבו וזללו את הדאל בט הראשון בטיול. הם סיפרו לנו שהם מתכננים לעצור ללילה בכפר טאטופני Tatopani, שהוא כשעתיים הליכה אחרי היעד שלנו ליום הזה. איחלנו להם המשך קל ונעים ותהינו מתי ניפגש שוב.. (רמז, זה לקח זמן).
המשכנו בהליכה, סוף סוף לא על כביש בתהליכי סלילה אלא שביל פשוט. הלכנו בנחת כשלפתע הגענו לגשר תלוי, ארוך ויפה – ההתרגשות היתה בעיצומה וחציית הגשר הזו תועדה צעד אחרי צעד ובכל זווית אפשרית. נימה (המדריך) הסתכל עלינו, נדנד בראשו וחייך בתימהון, הוא לא הבין על מה ההתרגשות הגדולה, זה רק גשר, אחד מעשרות שעוד נעבור בטרק הזה. אבל אנחנו, שעדיין לא ידענו את זה, היינו שמחים ונרגשים.
אחר הצהריים, הגענו לקורלבסי (Khorlabesi), כפר חסר חן לחלוטין, בניינים חצי מודרניים בנויים למחצה, המראה דכדך אותי קצת, אבל הגיע הזמן לעצור. התמקמנו בחדר ועלינו לקומת העמודים כדי להזמין אוכל ולטעון את הטלפון – שני דברים שלוקחים הרבה זמן, בעיקר האוכל… בינתיים הלכנו להתקלח, במקלחת היו מים זורמים שזה טוב, רק חבל שהם היו קפואים כמו קרח. אומנם זה רק היום הראשון אבל בכל זאת עשינו כביסה, מי יודע מה יהיה בהמשך
היום השני קורלבסי - ג'אגאת Khorlabesi - Jagat
היום השני לטרק, זה כבר מרגיש אמיתי. אחרי שני לילות במיטות יחיד עם מזרון דקיק ומקלחות קרות, ליום הזה נוספו גם קצת כאבי גב ורגליים, אחרי ארוחת בוקר קצרה, התחלנו ללכת, אחרי כשעה וחצי הגענו לטאטופאני Tatopani. לכפר הזה יש מעיינות חמים משל עצמו ומהם נמשכים צינורות לבתים וגם למתחם של ברזים בכניסה לכפר. שטפנו ידיים ופנים והתבאסנו שלא זכינו לישון שם.
עוד שעה וחצי של הליכה והנה ליד השביל, ראינו מלון עם דשא מקסים ופריחה, עוד מקום שהתבאסנו שלא זכינו לישון בו, אבל עצרנו לארוחת צהריים קלה. אכלנו מרקים מצויינים ושתינו תה וכשהשלמנו עם זה שעוד מוקדם מדי לעצור ללינה, קמנו והמשכנו ללכת.
ביום הזה העליות היו קצת יותר עליות והירידות קצת פחות קיימות. זה בהחלט היה לא קל, ונמשך ונמשך ונמשך. אם אודה באמת זה נמשך עד ליום של אחרי הפס, אבל בשלב הזה לא ידעתי את זה (יכולתי לנחש, אבל העדפתי להדחיק).
באמצע אחת העליות נשמע לפתע דינדון פעמונים, נימה מדריכנו האמיץ קפץ לראש הטור תוך כדי שהוא מדביק אותנו לדופן ההר וצועק, "לא לזוז!", כולנו קפאנו במקום וכעבור מספר שניות שיירה של חמורי משא דהרה במורד השביל, על גביהם מתנדנדים שקי סחורה ובלוני גז. החמורים, כמו חמורים שעטו למטה מבלי להתייחס לתוואי השביל או לנוכחות של בני אדם, כל מה שבדרך נרמס.
האגדות מספרות שבלילות ללא ירח, רוחו של תייר גרמני שהחמורים הדפו לתהום מסתובבת בשבילי המאנסלו ובוכה על מר גורלה. – (לא) אמרנו "הגומל" והמשכנו הלאה. באותו הרגע זה היה אירוע מטלטל ומרגש, אבל בהמשך הטרק פגשנו בעוד הרבה מאוד שיירות חמורים. עם הזמן והניסיון, למדנו להתרחק מטווח הפגיעה.
