סובב מנאסלו 2018 - חלק 2
בשבוע השני של הטרק סובב מנאסלו, טיילנו בגובה רב עד שהגענו אל לארקה פס ואז ירדנו לצד השני של ההר שם עובר חלק מהמסלול של טרק האנפורנה המפורסם. בסיום הטרק נסענו להתאושש ולנפוש בעיר האגם הכייפית – פוקרה.
בחלקו הראשון של המסע שלנו לנפאל, הגשמנו חלום של שנים לחזור לנפאל ולצאת לטרק. עברנו תלאות עד שהגענו לקטמנדו, אחרי יומיים של התארגנות יצאנו לדרך לטרק סובב מנאסלו, שני זוגות חברים, שני סבלים ומדריך. על החוויות שעברנו עד כה, תוכלו לקרוא בפוסט הקודם (נפאל חלק 1).
תקציר האירועים הקודמים
היום השביעי והשמיני לו - סאמאגון - Lho - Samagaun
את לו עזבנו ברגשות מעורבים, מאוד אהבנו את המקום, אבל הטרק ממשיך והיעד הבא שלנו הוא הכפר סאמאגון (Samagaun) שבו נשארים יומיים למטרת הסתגלות לגובה. השתדלנו לצאת מוקדם כדי להגיע בשעה טובה ולמצוא מלון נחמד ליומיים הקרובים. ההליכה היתה נינוחה, העליות לא קשות אבל הגובה התחיל לתת את סימניו, הקצב ירד, הנשימות היו קצת יותר קשות. גם פני הנוף השתנו, פחות ופחות צמחיה, המראה קצת צחיח וההרים התקרבו.
באמצע הדרך עצרנו כהרגלנו לתה ועוגיות. בשולי הכפר הקטן עמד לו זוג טיבטים מבוגרים עם דוכן מזכרות למכירה. רוני (הצדיקה) קנתה מהם מזכרת קטנה "כדי לעודד יצירה מקומית" כדבריה, אני, כבן אדם אנוכי שאינו חושב על אחרים, העדפתי לא לסחוב על הגב שום דבר שאני לא ממש חייבת.
המשכנו ללכת, מזג האוויר היה קרוב למושלם. כמעט ולא פגשנו מטיילים אחרים בדרך אבל מדי פעם חלפו על פנינו מקומיים עם סלים ענקיים, ניחשנו שהם סוחבים מוצרי מזון ממקומות נמוכים יותר, שם המחירים משמעותית יותר זולים והמבחר הרבה יותר גדול. קיווינו מאוד שהאינטרנט בכפר יעבוד טוב ושנמצא לנו מקום נעים ומפנק כמו המלון שבדיוק עזבנו בלו.
לקראת הצהריים הגענו לפאתי הכפר סאמאגון, כפר גדול וארוך. מורכב בעיקר מבתי מלון. צעדנו בנינוחות בשביל המרכזי וסרקנו את בתי המלון. בערך באמצע הכפר פגשנו את הזוג הקנדי ממלון ג'אנגל שהגיעו יום לפנינו לכפר והם עדכנו אותנו שיש קצת בעיה להשיג מקומות לינה. המלונות מלאים עד אפס מקום. בשלב הזה הפסקנו להתעניין במראה המלון ופשוט פנינו לכולם, אבל אחד אחרי השני, בעלי הבית החזירו לנו מבט עצוב או מלגלג ואמרו שאין מקום.
מיואשים ואובדי עצות הגענו למלון האחרון בכפר, מלון קטן ועלוב למראה אך, למרבה המזל עם חדרים פנויים. שמחנו על החדרים ואפילו קיבלנו שמיכות. אבל התבאסנו שאין אינטרנט, ושלא נקי ובכללי מהעליבות של המקום. בינינו לבין עצמנו קראנו לו: "מלון הדחויים" – המלון של אלו שלא התקבלו למלונות המרכזיים של הכפר.
סאמאגון שוכנת בערך בגובה 4300 ולכן חוץ מהצהריים כהשמש באמצע השמיים, הטמפרטורות נמוכות. הגענו מוקדם ולכן החלטתי להתקלח במקלחת החשמלית. זו היתה טעות מרה, המים היו חמימים אבל הזרם היה חלשלוש ולא יציב, תוך כמה דקות קפאתי לגמרי ולקח לי שעה להתאושש מהחוויה הנוראית.
אחרי שהתאוששתי מהמקלחת, יצאנו לסיבוב בכפר. בהתחלה ישבנו קצת עם הקנדים, הם סיפרו לנו שהקצין והרופא עזבו הבוקר את סמאגון (ובכך פתחו עלינו פער של יומיים) והזמינו אותנו לבקר אותם בקלגרי. אחר כך שתינו תה באחד המלונות היפים יותר של הכפר והתחברנו לאינטרנט שלו. לקראת 16:00 חזרנו למלון שלנו וראינו שהחדרים מתחילים להתמלא. בהתחלה הסבלים קיבלו חדרים אך כעת הם נשלחו לישון באוהלים בחצר המלון לטובת המטיילים הזרים.
