פוסט אורחת: זוהר כובשת את נפאל

נפאל על פי זוהר

אחרי חלומות ארוכי שנים על נפאל והגשמתם בטרק באוקטובר 2018, הגיע התור של זוהר (הבת שלי) לבדוק על מה ולמה מצטעפות לנו העיניים כשאנחנו מדברים על נפאל. וכך באוקטובר 2019,היא ארזה את התרמיל ויחד עם חברה טובה יצאה לדרך.

יוצאת לדרך

אחרי לא מעט חפירות, הפצרות ותמונות מצד ההורים שלי, הבנתי שהיעד הבא שלי הוא נפאל. 

אחרי לא מעט חפירות, הפצרות ותמונות מצידי, הצלחתי לשכנע את נוי, השותפה שלי לדירה, לבוא.

וכך יצאתי עם נוי לטיול בנפאל (לאכזבתה הרבה של אמא שלי, שהעדיפה שאקח אותה).

ממניעים קמצניים החלטנו לטוס לקטמנדו דרך מינכן ובנגקוק, ולשהות כמה ימים בבנגקוק גם בהלוך וגם בחזור. הכרטיסים נקנו וההתרגשות החלה ואף גדלה עוד יותר כשגילינו, להפתעתנו, שאנחנו מגיעות לנפאל בדיוק בזמן לפגוש שתי חברות שהיו בטיול הגדול שלהן – וכך נוצרה החבורה – שרון, יובל, נוי ואני (זוהר).

כחלק מההכנה לטיול, ואחרי המלצות חמות של ההורים שלי דיברנו עם מין מסוכנות הנסיעות רד רוז שבקטמנדו על הטרק שנעשה, אבל לא סגרנו כלום מראש – החווייה האישית שלנו איתו הייתה טובה אך קצת פחות משל ההורים שלי, אבל על זה בהמשך.

עוד לפני הטיול, חווינו שני משברים. המשבר הראשון היה, כשאיתמר החבר של נוי, גילה לנו שעל הטיסה בין מינכן לבנגקוק אין אפשרות לאוכל טבעוני (הוא טס באותה הטיסה רק שבוע לפנינו), ונוי טבעונית!!!  מיד רצנו לסופר וקנינו מדף שלם של עוגיות אוריאו לטיסה. שמחות וטובות לב הגענו לנתב"ג כשנוי נזכרה בשברון לב שהיא שכחה  את כרית הנסיעות שלה בבית!!.

התחלנו להסתובב בנתב"ג נחושות לגלות מי מוכר את כרית הנסיעות הכי זולה, וכך פגשנו את נבוכדנצר. נבוכדנצר (או בקיצור, נבי) הוא כרית נסיעות לילדות, אחד מתוך ערימה מזעזעת של כריות בצורת חד קרן, חלק בצבע ורוד פוקסיה ורשום עליהן "girl power" וחלק כחולות ורשום עליהן "girl gang". 

חפרנו בערימה הענקית בכל הכוח ואז ראינו אותו, שקט, עדין, מסתתר לו מתחת לערימה הצבעונית הרעשנית. מייד ידענו שהוא האחד! הוא היה בצבע אפור, עם ציור של חיה כלשהי והיה כתוב עליו "מיאו". קנינו אותו בשמחה ונתנו לו את השם המפואר "נבוכדנצר"

כבר בעצירה במינכן, נבוכדנצר כיכב באינסטגרם שלי, נוי ראתה את הפרסום וברגע של עייפות שאלה "את חושבת שהוא חתול או עכבר?" ולא השתכנעה שהכיתוב "מיאו" מעיד על הזן שלו, מילותיה המדויקות היו: "אולי הוא עכבר שעושה מיאו"?. אל דאגה, בטיסה לבנגקוק הצלחנו לישון קצת ככה שעד שנחתנו, גם נוי הסכימה להודות שהוא חתול.

Bangkok - round one

5.10.19

עוד כשתכננו את הטיול, ידענו שהזמן שלנו בבנגקוק קצוב אז החלטנו להזמין את הלינה גם להלוך וגם לחזור מראש. המחשבה הייתה שבהלוך נישן באכסניית נוער מעפנה, כדי להוריד סטנדרטים לנפאל, ובחזור נישן במלון מפנק.

בשדה התעופה, עמדנו בתור ולקחנו מונית, כי זה מה שקראנו שמומלץ בלמטייל ובבלוגים ישראלים. היה כתוב שזה יעלה באיזור ה500 באט, בפועל זה עלה יותר קרוב ל900. חבל על הכסף. תורידו מראש את האפליקציה התאילנדית grab – היא עובדת כמו Get Taxi, והנסיעות יוצאות זולות יותר בצורה משמעותית! (גילינו אותה רק בפעם השנייה בבנגקוק ובאמת הנסיעה עלתה כחצי).

הגענו לאכסניית Back Home Backpackers, המיקום היה מעולה, האכסנייה… קצת פחות. היה להם חוק שאסור לשים נעליים באזור השינה ולמרות שבגדול הוא תרם להיגיינה של המקום – לי היה קצת קשה איתו ולפחות במקלחת התעקשתי לשים כפכפים ( בסתר כמובן).

אבל לפני הכל הנחנו את החפצים שלנו ויצאנו לטייל בעיר! אחח… בנגקוק… מה אפשר להגיד?

חם.

לח.

חם.