לקראת 16:00 הייתי די מותשת, ההליכה לא היתה מאוד קשה, אבל העייפות המצטברת האטה לי את הצעדים ובמקום להסתכל על הנוף פינטזתי על מקלחת טובה ושנת לילה מפנקת, ופתאום מאחורי סיבוב בהפתעה מוחלטת, הגיח לו הכפר ג'אגאת, עם שער כניסה ושביל יפה לאורכו, רוני ואמנון שהגיעו קצת לפנינו חיכו לנו ליד אחד מבתי המלון, בדקנו את החדרים בזריזות והתמקמנו בקומה השנייה.
ג'אגאת כפר יותר "מודרני" מהכפר הקודם, כך שזכינו למקלחת חמה ונעימה, ואחרי שאתמול לא היה לנו אינטרנט או גלישה, ציפינו מאוד להתחבר לוויפיי אך פה המתינה לנו אכזבה (שגם ליוותה אותנו בימים הקרובים) – עמוד תקשורת גדול נפל וכל העמק ללא אינטרנט, מה עושים? נזכרתי שבכניסה לכפר, בנקודה מסויימת, הווטסאפ שלי זימזם. מייד יצאנו במבצע רחב היקף לאתר את הנקודה המדוייקת שבה יש שבריר של קליטה סלולרית.
כל אחד תפס גזרה בכפר וניפנף בטלפון שלו לכל כיוון אפשרי ואכן בנקודה מסויימת גילינו שאם עומדים על רגל אחת, מחזיקים באוזן שמאל וקורצים 5 פעמים, יש קליטה לסירוגין. רוני הצליחה להוציא שיחה קצרצרה הביתה כדי לשמוע ולעדכן שהכל בסדר וזהו. ווטסאפים עברו בצורה רנדמולית פעם בכמה שעות וזו התקשורת שהיתה לנו עם הארץ לימים הקרובים.
לקראת הערב ירדנו לחדר האוכל, הומה האדם, שמנו את הטלפונים והטאבלטים בעמדת הטעינה המרוכזת והעברנו את הזמן בניחותא. אכלנו את המנות הרגילות, אורז מוקפץ, מומו ומרק בזמן שאכלנו, הקבוצה שישבה בשולחן הסמוך החלה לקבל את ארוחת הערב. לתדהמתנו הם קיבלו צ'יפס שנראה ברמה ארופאית, מאפים שנראו כמו אמפנדס ואננס משימורים. וואו ללא ספק ארוחה בליגה אחרת מהתפריט שאנחנו קיבלנו.
בבירור שעשינו במהלך הטרק, גילינו שרוב התיירים סוגרים דיל של מדריך וסבל הכולל לינה וארוחות לכל ימי הטרק. ככל שהדיל יותר יוקרתי, כך מבחר האוכל שיקבלו יהיה מגוון ויוקרתי יותר, הסבלים סוחבים איתם מצרכי מזון שאינם קיימים לאורך הדרך. אין ספק שהקבוצה הזו הייתה קבוצה עשירה ומפונקת במיוחד, ראינו גם קבוצות שקיבלו אוכל בינוני ומטה. האוכל המפונפן של הקבוצה הזו עשה לנו רצון להתפנק ולכן הזמנו לקינוח חטיף סניקרס מטוגן ומתוק כדי לסגור את היום עם טעם טוב.
היום השלישי ג'אגאת - דנג Jagat -Deng
היום השלישי של הטרק הוא יום מאוד חשוב. מנסיון העבר זה היום שבו העייפות מגיעה למסה קריטית, הגוף והנפש עדיין לא רגילים לחיים החדשים ומשברים פיזים ומנטליים עלולים לאיים על כל אחד וגם על היחסים בקבוצה. מאחר וידענו את כל זה, החלטנו שזה יהיה יום קצר ונינוח. כבר בערב הקודם הסתכלנו על המפה והחלטנו שאת ארוחת הבוקר נאכל בכפר בדרך, כדי שתהיה לנו הפסקה נעימה מההליכה ולכן על הבוקר שתינו תה בלבד והתחלנו לצעוד.