כשהתחיל להיות קר, התכנסנו כל דיירי המלון לתוך חדר האוכל הקטנטן והצטופפנו בחברותא סביב התנור, בעלת הבית הסכימה להדליק אותו אבל עשתה את זה בחוסר כשרון מוחלט מה שאילץ אותנו האורחים ואת צוותי הסבלים לנסות ולשמור את האש דולקת או להסתכן בקפיאה.
במחשבה שנייה, אולי זה היה מתוכנן? אולי זה היה ניסוי בבני אדם? דינמיקה קבוצתית – לראות איך נתמודד כקבוצה? או סתם ניסיון לחסוך בעלות החימום…
במהלך היומיים הקרובים התידדנו עם חברינו ל"מלון הדחויים".
הכרנו את "מר תומס" הגרמני. בחור כבן 40 שמדי שנה יוצא למסעות של מספר חודשים ברחבי העולם. למר תומס יש דעות מוצקות מאוד לגבי תפקידן האכזרי של מדינות המערב בגזילת המשאבים ממדינות העולם השלישי, כולל העוול שקורה במדינת ישראל, למזלנו או למזלו (בכל זאת אנחנו 4 והוא רק אחד) הוא לא העז להאשים אותנו בכלום.
התמלאנו השראה מול גברת אנגליה בת 60, נקרא לה מרתה (שם בדוי) שמדי שנה נרשמת ל"אתגר" כלשהו לטובת מדוכאי העולם. בשנה הזו האתגר שבחרה הוא טרק בנפאל, חלק מעלות הסבל והארוחות קיבלה כתרומה מחברת הסבלות שליוותה אותה. מרתה, היא אדם חברותי, ואופטמי. שום דבר לא מערער את העליזות הטבעית שלה. לארוחת הבוקר היא הזמינה לעצמה חביתה עם עגבניות, וחטפה התקף צחוק היסטרי כשקיבלה חביתה מעורבבת בחיקוי קטצ'ופ, צחקה ואכלה בלי להתלונן.
ביום ההסתגלות שלנו, הלכנו לאגם קרוב. מיטיבי הלכת כמו מר תומאס, עלו למחנה שנמצא כ4 שעות במעלה ההר, אבל אנחנו התעצלנו והסתפקנו בבניית רוג'ום באגם.
בערב הלכתי כל חצי שעה לאזור המלון עם האינטרנט, כדי לנסות לתקשר עם המשפחה, האינטרנט היה לא יציב והפרש השעות גרם לכך שרק מדי פעם הצלחתי להעביר ולקבל הודעות. בחושך מצרים וקור מקפיא עמדתי על השביל הצר, יחד עם הפרות ששוטטו להן שם והרגשתי מיואשת.
היום התשיעי - סאמאגון - סאמדו - Samagaun - Samdo
יום מספר 9 התחיל באוירה מבודחת, יצאנו מהחדר ומצאנו שהכביסה שהיתה בחוץ קפאה, מר תומס החזיק את חולצת ההליכה שלו והתלבט מה לעשות איתה. גם המים בברז היו קפואים ואי אפשר היה לצחצח שיניים או לשטוף פנים. העמדתי פנים שאני נגעלת אבל בסתר ליבי שמחתי מאוד, היה לי כל כך קר שממש לא רציתי לגעת במים.
אחרי שאכלנו ושתינו תה חם, קנינו מים חמים לבקבוקי השתיה והתחלנו ללכת, ידענו שהיום לא ארוך וביומיים שהיינו בסאמאגון ביקשהו מנימה שיתקשר לסמדו ויזמין לנו מקום לינה, כך שההליכה היתה איטית ונינוחה. הנופים הפכו לצחיחים מאוד, ממש מדברי. כל רמז לירוק שראינו בימים הקודמים, נעלם לגמרי
סמדו הוא כפר קטנטן, יושב על גבעונת בדרך לפס. בחורף התושבים המעטים יורדים למקומות נמוכים יותר וחוזרים לכפר כשמזג האוויר משתפר והדרכים נפתחות. לקראת השעה 13 הגענו לפאתי הכפר. הסתכלנו בבוז על בתי המלון הקטנים שעמדו ריקים ופסענו בצעד בטוח למלון המומלץ ביותר בכפר, בו נימה הזמין לנו שני חדרים.
בעודנו מגיעים בשאננות ללובי של המלון, נימה בא לקראתנו ופניו נפולות, "כן, הם הבטיחו לשמור לו חדרים, אבל לא, אין מקום כי החדרים לא התפנו", חקירה קצרה העלתה שמשפחת בלונדמעצבנים, שפגשנו בכפר לואתה משפחה שהילד המעצבן שלהם השתחצן בכמה קל לו הטרק (על כך אפשר לקרוא בחלק הראשון של הטיול) הם שאשמים בתקרית הקשה. הסתבר שגם הם צריכים לעצור לנוח! רק היה מאוד מעצבן שזה היה בחדרים שלנו. שנאתי אותם יותר מתמיד. אולי בעצם כן הגיע לילד כל מה שחשבתי עליו.
בפנים אבלות ומעט מתרפסות חזרנו למלון הקטן בכניסה לכפר. בחרנו לנו חדרים, אספנו ערימת שמיכות, הזמנו אוכל והתיישבנו בחצר "לתפוס שמש". לשמחנו הסתבר שהטבח המקומי, הגיע לעונת הטרקים היישר מקטמנדו והוא סוג של שף, האוכל שלו הוכתר על ידנו כאוכל הטעים ביותר במנאסלו.