כבר אמרתי שחם ולח? במיוחד בתחילת אוקטובר, שזה עדיין עונת המונסונים, בנגקוק היא מקום לא נעים לשהות בו. באכסנייה שלנו היה מזגן אבל הוא פעל רק בלילות, ולכן במהלך היום היה עדיף ללכת משם ולמצוא את עצמך בעיר. מהר מאוד הבנו שמדובר במקרה של Embrace the sweat, הסתובבנו בבגדים קצרים ושתינו הרבה מים. למי שלא היה שם עדיין – החום והלחות בתל אביב הם כלום לעומת מה שהמזרח יכול להציע, אל תנסו להשוות.

החלטנו להתחיל בארמון המלך, הבאנו איתנו חצאיות לשים מעל המכנסיים הקצרים אבל כשהגענו גילינו שגם גופיות אסור! אני במקרה באתי עם טי שירט אבל לנוי לא שיחק המזל והיא היתה עם גופיה, בקופות הציעו לנו ללכת לחנות של הארמון ולקנות טי שירטים מכוערות במחירים מופקעים (מדובר בתאילנד אז כמובן שהכוונה היא ל – 15 שח). במקום זה יצאנו מהתור ונוי קנתה עליונית יפה במחיר נמוך יותר (כ10 שח) מאחת הרוכלות שבחוץ. האמת שהיא משמשת אותה עד היום, אז אולי זו הייתה ברכה במסווה של קללה?

המחיר האמיתי היה שנאלצנו ללכת את כל מבוך הכניסה שוב, עד שהצלחנו להכנס, למזלנו לא היה המון תור אז זה לא עיכב אותנו בהרבה. סוף סוף נכנסנו לארמון המלך, מקום שאני זכרתי מהשהות הקודמת שלי בבנגקוק שהוא מהמם ביופיו. הזכרון הסלקטיבי שלי לא כלל את 3 החסרונות העיקריים של המקום – חם, צפוף עד אימים, ולא מצטלם טוב.

למרות החסרונות נהננו מאוד, והתעלמנו בנחרצות מהג'ט לג שאיים להפיל אותנו מרגלינו, ואחרי שוטטות בארמון (ועוד כחצי שעה שרק הלכנו במעגלים ולא הצלחנו למצוא את דרכנו החוצה) המשכנו למקדש הבודהה השוכב. גם שם היה חביב מאוד אבל החום, הרעב והעייפות כבר הכניעו אותנו. הדבר היחיד שהצליח להקים אותנו מהספסל שעליו התעלפנו באפיסת כוחות, היה הגשם הקל שהתחיל לרדת (מונסונים, זוכרים?) וצינן אותנו מעט ועזר לנו להגיע עד למסעדה תאילנדית קטנה בשם 8-Elephant ליד הבודהה השוכב. 

מאחר והיינו מורעבות, החלטנו להתפנק במנה ראשונה ושתי עיקריות במחיר המופרז של 50 שח סך הכל (לשתינו), ומזל שעשינו כך כי הקארי היה ממש מגעיל, שאר המנות דווקא היו די סבבה, לא הרגשנו צורך לחזור למסעדה הזו, אבל בהחלט סגר פינה. כשהרעב  נרגע והמאוורר במסעדה צינן אותנו קצת, הבנו שני דברים: אחד שאנחנו חייבות לישון ושתיים שבחום הנורא הזה – אנחנו ממש לא נלך ברגל חזרה לאכסנייה!

סיכמנו שניקח טוקטוק, אם נצליח להוריד אותו ל200 באט. הגענו לטוקטוק הראשון שראינו וביקשנו ממנו שייקח אותנו לאכסנייה לפי השם של הרחוב. היה רגע מאוד מבלבל שהוא אמר "samsen 2" ואנחנו אמרנו "לא, samsen 102" אחרי 5 דקות של ויכוח סוער עם הנהג, הבנו שבבנגקוק יש הרבה רחובות בשם samsen והם ממוספרים. פדיחה.

בסוף, המחיר הראשון שהוא הציע לנו היה 200 באט אז מתוך שוק ביקשנו 150 והוא מיד הסכים, כנראה שיכולנו אפילו בפחות.

כשהגענו לחדר, סיכמנו שנעשה לנו שנ"צ קצר של כ20 דקות, לא לפני שבזבזנו 20 דקות בלהתווכח האם אומרים לשנוצ או להשניצ (מה דעתכם?)  כשקמנו,אחרי שלא שנצ"נו ולא השנ"צנו אלא ישנו שעתיים שלמות, ראיתי במיטה מולי, בחור בהיר עור ושיער שחייך אליי בשמחה, וכך הכרנו את החבר הראשון שלנו בטיול.

קלאוס (זה לא שמו, אבל זה באמת משנה?) הוא בחור בן 35 שעובד במפעל לנייר בגרמניה אבל התשוקה שלו זה לטייל, תפסנו אותו בסוף טיול של חודש בתאילנד ויום לפני שהוא חוזר לגרמניה. מעבר לזה שהיה משעשע לדבר איתו, גילינו שהוא אחד האנשים הכי קמצנים שיצא לנו לפגוש. למשל, במסעדה  הוא הזמין רק אורז בלי כלום כדי לחסוך. (אנחנו בתאילנד – זה לא שיקר פה). קלאוס, המליץ לנו על מקדש שווה שבו ביקרנו יומיים אחרי.

לארוחת ערב, החלטנו שנרכיב לעצמנו סעודה מאוכל רחוב. יצאנו לקוואסן, קנינו שייק פירות, פאד תאי טבעוני לנוי, בשר לא מזוהה על מקלות עבורי (שהיה טעים בקטע מפתיע) ובננה לוטי לקינוח. אחרי זה הסתובבנו קצת ברחובות, בסוף ישבנו בבר קוקטיילים גדול על הקוואסן עצמו, יש שם אינסוף משקאות וכולם בערך אותו דבר. קוקטיילים נחמדים אבל אווירה קצת רועשת מדי לדעתנו, בזה חתמנו את היום הראשון בבנגקוק.