ההליכה היתה יפה ונינוחה ואחרי כשעה וחצי הגענו לכפר קטן ומטופח, התיישבנו בלב הכפר במסעדה קטנה והזמנו ארוחת בוקר. כשעה לאחר מכן היינו בדיוק באותו מצב – המתנה. הטבחית של המסעדה עשתה הרבה מאוד דברים ואף אחד מהם לא היה קשור לארוחת הבוקר שהזמנו. עצבנות קלה החלה להשתלט על החבורה שלנו ורטינות של אי נחת נשמעו באוויר. נימה שהבחין במצב ניגש ושוחח שוב עם הטבחית וכעבור חצי שעה קיבלנו את ארוחת הבוקר שלנו – צ'אפאטי וחביתה. השעה הייתה כבר 11 וחצי כשסיימנו לאכול ונשבענו שיותר לא ננסה להיות מקוריים ולשנות סדרי עולם בטרק, ארוחת בוקר מזמינים בלילה שלפני!
יש לציין שלאורך כל הטרק, מקובל לאכול במקום בו ישנים, זה חלק מהתמחור שלהם והדרך בה הם מרוויחים. כפי שסיפרתי, חרגנו רק פעם אחת מזה כשויתרנו על ארוחת בוקר מלאה והסתפקנו בשתייה חמה בלבד.
למרות העננה הקטנה של העיכוב, יצאנו לדרך שמחים ואופטימיים, בכל זאת יום קצר לפנינו. שלוש שעות נוספות של הליכה עברו להן, לא אכחיש שהיה קשה. העליות היו כואבות, הרגליים מחו בתוקף, ומצב רוח קודר התחיל להשתלט עלינו. כל זוג התכנס לתוך עצמו. מבטים מזרי אימה נזרקו מצד לצד, אפילו קוקה קולה קרה לא הפיגה את המתח.
דן ואני הבטנו אחד בשנייה. ידענו שמשהו קורה אבל לא ידענו מה. אמנון ניהל שיחת לחישות סוערות עם רוני, והתחלנו לחשוש לגורלנו. " הנה המשבר" אמרתי ודן ענה לי: "ברור שזה משבר, אבל מה הבעיה?"
כעבור דקות מספר, התבהרה התמונה, בבוקר החלטנו שבגלל עליית מחירי השתייה בכלל והמים בפרט, אנחנו עוברים לשתות מים מוכלרים (מים דוחים בטעם של חומר ניקוי) ובמהלך היום, כל אחד זכאי לבחור לעצמו שתייה מפנקת (למשל: קוקה קולה) כרצונו. אבל בפועל, לא כולנו שותים קוקה קולה, יש כאלו שמטעמים כאלו ואחרים שותים רק מים!
רגע לפני שנרשמו פגיעות בגוף או בנפש סוכם שמים מינרליים לאורך כל היום, יכולים להיחשב שווי ערך לשתייה מפנקת בהפסקות שבדרך. המשבר נפתר, שיחררנו אנחת רווחה והמשכנו ללכת.
עוד שעה של הליכה חלפה, הפניה לעמק צום הנידח נשכחה מזמן וייאוש התחיל לחלחל לצעדינו. "זה לא היה אמור להיות יום קצר?" שאלתי במרירות אך לא קיבלתי תשובה, "למישהו יש מושג מתי מגיעים?" ניסיתי שוב את מזלי. כל מה שהשגתי היה מבטים קודרים.
"מה אני עושה פה? למה הסכמתי לצאת לטרק? מתי זה יגמר" אלו המחשבות שרצו לי בראש. רגל אחרי רגל, השביל לא נגמר ואין שום כפר באופק. בשלב הזה כבר הייתי מוכנה לישון בדיר עם החזירים, העיקר שנגיע.
לקראת החושך הגענו סופסוף. המלון אמנם לא היה דיר חזירים אבל הוא לא היה רחוק מזה, המקלחת הייתה תרמוס מים חמים ודלי קטן ובסיומה הרגשתי לא נקייה. אמנם חדר האוכל היה נעים, אבל החדרים היו חשוכים עם קירות קרטון ושוב בקומה השנייה. נקודת האור הייתה שהיינו כל כך עייפים שזה ממש לא עניין אותנו.
דיברנו קצת על מה שעבר עלינו והגענו למסקנה שאי אפשר לחמוק מקללת היום השלישי, לא משנה מה עושים, זה יהיה יום קשה. בדיעבד הסתבר לנו שחוץ מהיום של הפס, היום הזה היה היום הארוך והקשה ביותר בטרק. כנראה שכשאמרנו לנפאלים שאנחנו רוצים "יום קצר" הם שמעו "יום קשה במיוחד". שבורים ועייפים, הקדמנו ללכת לישון.