בהמשך היום הצטרפו אלינו חבורה של 3 קנדים צעירים וארוכי רגליים. השתזפנו כולנו יחד עד שהתחיל להתקרר ואז פלשנו למטבח והתיישבנו סביב הסירים כדי לא לקפוא.
בזמן ארוחת הערב, גילינו שהקנדים הצעירים, עשו, כמקובל, דיל של סבלים ואוכל, אבל הדיל שלהם היה קשוח וקמצני. וכשחתמו על הדיל הם לא הבינו את ההשלכות שלו. למשל, הם לא הבינו שלהזמין רק מנה אחת בארוחת ערב, משמעו שאם המנה קטנה או לא טעימה, הם ישארו רעבים. ולכן גם היום כמו בשאר ימי הטרק הם הזמינו דאלבט והמשיכו ללעוס אותו באי חשק את כשהם תוקעים מבטי קנאה עצובים על שפע מנות הגורמה הקטנות והטעימות שהזמנו לעצמנו. (לשאלתכם, הצענו להם להתכבד מהמומו והפיצות שלנו, אבל הם נמנעו בנימוס מיואש).
הם גם לא הבינו שטעינת טלפונים, שתיה או מקלחת יעלו כסף ולכן בשלב הזה הטלפונים שלהם כבר לא היו טעונים והם לא התקלחו כבר כמה ימים, אם אהיה הגונה, אודה שגם אנחנו כבר ויתרנו על נושא המקלחת, פשוט קר מדי בשביל להוריד בגדים, אבל אצלנו זה רק מהכפר לו (חוץ ממני שניסיתי גם בסמאגון) ואצלם, מי יודע ממתי? פשוט לא העזנו לברר מתי הם התקלחו לאחרונה.
היום העשירי סאמדו - דראמסלה - Samdo - Dharamsala
רגע לפני הפס, עוד יום הליכה קצר אבל גבוה עד למחנה האחרון שלפני הפס שנקרא דרמסאלה. אבל בניגוד לדרמסאלה של הודו שהיא מעוז השאנטי והפינוקים של צפון הודו, המחנה הזה ידוע לשמצה בשל תנאי הלינה הקשים והאוכל הגרוע. שוב שלחנו את הסבלים שיתפסו לנו מקום לינה.
היום באמת היה קצר, לקח לנו ארבע שעות מהרגע שעזבנו את סמדו ועד שעמדנו בשערי המחנה. מבחינת מרחק זה היה קצר אבל רוב הדרך היה בעלייה לא מתונה ובנוסף הגובה מאוד הכביד, ההליכה הייתה איטית ומיגעת.
כשהגענו, גילינו שדרמאסלה היא אכן מקום עלוב ומטונף. 2 שורות של צריפונים, עם חדרים בסיסיים. בכל חדר ארבעה מזרונים על הרצפה, על בסיס מקום פנוי. שמיכות בתשלום נוסף (ברור שלקחנו), טעינה ואינטרנט הם מושגים שנשארו במקומות נמוכים יותר. התמקמנו ארבעתנו בחדר העלוב האחרון שהיה פנוי. אלו שהגיעו אחרינו כבר ישנו באוהלים גדולים.
ישבנו עם הקנדים הצעירים ועם מר תומס וניסינו להתחמם בשמש. דן, החזק מכולנו, עשה טיול אל ההר שמעל המחנה, אבל רוב המטיילים הסתפקו בלשבת ולחכות. אחר הצהריים אכלנו ארוחת ערב מגעילה במיוחד, היה מאוד לא טעים וגם המתח לקראת הפס נתן את אותותיו ופגע בתיאבון.
בשלב מסוים פשוט זחלנו לשקי השינה וניסינו לישון, היה לי קר והייתי לחוצה והתעוררתי כל 10 דקות. עד שהשעה 4 הגיעה והתחלנו להתארגן ליום הארוך שמצפה לנו.
היום ה11 - דראמסלה - לארקה פס - בימטאנג Dharamsala - Larkya Pass - Bimthang
חמש בבוקר, בחוץ היה עדיין חשוך לגמרי. אחרי כוס תה פושרת. הדלקנו את פנסי הראש, שמנו תרמיל על הגב והתחלנו לצעוד. השביל לבן כולו מלחות שקפאה עליו. תוך עשרים דקות השמש התחילה לעלות אבל הרוח הקרה לא הפסיקה לנשוב. לבשתי: טייץ תרמי דק, טייץ תרמי יותר עבה, גטקס, מכנסי טיולים. גופיה, גופיית יוניקלו, 2 מיקרו פליז ומעיל. חם צוואר, בקלבה, כובע – והיה לי ממש ממש קר.
אחרי כשעתיים הגענו לאוהל תה קטן. שתינו כדי להתחמם והמשכנו ללכת. היה לי מאוד קשה וראו את היאוש על הפנים שלי. ראיתי שהנוף יפה אבל לא היה לי כוח להתלהב ולהנות ממנו. הלכתי לאט לאט, הרוח הצליפה בפנים והנשימות היו כבדות, בשלב מסוים נימה הצביע ואמר "שם בראש העליה זה הפס". רוני נגסה בתפוח ותוך דקה השאירה אותנו באבק, אמנון ניסה לדבוק בעקבותיה אבל לא ממש הצליח. ראיתי את הקבוצות שהקדימו אותנו מטפסות במעלה ההר באיטיות ויאוש ותקווה התערבבו לי בצעדים.