6.10.19

קמנו השכם (ב10, ואז נשארנו במיטה עוד שעה כי לא היה לנו כוח לקום) ולקחנו טוקטוק לשוק שטוצ'ק (שוק סוף השבוע). אני לא יודעת למה ציפינו אבל זה לא היה לזה. שוק ענק עם מיליון דוכנים וסחורה שאשכרה רצינו!!!

כמו שתי נשים ממוצעות התלהבנו כל כך, הסתובבנו לנו בכל השוק עד שאחרי כמה שעות, פתאום הבנו שיש לנו כסף או לאוכל או לטוקטוק חזרה לאכסנייה – ואין שום מקום להוציא/להחליף דולרים. חשבנו להקים דוכן מתחרה ולמכור את כל הסחורה שקנינו, אבל בסוף פתרנו את זה בזה שהסתפקנו בשני ספרינג רולים לארוחת הצהריים והתמקחות נחרצת עד שנהג הטוקטוק הסכים למחיר שלנו

אחרי שעצרנו להצטייד בעוד כסף (ועוד קצת אוכל) המשכנו לוואט הרון – מקדש השקיעה הידוע. מקום יפהפה שכיף להסתובב בו, וגם הרבה פחות עמוס מארמון המלך והבודהה השוכב. כדאי לברר מתי הוא נסגר לפני שבאים כי זה משתנה בהתאם לעונה. כשאנחנו היינו הוא נסגר ב 18:00 ולכן הגענו בכוונה ב 17:30, זה היה די והותר זמן. 

הסיבה שכדאי להגיע רק קצת לפני הסגירה היא, שכל יום אחרי השקיעה מדליקים את התאורה בכל המקדש והמראה מרהיב. החסרון הגדול של השיטה – הם לא אומרים מתי אחרי השקיעה. אנחנו ישבנו על הדשא בחוץ חצי שעה אחרי סגירת המקדש וחיכינו לאורות, בשלב כלשהו נאלצנו לנפנף תיירים אירופאים שחשבו שאנחנו מקבצות נדבות ופעם ב5 דקות אמרנו "עוד 5 דקות אם הוא לא נדלק, נלך". אבל האמת? זה היה שווה את ההמתנה.

חזרנו לאכסנייה, אספנו את קלאוס והלכנו לאכול במסעדה בשם Ethos ליד המלון שלנו. המסעדה הזו לקוחה היישר מרחובות תל אביב בכל דבר חוץ מאיכות המזון – מסעדה צמחונית, מערבית, אקולוגית שמשתמשת רק בחומרים אורגניים וממוחזרים (אל דאגה, האוכל לא ממוחזר, שאלנו).

נוי הטבעונית נהנתה מאוד, אני קצת פחות התחברתי אבל האמת שהפסטה שמנת הייתה די טובה, וקלאוס טען שהאורז (אורז בר מלא כמובן) מוצלח. כשחזרנו, שתינו בירה בלובי של האכסנייה. יש שם בר משקאות, קצת יקר אבל נחמד. ואחרי זה הלכנו לישון.

7.10.19

קמנו השכם (עדיין ב10) והלכנו לארוחת בוקר במקום שנקרא Snooze coffee bar, ראיתי אותם בגוגל מפס ותמונות הוופל בלגי עם בננות ונוטלה שבו את ליבי ואת בטני. לצערנו לא היו שם יותר מדי אופציות טבעוניות, אבל החלטנו שבוקר אחד ננסה בכל זאת והאמת? הוופל היה מדהים. חמים, טרי ולא נופל ברמתו מגלידריות בארץ. נוי אכלה סנדוויץ טבעוני עם חמאת בוטנים ובננה שהיה קצת פחות מוצלח אבל עדיין טעים.

אחרי האוכל עשינו צ'קאאוט מהמלון. בזמן שהיה לנו עד הטיסה החלטנו ללכת לוואט סאקט (Wat Saket (Phu Khao Thong)) – המקדש שקלאוס הקמצן המליץ לנו עליו. מקדש זול (כמובן) ולא מתוייר וכנראה האהוב עליי בבנגקוק כולה. מטפסים 300 מדרגות ומגיעים לתצפית מופלאה על בנגקוק. גם המקדש עצמו מאוד יפה! אין כמעט תיירים ואין בכלל ישראלים, המידע עליו בעברית זעום אבל בעיני הביקור חובה.

בסוף הביקור מיהרנו חזרה למלון שהזמינו לנו מונית בGrab לשדה, היה כל כך מוצלח שלפני החזרה לתאילנד בסוף הטיול הורדנו בעצמנו את האפליקציה. שני חבר'ה ניו זילנדים ראו שאנחנו נוסעות לשדה התעופה הצטרפו למונית שלנו, מה שיצר נסיעה צפופה אך זולה במיוחד.

את הטיסה לנפאל העברנו בנעימים באופן יחסי לטיסה, נחתנו ואז התחיל הסיוט האמיתי ששמו "ויזה". התור לויזות היה מלא אנשים, בלבול והמולה. בלי מזגן או מאווררים נראים לעין ובלי הרבה הכוונה. יותר מפעם אחת עמדנו לפחות 10 דקות בתור הלא נכון. אחרי הפעם השנייה שטעינו התיידדנו עם עוד שני ישראלים, שבדיוק התחילו את הטיול הגדול שלהם כדי לא להיות לבד עם הבלבול. הם בחרו תור וכעבור כמה שניות הצטרפנו אליהם רק כדי לגלות שזה התור האיטי ביקום. החלטנו שעם חברים כאלו, לא צריך אויבים.