היום הרביעי דנג - ג'אנגל הוטל Deng - Jungle hotel
אחרי היום השלישי, שהיה הרבה יותר קשה מהצפוי, קיבלנו החלטה לקצר את היום ולא ללכת כמתוכנן עד נמרוג. נימה סיפר לנו שיש מלון נחמד בדרך ולשם כיוונו את פנינו ואת רגלינו. הלכנו לאט ובנחת, חלפנו על פני גשרים, מפלים, כפרים יפים, אנשים נחמדים וילדים חמודים.
לקראת 10 בבוקר מצאנו מסעדה עם רחבה מוצפת שמש, החלטנו לעצור להפסקת תה ועוגיות. התה הגיע ממש מהר אבל כשביקשנו את העוגיות גילינו שזו הצרכניה הכי מבולגנת בעולם, זה גרם לעיכוב לא קצר, כי לקח להם שעה למצוא את העוגיות
בשעות הצהריים המוקדמות הגענו לג'אנגל הוטל, בדיקה מהירה העלתה שאין אינטרנט או קליטה סלולרית והמקלחת עם דלי, אבל המלון חדש ויפה. הבעלים הטיבטים נחמדים להפליא, יש סאונה (בתשלום נוסף, לחובבי הז'אנר), ופינת ישיבה מקסימה מסביב לאח פתוח. התמקמנו בשמחה וקיווינו שאף קבוצה לא תתמקם שם ותהרוס לנו את השקט והשלווה.
לקראת ערב הצטרפו אלינו שני מטיילים מקנדה. זוג, בשנות השישים לחייהם, שגר בקלגרי שברוקיס הקנדיים. מסביב לאח הבוערת, ישבנו ופתחנו בדיון תיאורטי מעמיק, על הסיבה המניעה אנשים שגרים באחד מהמקומות היפים בעולם, לטוס לחצי השני של כדור הארץ בחיפוש אחר מקומות יפים אחרים.
בשלב הזה של הטיול כל אחד תפס לעצמו תפקיד קבוע:
- אני, כפי שכבר נרמז בעבר תפסתי את הפוזה של הצב, זוחלת לי לאיטי לאורך השבילים ומגיעה לכל מקום באיחור אופנתי (ללוק שלי קראתי Sweaty Chic וניסיתי להציע אותו לכמה רשתות בגדים. הן סירבו בנימוס).
- דן, איש הקשר שלנו עם נימה והסבלים, כל בקשה מועברת דרכו בשלושה העתקים ורק מה שנראה לו מטופל, אין אופציה למשא ומתן (וכך הלכה התקווה הסודית שלי לסאונה).
- אמנון, איש המפות. כל ערב בוחן לעומק את המסלול הצפוי לנו, מחשב עליות וירידות רק כדי לגלות בשטח מפולות ומעקפים שלא רשומים בשום מפה (והוא זכה למספר לא קטן של קללות בכל עלייה לא מתוכננת, רובן היו בלב, אבל לא כולן).
- רוני, האחראית הבלעדית על התפריט. כל ערב סוקרת את התפריט, משווה אפשרויות ובוחרת את המנות שנשמעות הכי מעניינות בשביל כולנו ואז שולפת מהתיק שקדים ואגוזים רק לעצמה (להגנתה נגיד שהיא בחרה מצוין, אפילו שהיא לא אכלה כלום).
מאחר וביום הזה הגענו יחסית מוקדם, לרוני היה זמן להשקיע בתפקיד שלה כאחראית התזונה שלנו, וכך היא גילתה עבורנו את מנת הדגל של הטרק – מרק ירקות טיבטי, מועשר באטריות תוצרת בית הנקרא Thenthuk. מרק משובח שליווה אותנו גם בימים הבאים של הטרק.
בלילה לאור האח הבוער, הגענו למסקנה שבזכות היום הקצר, היה לנו יותר כייף ולכן קיבלנו החלטה אסטרטגית, לוודא היטב שהימים קצרים יותר.