בשלב מסוים אחד הסבלים הגיע מולנו בלי התיק ואמר באנגלית שבורה "עוד 10 דקות מגיעים", הוא לקח ממני את תרמיל היום והלכתי בעקבותיו. "או שהוא לא יודע מה זה 10 באנגלית או שאני פשוט איטית בצורה שהוא לא הצליח להבין" חשבתי לעצמי ביאוש, כשעברו 20 דקות ועדיין לא הגענו. אבל אחרי כמה דקות סוף סוף נגלה לנו הפס המיוחל: שלט סטנדרטי שעליו כתוב "לארקה פס" והגובה 5146.
רוני ואמנון הספיקו להתחמש בכוס תה, ומיד קיבלנו גם אנחנו אחת. הסתפקנו בהפסקה של רבע שעה ועשרים תמונות כי ידענו שגם הירידה וההליכה עד הכפר הבא תהיה ארוכה.
ואכן זה התחיל בשעתיים של ירידה תלולה מאוד ממרומי הפס ועד לנהר. תוך שעה הרגליים שלי כבר רעדו בלי שליטה והברכיים כאבו, אבל באופק, ליד ערוץ הנהר ראינו בית קפה קטן שקרץ לנו מרחוק. לקח עוד שעה עד שהגענו לשם ונפלנו על הכסאות מותשים לגמרי. אחרי צלחת מרק חמה וטובה יכולנו סוף סוף לחשוב קדימה. עד הרגע הזה כל המחשבות שלנו בטרק התמקדו בלעבור את הפס.
היעד שלנו ליום הארוך הזה הוא הכפר בימטאנג, כולם אומרים שזה כפר מפנק עם הרבה מלונות מוצלחים, אינטרנט, אוכל טוב, אנחנו מרגישים שמגיע לנו פרס אחרי היומיים האחרונים ובעיקר אחרי היום הזה. יש הרבה אנשים שנשארים שם יומיים להתאוששות וגם לנו הייתה התלבטות קטנה אם להישאר יומיים או להמשיך למחרת, החלטנו לדחות את ההחלטה לכפר עצמו.
כעבור זמן קצר הסבלים התארגנו להמשך הדרך כדי לארגן לנו מלון טוב ללילה וכעבור עוד כמה דקות גם אנחנו גירדנו את עצמנו מהכסאות והתחלנו ללכת.
למרות שההליכה במגמת ירידה, הגוף שלי עדיין היה עייף, והיה קר וגבוה כך שהקצב שלנו היה די איטי. השעה שחשבנו שייקח לנו להגיע לבימטאנג התארכה לשעתיים עד שסוף סוף הכפר נגלה לנו מרחוק, "ממש כמו העיר הזהובה בשר הטבעות" אני חושבת לעצמי והלב שלי מתמלא באושר ותקווה, שורה של בתים בקצה של המישור הצחיח ובקצהו שורה של בתים וגדר גבוהה, איזה מראה יפה ומשמח.
הסבלים חיכו לנו ליד מלון מאוד יפה, אך הבעת פניהם רמזה לנו שלא הכל ורוד – החדרים הטובים הוזמנו לקבוצות שמאחורינו ולנו נשאר חדר בחלק האחורי של המלון (שוב החלק של הדחויים?) ולא סתם, נשאר רק חדר אחד לארבעתנו. קשה לתאר את האכזבה והתסכול. ברור שהחלטנו שלא להשאר שם יום נוסף.
ממורמרים ומדוכדכים אך נטולי יכולת ויכוח, התמקמנו בחדר והצטרפנו לתור למקלחת (חלקנו) אחרי 4 ימים ללא מקלחת, וחלקנו יותר. המקלחת עצמה הייתה בסדר, הדבר היחידי שהפריע היה שבחוץ עמדה שיירת ממתינים וליוותה כל אחד שנכנס להתקלח בתחינות ולפעמים גם באיומים, שיסיים מהר וייתן לבא בתור להכנס.
חדר האוכל היה חמים ונעים ותודה לאל היה אינטרנט, מייד שקענו לתוך הטלפונים להתעדכן בחדשות מהארץ והעולם.
בצעד קל ולב שמח עזבנו את בימטאנג, ההליכה היתה בירידה מתונה, הנוף היה ירוק ומשגע. תוך כדי ההליכה ניהלנו דיון ער בינינו לבין עצמנו ועם נימה בנושא "איפה נעצור לישון", אנחנו רצינו ללכת עד מנאנג שהוא הכפר בו הטרק מסתיים ונמצא כשש שעות הליכה מבימטאנג. אבל נימה התנגד ואמר שאין סיכוי למצוא שם מקום לינה, לטענתו בעונה הזו מנאנג מוצפת בקבוצות של יפנים שמגיעות לאזור לטיולי יום בשמורות המאנסלו והאנפורנה. (למנאנג ניתן להגיע עם ג'יפים).