בזמן שחיכינו בתור, התורים האחרים זזו בקצב של צב (כלומר, הרבה הרבה יותר מהר מאיתנו). שקלנו כמה פעמים להחליף תור והחלטנו שאנחנו כבר כל כך קרובים. כל פעם מחדש ראינו את מי שהיה אחרון בתור שאליו שקלנו לעבור עוקף אותנו בעוד שאנחנו לא זזים.  בסוף נשארנו עם הפקיד-חילזון שלנו עד הסוף המר,  שעתיים אחרי שהתחלנו לעמוד בתור (רק לפרופרוציה, היו לפנינו בערך עשרים  איש, לא מעט אבל לא אמור לקחת שעתיים).

בסיום התהליך המתיש, חלקנו מונית עם שני הלא-חברים החדשים שלנו לאיזור האכסניות של הישראלים שם שרון ויובל כבר חיכו לנו באכסניה שנקראת Kasthamandap travellers home. כשהגענו, הנחנו את התיקים בחדר ועלינו לגג לשבת עם החברים של שרון ויובל. האווירה במזרח בכללי ובנפאל בפרט שונה מבארץ. כל מי שדובר עברית הוא חבר, ולא הייתה לנו בעיה להשתלב בקבוצה שלהן.

האכסניה הזו מפוצצת ישראלים, גג מגניב, אווירה טובה וגם אחד המקומות המבאסים ביותר שיצא לי לישון בהם. היתרון היחידי שלו היה שהחדרים שלו הם לארבעה אנשים, ואנחנו היינו ארבע אז היו לנו חדר "פרטי" עם שתי מיטות קומותיים, מזרונים דקיקים, חלון שבור, חמור ותרנגולות מתחת לחלון ומקלחת שהרגישה כאילו מישהו עומד מעליי ויורק עליי מים פושרים, ומדי פעם גם עושה הפסקה לנשימה. הרבה בגלל עצלנות וקצת בגלל המחיר, נשארנו שם שלושה לילות, בעלות של 10 שח ללילה לכל אחת. בדיעבד כשחזרנו לקטמנדו גילינו שבעלות של עוד 5 שקלים בודדים ללילה ועוד 100 מטר הליכה היו אכסניות משמעותית יותר טובות ונוחות, אבל האמת שלא ישנו במקום שהתחרה באווירה המגניבה שהייתה שם.

8.10.19

בבוקר הלכנו לאכול עם שרון, יובל והחבורה מאתמול. מצאנו מקום קטן בשם "the cafe with no name" בתאמל בעזרת האפליקצייה Happy cow – אפליקציה חובה לטבעונים וצמחונים בחו"ל שעזרה לנו גם בהמשך הטיול, ושם ישבנו חבורה של כ10 אנשים שהזמינו כל אחד מנה. 

למנות לקח שעתיים להגיע. לא צחוק, על השעון, שעתיים מהרגע שהזמנו עד הרגע שהגיע האוכל. כמעט אכלנו כבר אחד את השני, ואפילו אחד מאיתנו, שף ב"מזנון" בתל אביב בעברו, הלך לעזור לטבח כדי לזרז עניינים, עזרה שהם קיבלו בשמחה. כנראה שזה זמן נפאלי אותנטי. המנות כשסוף סוף הגיעו, היו בסדר בלבד, ונשבענו ללכת אך ורק למקומות התיירותיים, המתועשים והמערביים שיש מעתה והלאה (ועמדנו בזה).

הסתובבנו קצת בקטמנדו ואז הלכנו לקבל הצעת מחיר רשמית ממין, הסוכן של "רד רוז", אבל פתאום כשהיו איתנו מטיילות מנוסות (שרון ויובל) המחיר נשמע לנו קצת יקר והלכנו לחפש הצעות מחיר גם בסוויסות. להפתעתנו הרבה – סוויסה האדום הציע מחיר נמוך בכ100 דולר!

העדפנו לטייל עם מין בגלל החוויה החיובית מאוד שלהורים שלי הייתה איתו, אבל כולנו הסכמנו שהמחיר לא שווה את זה. דיברתי איתו בניסיון להוריד אותו, בסוף הצלחנו להגיע ל180 דולר לאחת במקום 160 (ההצעה של סוויסה), כולל ג'יפ הלוך חזור ושני סבלים שיעזרו לנו לסחוב את הדברים, אחד מהם גם מדריך. סיכמנו שנצא לטיול ב10 לאוקטובר, יומיים אחרי זה, אנחנו רצינו ב9 אבל בגלל שהיה חג נפאלי זה היה יותר מורכב לארגן.

בדיעבד ממש שמחנו שהיה לנו עוד יום שלם לקנות ציוד טיולים ולארוז, כי זה לקח הרבה יותר זמן משציפינו. בערב הלכנו לראות את מקדש הקופים, מקום מהמם עם תצפית מטורפת על כל קטמנדו וגם המון המון קופים, אחד מהם הפתיע אותנו במיוחד כשדפק חיבוק ליובל באמצע תמונה

ארוחת ערב אכלנו בOR2K, מסעדה בבעלות ישראלים, והיינו מאוד מרוצות – השירות היה מהיר, והאוכל היה טעים. אני אישית לא התרשמתי מהחומוס אבל זה כנראה כי עוד היו לי "סטנדרטים של הארץ", שמתי לב שככל שביליתי יותר זמן בנפאל, ככה האוכל נעשה לי יותר טעים. חזרנו לOR2K עוד פעמים רבות בטיול הזה.