היום החמישי ג'אנגל הוטל - נמרוג - לו Jungle hotel - Namrung - Lho
בוקר היום החמישי, נפרדנו מהמלון החביב ובצעד קל התקדמנו לכיוון נמרוג, ההליכה היתה קלה ונעימה יחסית ומצב הרוח היה טוב. כעבור שעה, ראינו את נמרוג לפנינו, נכנסנו לכפר קטן ומטופח, העיניים נפתחו לרווחה וקריאת תדהמה נפלטה לי מהפה, "מה? מה זה? מה זה המקום המופלא הזה? זה קפה אמיתי?" – נמרוג, שהתעצלנו ללכת עוד שעה וחצי עד אליה או יותר נכון פשוט לא היינו מסוגלים, התגלתה כאוצר מערבי. בכיכר הכפר יש בית קפה קטן עם מכונת קפה אמיתית ומאפים!!! וגם מלא תפוחי עץ לרוני!!! אם השרירים שלנו לא היו כל תפוסים, היינו קופצים מאושר. במקום זה הרמנו קצת את מקלות ההליכה והוצאנו צליל בין תרועת ניצחון ליבבה.
בלי היסוס הזמנו קפוצ'ינו ומאפים והתיישבנו לארוחת בוקר שנייה. רוני מצאה לעצמה כמה תפוחים קטנים, קצת עלובים למראה, אבל זה לא הזמן להיות בררנים. הרגשנו בחו"ל, מינימום באירופה. בדיעבד למרות שאהבנו מאוד את ג'אנגל הוטל, אולי היינו ממשיכים עד נמרוג.
בנמרוג יש תחנת ביקורת של שמורת המאנסלו. כל מי שמטייל באזור הזה צריך לשלם מראש, בקטמנדו, עבור אישור כניסה לשמורה. נימה ניגש לבוטקה ורשם את כולנו, הראה להם את הפרמיטים וזהו קיבלנו אישור להמשיך ללכת.
שני דברים העיבו על השמחה שהקפה והמאפים סיפקו. הראשון הוא שבתדריך הלילה, אמנון ונימה ראו שצפויה לנו עליה ארוכה וקשה מאוד עד שנגיע לכפר לו, ולכן החלטנו לחפש מלון בדרך העיקר שלא יהיה לנו עוד יום קשה וארוך. בנוסף הייתה לנו התלבטות לגבי התכנית של יום המחרת. בתכנון הימים השארנו זמן כדי שנוכל לעצור לימי מנוחה והשאלה שעמדה באוויר הייתה: "האם מחר, ממשיכים או עוצרים ליום מנוחה"?
דיברנו על האפשרויות תוך כדי הליכה נינוחה, מישורית באופן יחסי. כשלפתע, בשביל מולנו, הגיעה קבוצה של צרפתים, הם הלכו מסחרר!. היינו מאוד מופתעים מזה שהם הגיעו מהכיוון ההפוך ולכן פתחנו בשיחת חולין קצרה שבמהלכה למדנו שהם העדיפו להימנע מהפס ולכן הם בנו מסלול שבו חוזרים באותה הדרך חזרה (בהמשך הטרק פגשנו גם אנשים שעשו את כל המסלול הפוך, אבל זה נדיר מאוד) הדבר הכי חשוב שהצרפתים סיפרו לנו היה שאנחנו כבר די קרובים ללו ומצפה לנו עליה קצרה ומתונה בלבד. בכוחות מחודשים ומוטיבציה גבוהה, הרמנו רגליים והמשכנו בדרך. הסבלים, כהרגלם, רצו קדימה ואני כהרגלי השתרכתי מאחור.
לו, מה נגיד ומה נאמר? הדבר הראשון ששמתי לב זה שהכפר לא מטופח, ללא השער ושביל האבנים שראינו עד כה ברוב הכפרים בדרך. כנראה שהטיפוח הזה מאפיין את הכפרים הנמוכים יותר. הדבר השני שהבחנתי בו, זה שהסבלים שלנו עומדים ליד מלון שנראה ממש עלוב ומדכדך, הדבר השלישי שראיתי היה, שבהמשך הדרך, יש מלון שנראה כמו צימר ברמת הגולן, עם מסעדה בתוך חממה וגינה מטופחת.
מבט חטוף בין כולנו הספיק, היה מאוד ברור שאנחנו רוצים את המלון היפה, אבל הסבלים עשו פרצופים עצובים וניסו להתווכח ולהתנגד. הם כבר סגרו דיל עם המלון העלוב ולא נעים להם לאכזב את בעל המלון, הייתה התלבטות קטנה ודי מהר הפור נפל, הלכנו למלון היפה וקבענו עובדה בשטח, הסבלים באו אחרינו בגרירת רגליים ובפנים נפולות.