בעוד אנחנו מתלבטים אם נימה מחרטט לנו, מגיעה מולנו קבוצה של 30 יפנים. "אוקיי, אז הסיפור על היפנים נכון" אמרתי וכולם הנהנו בהסכמה. "אבל איפה בדרך אפשר לעצור?" דן שאל את נימה. "גואה" נימה מכריז. "אני מכיר מלון נהדר".
"גואה", ממלמלתי ותמונות של חופים ומסיבות רצו לי בראש, "אני מקווה שגואה המקומית לא תהיה כמו דרמאסלה המקומית" אמרתי וכולם הנהנו בהסכמה ובתקווה.
במהלך היום, כמעט לא פגשנו אנשים שעשו איתנו את הפס, חלקם היו לפנינו וחלקם אחרינו. אך בעצירת צילומים אחת, הגיע זוג שקראנו לו "הזוג המוזר". בשלושה ימים האחרונים ראינו אותם מספר פעמים ופער הגילאים ביניהם, העלה בנו הרבה מאוד שאלות לגבי הסיבה שבגללה הם מטיילים ביחד. האם זה מדריך ומטיילת? סתם שני פליטים מקבוצה גדולה יותר? (יש במנאסלו הרבה קבוצות שנוצרו באופן מלאכותי על ידי סוכנויות הטיולים) או שיש הסבר אחר?
מדובר בגברת שנראית בגיל מבוגר למדי אבל הולכת מהר ובמרץ של חייל קרבי. ביום של הפס בזמן שאנחנו נאבקנו על כל נשימה, היא עקפה אותנו במהירות כזו שבקושי הצלחנו לזהות שזו היא. יחד איתה מטייל בחור צעיר וחטוב שהיא נראית כמו סבתא שלו!
רוני תפסה את הצמד חמד לשיחה קצרצרה שבה התברר לנו שהגברת בת 72 מניו זילנד והיא באמת סבתא שלו! הדרך אצה רצה להם, כי הם ממשיכים עד מנאנג. הם ממהרים להמשיך ומשאירים אותנו פעורי פה ומלאים התפעלות.
בשעת צהריים מוקדמת הגענו לגואה, כפר קטן, שמורכב משביל מרכזי ארוך ובצדדיו מספר מלונות שנראים נחמדים מאוד. נימה הוביל אותנו למלון האחרון בכפר, לדבריו, בעל הבית הוא חבר שלו. המלון בהחלט נראה יפה ואנחנו ממתינים ברחבת הדשא המטופחת שבכניסה כדי לקבל חדרים, בדשא אנחנו פוגשים את שלושת הקנדים הצעירים שהגיעו חצי שעה לפנינו ויצאו להשתזף.
בזמן שאנחנו והקנדים, מעבירים חוויות מהיום של הפס, נימה מגיע בפנים נפולות, מסתבר שכל החדרים מלאים, נשאר רק חדר סבלים אחד מאחורי המלון, חדר קטן ומטונף ל4 אנשים. תקענו בנימה מבט כועס, פעם נוספת שהוא איכזב אותנו וכבר איבדנו את הסבלנות והנימוס. אמנון ודן חזרו במהירות לתחילת הכפר, למלון שראינו בדרך וכעבור 5 דקות שלחו לנו הודעה, "יש חדרים". לקחנו את התיקים ויצאנו בזעם מהמלון, נימה עמד והסתכל עלינו בפנים של כלבלב מוכה.
המלון Nirvana Hotel Inn היה ריק מאנשים ואמנון ודן המתינו לנו בקומה השניה ליד החדר, באיטיות טיפסתי במדרגות התלולות נכנסתי לחדר ו…"וואו", זה לא חדר זו סוויטה עם מרפסת ושירותים צמודים, יש גם מקלחת אבל עם מים קרים בלבד. בקצה המסדרון יש מקלחת משותפת עם שפע מים חמים כך שלקח יותר משעה עד שכולנו סיימנו להתקלח ולהתלהב וירדנו לחדר האוכל.
האוכל דווקא היה בינוני ומאכזב, וזכה בתואר של האוכל השני הכי גרוע של הטרק, אחרי דראמסלה. אבל למי אכפת, חדר מפואר, מקלחת חמה, ואינטרנט בלי הגבלה, מה עוד בן אדם עייף ומטונף צריך?
יום 13 לטרק גואה - מנאנג - בשישאר Goa - Manang - Besisahar
מגואה למנאנג זו הליכה בירידה מתונה, הנוף חזר להיות ירוק לגמרי וההרים המושלגם נשארו רחוק מאחורינו. רוב הזמן השביל היה מסודר. רק במקום אחד הייתה מפולת על השביל כך שהלכנו על שביל מאולתר בתוך הדרדרת. למזלנו מזג האוויר בימים האחרונים (כולל ביום הזה) היה מצוין והשביל היה יבש לגמרי. אני מניחה שאם זה היה עם בוץ, זה היה קצת יותר מלחיץ.
בערך אחרי שעתיים הגענו לכפר, בגשר האחרון (אחרי עשרות גשרים) עצרנו לסדרה של תמונות "סיום טרק" מלאים בהתרגשות ושמחה.