אחרי זה עצרנו בחנות Imagine   שמוכרת אלכוהול, קנינו לנו בקבוק יין וסיכמנו שנשתה אותו בטרק,  בלילה שלפני הפאס. בחנות הזו יש מבחר גדול ובעל הבית חביב, אוהב ישראלים (במיוחד כאלה שמשלמים לו) וזכר את שרון ויובל מפעם קודמת ואפילו הוריד איתנו צ'ייסר על חשבון הבית. חזרנו לישון בקסטמנדפ עייפות ומרוצות.

9.10.19

בבוקר הזה לא חיפשנו מקומות אותנטיים לאכול בהם, התעלמנו מהאפליקציה Happy cow ובמקום זה מיד חזרנו לOR2K ואכלנו שם. אין הרבה מה להגיד על היום הזה, בילינו את רובו בהשוואת מחירים בחנויות ובסוף הבנו ש"קרמבו", המקום שהישראלים הולכים אליו, באמת הכי זול ברוב הדברים המשמעותיים – תיק, מכנסי טיולים וחולצות. קנינו גם טבליות מטהרות, בקבוק מים וגרביים חמות. אחריו הסתובבנו קצת וקנינו מעט מזכרות לארץ.

אחרי הצהריים, פגשנו, את הסבלים שלנו קג'י וסנטו, לא הצלחנו להבין מילה ממה שהם אומרים, אבל זה בעצם נכון לגבי כל הנפאלים אז משכנו בכתפינו והמשכנו הלאה בחיינו.

את הערב בילינו באריזות לטרק, בזמן שהעברנו את היין שקנינו לבקבוק פלסטיק, פרץ דיון סוער בשאלה "האם זה לגיטימי לשים אותו בתיק שהסבל סוחב?"  אחרי דיון ארוך וטיעונים לכאן ולכאן, החלטנו שזה לא מוסרי, ולכן ביום הראשון הוא היה אצל נוי בתיק. אבל בפועל, אחרי כמה שעות של הליכה בעלייה, ויתרנו על כל העקרונות שלנו והעברנו את הבקבוק לתיק הגדול בתקווה שהסבל לא ישים לב.

באותו יום הלכנו לישון מוקדם, ידענו שיום אחרי ההשכמה מוקדמת באמת.

10.10.19

בבוקר, החמור, כהרגלו, נער כבר שעתיים והאור הסתנן דרך החלון השבור של הקסטמנדפ. בחדר התחילה המולת התארגנות ואריזות אחרונות. השתדלנו לא לעשות רעש כדי לא להעיר את החדר שלידנו (הקיר הרי דק כמו נייר) והחדר התמלא בלחישות של "איפה החולצה שלי?" ו"אל תשכחו את המטענים" ו"תפסיקי זוהר אנחנו לא מביאות את נבוכדנצר לטרק, הוא ייהרס" (באמת לא הבאנו). בשעה 7 בבוקר היינו מוכנות ליציאה. 

בדייקנות שלא אופיינית לנפאלים, הג'יפ חיכה לנו בחוץ. הפקדנו את נבי בידי מין עם ליטופים אחרונים והבטחה שנשוב אליו עוד 7 ימים והתחלנו את הנסיעה. 

הנסיעה התחילה רגוע יחסית, בכביש סלול בעודנו מנמנמות, באיזשהו שלב ביקשנו מהנהג לשים את המוזיקה שלנו והוא מאוד התלהב משירי הפופ ששמנו (הוא גם הכיר את רובם ושר איתנו את Timber), אבל שמח להכיר גם שירים ישראלים והכי אהב את "תל אביב" של עומר אדם.

אחרי כמה שעות של נסיעה הדרך הפכה לדרך עפר, מלאת בורות ומהמורות, האוטובוס שנסע לפנינו התנדנד מצד לצד ולרגע חשבנו שהוא עומד ליפול לנהר שזרם למטה, ופתאום הבנו למה כולם ממליצים לקחת ג'יפ ולא אוטובוס. בדיעבד שמחנו שלא התקמצנו על זה, ולו רק כדי לחסוך את הבחילה המשוגעת שבוודאות היינו מקבלות באוטובוס. 

הגענו לדונצ'ה מאוחר. שילוב של עייפות וחוסר הצלחה לתקשר עם הסבלים שלנו גרם לזה שנישן במקום די מעפן. אם יש כוח, כנראה ששווה להתעקש להסתכל על כמה מקומות באיזור, באותו רגע קצת כעסנו עליהם אבל מאז היחסים שלנו עם הסבלים השתפרו לטובה ובסוף הטיול כבר היינו חברים.

הלכנו לאכול ארוחת ערב במקום אחר בכפר – ורק כשחזרנו וקיבלנו פרצופים זועמים מבעל המלון שלנו,  גילינו שזה מאוד לא מקובל ולא מנומס, התנצלנו דרך מין והבטחנו לא לעשות זאת שוב. באותו ערב נוי ואני התחלנו לקחת כדורי גובה – שרון ויובל לא הרגישו צורך בגלל שחזרו מהאנאפורנה לפני כמה ימים, אבל אני הלכתי לישון כשקצה האף שלי מעקצץ.

11.10.19

היום הראשון של הטרק. קמנו בהתרגשות רבה והתחלנו ללכת. מזג האוויר היה עדיין חמים, טיילנו עם טי שירטים ובבוקר אפילו שמנו קרם הגנה. בהתחלה שיחקנו במשחקי הליכה כמו רביעיות בעל פה (משחק חשיבה קצת מורכב, הסבר למי שמעוניין בסוף הפוסט) ואחת הרביעיות הייתה "דברים שלא לגיטימי לתת לפורטר שלך לסחוב" – כמובן שנכנס שם בקבוק יין.