תחושת האי נעימות שהרגשנו כלפי הסבלים חלפה בשניה שגילינו שהאינטרנט עובד (במלון העלוב, לא היה אינטרנט בכלל), ואחרי מקלחת של מים חמימים וזורמים, היה ברור לכולם שגם את היום השישי של הטרק אנחנו נבלה פה. בעל הבית שהקצה לנו חדרים שאינם חלק מהצימרים, אלא חדרים פשוטים, הציע לנו לעבור למחרת היום לצימרים. בפועל ויתרנו על זה. גם ככה כמעט לא נמצאים בחדר.
את שעות הצהריים המאוחרות והערב העברנו בחממה, רוני סקרה את התפריט והזמינה לנו מנות מגוונות, כולל מרק הטשנטשוק החביב עלינו. קראנו, גלשנו, טענו טלפונים, נהנינו.
היום השישי לו Lho
בוקר היום השישי, "דן, דן, אני לא מסוגלת לזוז, נראה לי שאני בשלבים מתקדמים של היפותרמיה" מילמלתי ולחישה עם אדי קור יצאה לי מהפה. דן, הסתכל עלי במבט מבין. "אני קפוא לגמרי" הוא אמר. שנינו פרצנו בצחוק מיוסר. הסטנו את הוילון – הנשימה נעצרה, אבל הפעם מתדהמה. "אוי, הנוף, הנוף". קרני השמש נשברו על פסגה לבנה, ברקע היו שמיים כחולים. מדהים.
ירדנו לחדר האוכל והחלפנו עם רוני ואמנון חוויות מהקיפאון בלילה. בסביבות 10 בבוקר, כשאחרוני התיירים עזבו את המתחם, ישבנו בכייף בחממה והיה חמים ונעים לנו. הסתכלנו על הצימרים הפנויים והחלטנו לוותר על הטרחה שבמעבר. פתאום שמנו לב שבכל צימר תלויות להן שמיכות פוך. שיחה קצרה עם בעל הבית וארבע שמיכות הועברו לחדרים שלנו. נפתרה בעיית הקור בלילות. מרגע זה ועד סיום הטרק, השאלה הראשונה בכל גסט האוס הייתה: "האם יש לכם שמיכות?".
לקראת 11, החלטנו שהגיע הזמן לטייל קצת. הסתובבנו ברחבי הכפר בעצלתיים, ראינו שלהרבה מבתי הכפר צמודה חלקת אדמה גדולה ונשות המשפחה עובדות שם בחקלאות. הכפר אומנם לא מטופח אבל מקסים ונעים.
אחרי כשעה וחצי של שיטוטים חזרנו לגסטהאוס כדי לקבל את פני המטיילים החדשים שהגיעו היום. במרכז הדשא עמד לו תרמילאי נפאלי וניגן בגיטרה להנאתו ולהנאתנו. לאט לאט המלון התמלא שוב באנשים ואפילו משפחות, מכל העולם, בינהם משפחת "בלונדמעצבנים" שהגיעה מהולנד או שווייץ או איזו מדינה אחרת שכולם בה בלונדינים, גבוהים, חזקים ומיטבי לכת הרבה יותר מאיתנו. הבן שלהם, בן ה10, לא הפסיק להתלונן על כמה משעמם וקל לו ולכן הם ויתרו על הלינה במקום והמשיכו ללכת עד לכפר הבא. אני לא רוצה להגיד מה חשבתי על החצוף בן ה10 הזה, אבל זה כנראה לא הגיע לו.
את רובו המוחלט של היום העברנו בחממה המרכזית בבטלה מוחלטת, היה כייף!
סוף חלק ראשון
בחלק הבא של המסע, המשכנו בטרק סובב המאנסלו, הגענו לעיר האגם – פוקרה וחזרנו לקטמנדו. על החוויות שהיו לנו אפשר יהיה לקרוא בפוסט: נפאל – חלק 2.
מידע מועיל
סוכנות הטיולים:
Red Rose Travel Tours & Treks Pvt. Ltd. – https://www.redrosetravelntours.com
אוכל ולינה
המלון:
Hotel Royal Suite, Z Street, קטמנדו
:מסעדות
Places Restaurant & Bar, Saat Ghumti Marg, קטמנדו
OR2K, Mandala Street, קטמנדו
PUMPERNICKEL BAKERY, Paryatan Marg, קטמנדו
הפוסט סגור לתגובות