לאורך הכביש הראשי בכפר, ראינו שיירה של ג'יפים שממתינה לקחת את מטיילי האנפורנה למעלה ואת בוגרי המנאסלו למטה לכפר באשישאר, או לפחות כך חשבנו. אחרי כשעתיים שבהם ישבנו במסעדה מקומית, ושום דבר לא זז, האמת התחילה לחלחל – הג'יפים ממתינים לקבוצות של יפנים ששילמו תמורתם הרבה כסף ולנו אין ג'יפ. הצטרפנו לקבוצה של פליטי מנאסלו וניסינו לעלות על כל ג'יפ אפשרי אך לשווא.
בזמן שהסתובבנו בכפר וניסנו לחפש דרכי יציאה, הגיעו מולנו הטרקרים של האנפורנה, הם הסתכלו עלינו בתמהון, לא מבינים מאיפה הגענו בכלל, הם היו בתחילת הדרך עדיין שמנמנים ומדושנים. נראה איך הם יהיו בעוד שבוע.
רק אחרי שש שעות מורטות עצבים הצלחנו להידחס על ג'יפ אחד קטן כ10 אנשים. לבעלי הג'יפים, יש שם מונופול ורק הם קובעים מי נוסע וכמה יעלו על הג'יפ. הנהג שלנו נראה כמו ילד בן 11 שגנב את האוטו של אבא, ומנסה לראשונה לנהוג וכמובן לדבר בטלפון בו זמנית.
כך עברה לה נסיעה של 3 שעות – נסיעה מפחידה מעל תהומות ובפיתולים, כל הגוף כאב לי מהצפיפות הבלתי נסבלת והקפיצות – הרגשתי טיפשה שהגעתי למצב הזה בכלל, אם הייתי מבינה שלכאן הדברים יגיעו, הייתי מעדיפה לרדת ברגל את היומיים הליכה ולא לעשות 3 שעות נסיעה כזו.
בשמונה בערב הגענו, סוף סוף, לבאשישאר. מין בעל הסוכנות הזמין לנו, על חשבונו, מלון וארוחת ערב במלון מודרני יחסית עם מקלחת חמה ושירותים בחדר, סטנדרט התחזוקה לא היה גבוה אבל זה היה הרבה יותר ממה שהיה לנו בשבועיים האחרונים.
יש לציין שגם המלון הזה וגם הנסיעה בג'יפ הייתה על חשבונו של מין, למרות שאף אחד מאלו לא היה בסכום שסיכמנו מראש. חלק מהסכום כנראה התקזז עם זה ששיחררנו את הסבלים יום או יומיים לפני הזמן.
אחרי ארוחת הערב הבנו ש… זהו. סיימנו את הטרק. תרועת הניצחון הייתה מתובלת בעצב קל – כבר התחיל הגעגוע אל ההרים. יישרנו את הגב (התפוס) והבטנו אל העתיד עם אש בעיניים – פוקרה, אנחנו מגיעים.
פוקרה
אחרי 14 יום בדרכים, ועוד 3 שעות נסיעה מבשישאר, הנה היא פוקרה, עיירת האגם המפורסמת. הנהג הביא אותנו ישר למלון Hotel Middle Path & Spa. לצערנו בגלל שהקדמנו ביום, המלון היה מלא אבל תוך כמה דקות מצאנו חדר מוצלח במלון אחר (Hotel Eco Tree) ממש דקה הליכה מהמלון שלנו
השארנו את הדברים במלון והלכנו לעשות סיבוב התאקלמות ברחוב הראשי של פוקרה הרחוב שמקביל לאגם. דבר ראשון התיישבנו במסעדת OR2K המקומית, מיקום מדהים עם תצפית יפהפייה על האגם, האוכל היה נהדר והאווירה רגועה ונעימה.
אחרי שאכלנו ונכנסו לאוירת השאנטי, הלכנו ל"בית שלי הישראלי" בניהולה של ציקי האמא של הישראלים בפוקרה. ציקי הקימה את "הבית שלי הישראלי" לפני מספר שנים, ומאז היא מגיעה כל עונה לחודשיים ומספקת שרותי תמיכה רגשית למאות המטיילים הישראלים שמגיעים לפוקרה. לציקי יש גם ספריה וחדר סרטים והמלצות רבות על מקומות ואנשים.
את היום סיימנו בהסתובבות בחנויות, כביסה ושאר סידורים, בדרך פגשנו את הקצין והרופא, שהתחילו איתנו את הטרק אבל סיימו יומיים לפנינו. החלפנו חוויות וסיפורים על הטרק, והם סיפרו לנו שמחר הם יוצאים לראפטינג. בהמלצתם אכלנו ארוחת ערב מצוינת ב Roadhouse Cafe Pokhara.
בבוקר הבא, עברנו למלון שלנו והלכנו לארוחת בוקר ב- OR2K במהלך הארוחה, אמנון ודן המשיכו לדבר על הרעיון הפרוע שלהם, להגיע במסוק לאנפארונה בייס קאמפ. רוני ואני הסתכלנו עליהם במבט מזלזל וגיחכנו בינינו לבין עצמנו, אבל במקום שזה ירגיע אותם זה עשה את הפעולה ההפוכה ומיד בסיום ארוחת הבוקר הם התחילו לנדוד מסוכנות לסוכנות ולהשיג הצעות מחיר.