אחד הדברים המפתיעים במסלול היה כמות הנפאלים שעשו איתנו את הטרק, רק שבזמן שאנחנו היינו עם תיקים גדולים, נעליים מקצועיות ומקלות הליכה, הם (רובם) הלכו עם תיק גב קטן וכפכפים. בדיעבד גילינו שממש ליד האגם האחרון בGosaikunda יש מקום קדוש לנפאלים ומבחינתם הטיול הוא כמו עלייה לרגל.

אחרי כמה שעות של הליכה, הדיבורים התחלפו בהתנשפויות, כל המשחקים כבר נגמרו או לפחות כבר לא היה לנו כוח לחשוב על משחקים חדשים, ובקבוק היין הועבר (בסתר) לתיק של הסבלים. חשבנו שההליכה הייתה קצת ארוכה, בדיעבד 8 שעות (כולל הפסקות לתמונות) הוא לא יום ארוך בטרק.

ישנו במלון הראשון בכפר שהגענו אליו (מקום חביב בשם Cholang Pati), אני לא זוכרת את שמו וזה חבל כי האמת שהמקום היה ממש מוצלח, האוכל היה טעים מאוד (באופן יחסי, ציטוט מדויק: "איזה כיף, למרק יש טעם של מנה חמה", וזו לא ציניות) והמקלחת, למרות שהייתה רק דלי, הייתה חמה ומפנקת. ליד האח פגשנו זוג ישראלים בני 60 שעושים את  הטרק רק שהם הולכים חצי מהמזמן שלוקח לנו וחצי מהקיטורים והתלונות. התחלנו לקרוא להם בסתר "ההורים" ונהננו לשבת איתם כל הערב ליד האח של המלון, ולשמוע חוויות מטיולים מטורפים שהם עושים בעולם.

בלילה עצמו היה קר והתלבשנו בהתאם, יחד עם השמיכות לא הייתה לנו בעיה לישון.

12.10.19

ביום השני של הטרק, הלכנו מעט שעות באופן יחסי, אבל העלייה הייתה די חדה. מדקה לדקה הנוף נעשה יותר ויותר מרשים וכשעתיים אחרי תחילת ההליכה ראינו בפעם הראשונה לטרק (וממש לא האחרונה) פסגה מושלגת!

ככל שעלינו הטמפרטורות צנחו ורוב היום היינו עם כפפות. ככל שמתקרבים לגובה, והעליות נעשות יותר קשות, והפער בין נוי ואני (החלזונות המסכנים) ושרון ויובל (האיילות הקופצניות) גדל וגדל אבל מצב הרוח עדיין היה בשמיים, והאמת? הסתבר שגם אנחנו, כי אחרי כמה שעות הליכה הגענו לגובה של עננים.

בהמשך הגענו ל"כפר" שבעצם היה שלושה מלונות אחד ליד השני ובחרנו לישון במלון "hotel morning view" – בחירה מצוינת!! האוכל היה טעים, האח חיממה אותנו והחלונות הענקיים בטרקלין אפשרו לראות את כל רכס הלאנגטאנג. לצערנו הייתה עננות די כבדה בערב, אבל השקיעה בין העננים הייתה בגוונים שעוד לא ראיתי מעולם והייתה מרהיבה. חלקנו אפילו העזנו לצאת החוצה להצטלם, אבל האמת שלי היה קר מדי. 

בבוקר למחרת השכמנו קום לזריחה ואפילו אני העזתי לצאת החוצה למרות הקור (בעיקר בזכות הבקבוק החם שהבאתי מהארץ). היו מעט מאוד עננים בשמיים ונוף מטורף. 

בערב, סביב האח פגשנו חבורה של 3 בנות ישראליות מקסימות שהיו חברות שלנו להמשך הטיול, הלכנו בערך באותו הקצב (טוב נו, הן הלכו יותר מהר) והשתדלנו לישון באותם המלונות.

בערך ביום הזה כבר הרכבנו את התפריט הקבוע שלנו שנשאר איתנו לטוב ולרע לכל אורך הטרק:

בוקר: קנקן תה לכולן

יובל ושרון – צפטי עם חביתה

זוהר – פנקייק עם נוטלה (הנוטלה כמובן מהבית)

נוי – צפטי עם חמאת בוטנים (החמאת בוטנים כמובן מהתאמל)

 

צהריים: קנקן תה לכולן

זוהר ונוי – ספגטי טומטו סוס או צ'או מיין 

שרון ויובל – דאל באט או ספגטי טומטו סוס

ערב: קנקן תה לכולן

זוהר ונוי – 2 מרקים (Plain noodles soup) ומומו תפוחי אדמה מטוגן

יובל ושרון – ספגטי טומטו סוס וצ'או מיין

באופן די מפתיע הספגטי ברוטב עגבניות שלהם היה די סבבה רוב מוחלט של הזמן, לעומת הפרייד רייס שנטה לפעמים להכיל יותר מדי כמון. בשר זה לא אופציה כבר מהרגע שעוזבים את דונצ'ה.

מבחינת קליטה סלולרית – אני הצלחתי להוציא כמה הודעות – רק עם הגלובל סים של פלאפון! בכללי בזמן הטרק הסים של חברת נמסטה (המומלץ) לא עזר כמעט בכלל ואם בכלל הייתה קליטה היא הייתה כמעט תמיד עם הגלובל. הודענו להורים שאנחנו בחיים אבל לא הצלחנו להעביר תמונות על שברירי הקליטה שקלטנו, כל הודעת וואטסאפ לקחה כדקה.