כשנמאס לנו מהנדידה המיותרת בין הסוכנויות, הלכנו לסוויסה האדום שהסוכנות שלו צמודה לבית שלי הישראלי. בהמלצתה של ציקי, החלטנו לבקר בכפר הטיבטי הסמוך לפוקרה. מנהל הסוכנות הזמין לנו מונית לביקור בכפר הטיבטי וגם הבטיח לאמנון ודן שעד שנחזור מהכפר, תהיה לו הצעת מחיר טובה בשבילנו למסוק. וכך היה. הכפר היה די משעמם, נכנסנו לתפילת הצהריים אבל אחרי כרבע שעה מיצינו וחזרנו לעיר.
סוויסה האדום עמד בהבטחתו. הצעת המחיר שלו אכן הייתה הטובה ביותר שקיבלנו ואחרי התלבטות קלה, נפל הפור – מחר בבוקר טסים במסוק לבייס קאמפ של האנפורנה – ABC. העלות 250 דולר לאדם. אחרי שזה נסגר אכלנו סלטים נהדרים ב- French Creperie וקינחנו בקרפ נוטלה ומילקשייק קפה-שוקולד מעולה ב Metro.
בבוקר למחרת, התעוררנו מוקדם נרגשים כמו ילדים קטנים. מונית של חברת הטיולים הגיעה לאסוף אותנו בדיוק בשעה שנקבעה, היישר לשדה התעופה הפצפון של פוקרה. בצד אחד של שדה התעופה יש את הטיסות לקטמנדו ובצד השני ממש ממש קרוב, נמצאים המסוקים שיוצאים לטיסות תיירות באזור.
צעדנו ברגל לאזור המסוקים, יש חברות שונות שלכל אחת סוג שונה של מסוקים, החברה שלנו כנראה שייכת לחברת "לגו" העולמית, כי המסוק נראה כמו צעצוע של ילדים. חוץ מאתנו הגיעו גם קבוצות תיירים נוספות לחברות השונות וליעדים שונים, כמעט כולם היו יפנים!
סוף סוף הגיע רגע האמת, נדחקנו ולנו לתוך המסוק ויצאנו לדרך. ההרגשה סוריאליסטית לחלוטין. בזכות האוזניות אין רעש, והמסוק טס בצורה חלקה כך שזה מרגיש לא אמיתי. הנוף נהדר ובשלב מסוים טסים ממש מעל השביל המוביל אל הבייס קאמפ ורואים את המטיילים בדרכם למעלה ולמטה.
אחרי כ20 דקות הגענו למנחת, אני לא יודעת אם זה היה הגובה, הקור או החוייה, אבל מרגע הנחיתה כל הזמן ציחקקנו בהתרגשות. הסתובבנו קצת במתחם, הסתכלנו על הנוף המדהים, על החדרים העלובים ועל המטיילים העייפים והמטונפים שהסתובבו שם. הרגשתי כמו אוליגרכית מרוסיה.
כעבור שעה, המסוק שלנו חזר, הוריד קבוצה של ארבעה יפנים והעמיס אותנו חזרה לפוקרה. בסך הכל חוויה של שלוש שעות , מרגשת, יפה ומיוחדת וכמובן לא זולה.
כדי להשלים את החוויה הלכתי למסאג' בזמן שרוני, אמנון ודן הלכו לשיט באגם פוקרה ועלו לפגודת השלום. את היום חתמנו בעוד ארוחה טובה ב – OR2K.
את היום האחרון בפוקרה החלטנו לבלות בנפרד. רוני ואמנון החליטו להשאר למנוחה במלון ואנחנו נסענו לבאגנס. על באגנס שמעתי בלי סוף בקבוצת הפייסבוק של נפאל, והחלטנו לראות במה מדובר. דרך סוויסה האדום הזמנו מונית שתיקח אותנו לשם, תחכה לנו קצת ותחזיר אותנו לפוקרה.
הנסיעה נמשכה כשעה, המונית הורידה אותנו ליד 4 בתים שהתגלו כגסטהאוסים המועדפים על הישראלים. אחרי שהסתובבנו קצת בין הבתים המעטים, התיישבנו לשתות במסעדה שעל שפת האגם. משם גם אפשר לשכור סירה ולשוט. דממה עמדה באוויר, השעה הייתה 11 לפנות בוקר וכנראה שהמטיילים הצעירים עדיין לא התעוררו.
אחרי כשעה וחצי מיצינו את המקום וחזרנו. באגנס, כפרון קטן וחמוד שמיועד לחברה שרוצים להזרק ולנוח באווירת שאנטי, לדעתנו, קצת פחות מתאים למבוגרים מפונקים כמונו.
את הלילה האחרון בפוקרה, ביליתי בשירותים בחדר, אומללה להחריד. למרבה המזל לקראת הבוקר ההקאות נרגעו. וכך הגעתי במצב סביר לטיסה חזרה לקטמנדו. לכל ידוע שבטיולים במדינות עולם שלישי יש סיכוי גבוה למדי לקבל הרעלת מזון. התבאסתי מאוד אבל לפחות זה היה בתנאים של מלון מודרני מפנק ולא באמצע הטרק.
חזרה לקטמנדו
לקטמנדו חזרנו בטיסת בוקר שמין הזמין לנו, בעלות של 115 דולר. על הבוקר הגענו לשדה התעופה וראינו את קבוצות היפנים שמחכים למסוקים. הטיסה עצמה נמשכה חצי שעה כך שכעבור כשעתיים כבר היינו בקטמנדו. הפעם ישנו במלון שמין הזמין לנו – Hotel Arts , קצת יותר יקר ומפואר. את היום הזה העברנו בשיטוט בין החנויות בטאמל.
ליום האחרון שלנו בנפאל, סגרנו עם מין סיור בקטמנדו כך שמיד אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לדרך עם נהג ומדריך. התחלנו בביקור במקדש הקופים (Monkey Temple), השארנו את הנהג ברחוב וטיפסנו במדרגות עד למקדש המפורסם. היה נחמד מאוד, היו מלא קופים וגם מלא תיירים.
אחר כך המשכנו לדרבר סקוור (Basantapur Durbar Square), חלק מהעיר העתיקה של קטמנדו. האזור הזה ספג פגיעה קשה מאוד ברעידת האדמה שהייתה שם בשנת 2015. כחלק ממאמצי השיקום, התחילו לגבות כסף מתיירים שמגיעים לאזור, שמחנו לשלם למטרה טובה זו.
הסתובבנו ברחובות עם המדריך. הוא דיבר כל כך הרבה ובאנגלית-נפאלית שבורה שתוך רבע שעה קבענו לו"ז פנימי, מי אחראי להקשיב למדריך. הייתם מצפים שאנשים בגילנו ובמעמדנו יכבדו התחייבויות ויגבו אחד את השני, נכון? אבל בפועל, כל אחד מאיתנו ניסה לחמוק מהאחריות ולהפיל על אחרים את משימת ההקשבה.
נאמר לזכותו של המדריך שיעמומוני שהוא הביא אותנו בדיוק בזמן לביתה של האלה החיה-הקומארי (ב – Kumari Ghar) ולראשונה בחיינו זכינו לראות אותה. הסיפור שלה מאוד עצוב, האלה החיה היא ילדה קטנה שלא נפגעה/נחבלה/נפצעה מכלום. ברגע שקורה לה משהו מאלו, היא מאבדת את מעמדה ואלה חדשה נבחרת במקומה. מדובר בילדות מאוד קטנות שנלקחות בגיל שנתיים מבית הוריהן, ונבדקות היטב. זו שהופכת לקומארי, גדלה בבית האלה תחת משטר קפדני מאוד וללא חברת בני גילה, עד שהיא נזרקת מתפקידה אך גם אז אינה חוזרת למשפחתה. ריחמנו עליה מאוד, כמעט כמו שריחמנו על עצמנו כשהקשבנו למדריך.
אחר כך נסענו לפאשופאטינת (Pashupatinath), לראות את שריפת הגופות, המתחם יפה מאוד, נמצא משני צידי הנהר ומשפחות שלמות מגיעות לשם לבצע את טקסי הפרידה מהמתים, הטקסים כוללים רחצה בנהר, הגשת מנחה שתלווה את רוחו של המת ובסיום שריפה. היה מאוד מעניין אבל בסיום החלטנו שהספיק לנו מהמדריך וגם השעה היתה שעת צהריים מאוחרת ורצינו להסתובב גם בטאמל כך שהודענו למדריך שהספיק לנו ליום זה וחזרנו למלון.
למרות שהשתעממנו המדריך, זה היה יום נחמד, חזרנו למקומות שהיינו בהם לפני המון שנים. ההמלצה שלנו היא לשכור מונית, ללא מדריך ולעשות את הטיול הזה.
את הלילה האחרון בנפאל חגגנו עם מין, הוא הזמין אותנו לארוחה נפאלית מסורתית מלווה בהופעה חיה. האמת היא שהתבאסנו מאוד. היינו מעדיפים לחגוג במסעדה לטעמנו ולא עם דאלבט והמופע היה נחמד מאוד, אבל מיצינו די מהר. לשמחתנו, מין סוכן מנוסה ואנחנו לא הראשונים שהעדיפו לצאת באמצע המופע והוא ממש זרם איתנו ושיחרר אותנו מוקדם.
זהו, הסתיים, בבוקר הייתה לנו טיסה חזרה דרך הודו. למרות החששות הרבים של אמנון שיעכבו אותו שוב (על כך בחלק הראשון של המסע), הכל עבר בשלום. חזרנו הביתה עייפים ומאושרים ולנפאל היה ועדיין נשמר מקום חם בלב.
מידע מועיל
סוכנות הטיולים:
Red Rose Travel Tours & Treks Pvt. Ltd. – https://www.redrosetravelntours.com
אוכל ולינה
המלון בפוקרה:
Hotel Middle Path & Spa, Middle Path St, פוקרה
Hotel Eco Tree, Middle Path St 16 street, פוקרה
המלון בקטמנדו:
Hotel Arts, Chaksibari Marg, קטמנדו
:מסעדות
Roadhouse Cafe Pokhara, פוקרה
OR2K pokhara , Baidam Rd 6, Hallanchowk, Saleways Mart, Baidam Rd, פוקרה
Metro,פוקרה
French Creperie , Baidam Rd, פוקרה
Places Restaurant & Bar, Saat Ghumti Marg, קטמנדו
OR2K, Mandala Street, קטמנדו
הפוסט סגור לתגובות