הערה קטנה – הבקבוקים החמים היו נקודת החיבור ביננו לבין המדריכים שלנו. תיירים כעקרון אמורים לשלם על מים חמים בשביל תה או בשביל בקבוקים חמים, אבל מדריכים מקומיים לא, ובלילה של ה12/10 הבאנו את הבקבוקים החמים למדריכים שלנו בבקשה שימלאו לנו (בכוונה לשלם) אבל הם בלי מילה ובלי היסוס מילאו אותם בעצמם וכך לא היינו צריכות לשלם. מאז כל לילה מילאנו אותם והאמת שבלילות רבים הם הצילו אותנו לגמרי – מאוד ממליצה להביא בקבוק מים חמים מהארץ (אולי אפשר גם לקנות בתאמל, לא ראינו).

13.10.19

מוקדם בבוקר, אחרי הזריחה המהממת התחלנו ללכת. הגובה נעשה רציני יותר ויותר וכל צעד הרגיש כאילו קשורות לי לרגליים משקולות. מבחינתי כל הפסקת צילומים הייתה סיבה למסיבה, כי אפשר היה להוריד את התיק ולנשום קצת, ולכן מהיום הזה יש מלא תמונות. זה לא הזיק שהנוף היה עוצר נשימה ומאחורי כל סיבוב ופיתול בדרך היה נוף אפילו יותר מפעים.

את האגם הראשון בקושי ראינו ורק בזכות קג'י לא פספסנו אותו. האמת שקצת התאכזבנו, בשביל זה טיפסנו עד שם??? בכל זאת עשינו כמיטב יכולתנו להוציא תמונות מוצלחות (ולנוח לכמה שיותר זמן).

המשכנו ללכת עד שהגענו ליעדנו להיום, הכפר Gosaikunda, לידו נמצאים שני האגמים הנוספים, ואותם כבר ממש אי אפשר לפספס. קשה להגיד מי מהם היה יותר מיוחד, ועוד יותר קשה לבחור איזה תמונות שלהם לשים פה אבל הנה כמה תמונות שצילמנו מיד כשהגענו לכפר.

לכפר הגענו תוך כמה שעות והסכמנו שאחרי קנקן תה והפסקה קצרה נעלה עוד 100 מטר כדי להתרגל לגובה. אחרי עוד שני קנקני תה ורעידות קור בלתי נשלטות,  בלובי של המלון שבו ישנו היה ברור לכולנו שזה לא עומד לקרות. במקום זה בילינו את הצהריים ואחרי הצהריים בנסיון כושל, להתחמם ליד האח. קג'י וסנטוס למדו את נוי משחק קלפים נפאלי שאני לא יודעת לשחק, אבל הוא כנראה מבוסס בעיקר על מזל (לפחות לדבריה של נוי, שהפסידה לא מעט). 

קג'י וסנטוס שוב הוכיחו את עצמם כשדאגו לנו לבקבוקים חמים, אקסטרה שמיכות ועוד קנקני תה כל פעם שביקשנו.

בערב הזה, נוי החליטה לשלם אקסטרה על מקלחת Hot bucket, אבל קיבלה דלי פצפון עם מים פושרים שממש לא הספיקו לשום מקלחת. בסוף השתמשנו בו כולנו כדי לחמם את כפות הרגליים הקפואות שלנו

האוכל במלון שבו ישנו היה… הכי מגעיל שהיה בטרק. בארוחת הצהריים האוכל היה כל כך מפוצץ מלח שבערב ביקשנו שלא ישימו מלח בכלל, ואכלנו אוכל תפל. מחברותינו הישראליות שישנו במלון ליד, נשמע ששם  לא היה הרבה יותר טוב. כנראה שככל שעולים בגובה, סטנדרט האוכל צריך לרדת.

זה היה הלילה שלפני הפאס – כאן קבענו שנשתה את היין! אבל העייפות והקור, בשילוב עם זה שהיין היה ארוז בתרמיל שבחדר השינה, גרמו לנו להחליט שנדחה את זה ליום אחרי.

המוטיב של היום שבילינו בGosaikunda (וגם של הלילה אבל על זה בהמשך) הוא שהיה לנו קר. כל כך קר שלא יצאנו לעלות עוד 100 מטר (והתחרטנו על כך בהמשך), כל כך קר שלא הבאנו את היין לשתות, כל כך קר ששני הדברים היחידים שהוציאו אותנו מהלובי של המלון היה השקיעה המדהימה מעל האגם השני, והזדמנות לסלפי עם הסבלים שלנו. גם בשביל זה, יצאנו לכמה דקות לצלם וחזרנו מהר אל האח הבוערת.

כשהלכנו לישון, הקור חלחל בתוך עצמותיי, ולצערי השארתי את התיק הגדול שלי עם שאר השכבות בחדר השני, אז ביליתי את רוב הלילה בלרעוד מקור במקום לישון. התהפכתי כל הלילה והתקשיתי להירדם, החלק הכי קשה היה שכל התהפכות התחילה גל חדש של התנשפויות בגלל מה שכנראה היה מחלת גבהים קלה (אז לא חשבתי על זה, הייתי עסוקה מדי בלרעוד מקור – מסתבר שאפילו זה יכול לעייף בגובה). מצד שני, גם הבנות שהתלבשו קצת יותר טוב ממני דווחו על לילה דומה ובכללי פשוט היה מאוד מאוד קר – לא ברור שהיה משהו שהיה יכול למנוע את זה.

14.10.19

קמנו מוקדם אבל האמת שאני כבר הייתי ערה. הזמנו את ארוחת הבוקר הרגילה שלנו (רק שהפעם היא הייתה דוחה במיוחד) והתחלנו ללכת. 

לא יכולנו להתחיל את הבוקר בלי לצלם עוד כמה תמונות מהאגמים המדהימים, למורת רוחם של המדריכים שלנו שאמרו ש"יש יום ארוך לפנינו". בשלב הזה עוד לא הבנו עד כמה הם צודקים.

הפאס הוא הנקודה הכי גבוהה בטיול, ברוב המקומות יש שם נוף משוגע, אצלנו היו בעיקר דגלים ואבנים, אבל עדיין התרגשנו והצטלמנו רבות. עד שהמדריכים לחצו עלינו להמשיך ללכת. לא הצלחנו להבין למה הם מזרזים אותנו, הרי את כל הימים עד אותו היום הלכנו בקצב סביר והיום בכלל היינו אמורות לרדת, לא? אז זהו. שלא!!

אולי יורדים 400 מטר בגובה, אבל בפועל הירידות היו 1300 מטר (כלומר, 900 מטר עלייה) מה? לא הבנתי תחדדי את המשפט. בנפאל המשמעות של "ירידה" שונה מבישראל, ירדנו מאות מטרים ואז עלינו את רובם חזרה, כל זה כשאנחנו עדיין בגובה די משמעותי והיום נעשה קודר יותר ויותר. ככל שעבר עוד זמן הייאוש גבר והצעדים נעשו איטיים יותר ובסוף יצא שהלכנו כ10 שעות במקום 8, בעיקר כי היינו פדלאות (טוב טוב, אני הייתי פדלאה). היה ערפל משוגע והיה קפוא בחוץ ולא ראינו מטר קדימה. למזלנו זה היה היום היחיד שהמזג אוויר אכזב אותנו אבל באותו יום עוד לא ידענו את זה.

הגענו למלון שהפורטר של החברות הישראליות שלנו סגר לנו בטלפון אחרי השקיעה, עייפות, מיואשות אבל בסתר לב – מסופקות מאוד. הפעם לא היססנו וביקשנו אקסטרה שמיכות והלילה עבר, גם בזכות השמיכות וגם בזכות התשישות, בשלווה ושלום.

לי היה קשה במיוחד ולכן שמתי מדבקות עם חומר לשרירים שהבאתי מהבית על הגב והברך שכאבה לי, וגם לקחתי נורופן- כדור אנטי דלקתי שירפא את השרירים שלי בלילה. האמת שזה מאוד עזר.

15.10.19

היום הזה התחיל בפנקייק הכי מגעיל שראיתי בחיי. קיבלתי פנקייק לא אכיל, הוא הצליח להיות גם רטוב וגם יבש וגם גושי וגם מתפורר בו זמנית. לקחתי אותו לדרך בתקווה שאולי עם הזמן הרעב יכריח אותי לאכול אותו, אבל במקום זה עצרנו בבית קפה וקנינו תה ועוגיות. ואת הפנקייק הדוחה השארתי בפח של הבית קפה.

בבית הקפה הזה התעכבנו די הרבה זמן כי אחת הישראליות מהקבוצה השנייה עיקמה את הרגל וניסתה ליצור קשר עם מוקד החילוץ של מגנוס. בהתחלה התכוונו לחכות איתן עד שנדע מה קורה עם מסוק, אבל אחרי שעה של תקשורת רעועה, כנראה בגלל שהיו קצת עננים, החלטנו להמשיך ללכת כדי לא לסיים בחושך. וטוב שכך, כי הסתבר שזה עוד יום ארוך במיוחד והגענו ממש ממש מאוחר.

בשלב הזה התחלנו לרדת בקצב הרבה יותר רציני ובמהלך היום מזג האוויר גם נעשה יותר נעים וההתנשפויות נעשו פחות קולניות.

בארוחת הצהריים, החלטתי להיות הרפתקנית ולהזמין ספגטי עם גבינה. הספגטי היה בסדר, אם כי הגבינה הייתה גבינת יאק ולא גבינה צהובה. נוי הזמינה צ'או מיין אבל אחרי כמה ביסים היא ביקשה ממני לטעום את האוכל שלה בחשש, ואחרי שכולנו טעמנו סיכמנו בהחלטיות – במנה שלה יש חמאה! אני בטוחה שלא שכחתם, אבל אם כן שכחתם, נוי טבעונית. 

פה התחילה דילמה אמיתית, האם להחזיר את המנה? האם להסביר לטבח שנוי טבעונית? איך מסבירים שנוי טבעונית כשאנחנו לא דוברות נפאלית והטבח דובר רק נפאלית? אחרי כמה דקות של ייסורי נפש, נוי קיבלה החלטה אמיצה (והגיונית בהתחשב בנתונים) ואכלה את המנה.

כשסיימנו לאכול, המשכנו לרדת וממש כמה מטרים אחרי הכפר, באמצע השביל, עמדה לה פרה ענקית, שרון, יובל ואני חלפנו על פניה בזריזות, אבל כשנוי ניסתה לעבור, הפרה תקעה בה מבט מאשים והתחילה לרדוף אחריה. נוי ברחה במהירות ונשבעה שיותר לא תבגוד בעקרונות! (למי שלא מאמין, הסיפור אמיתי לגמרי, חוץ מהמבט המאשים).

כשהגענו סוף סוף לכפר האחרון של הטיול ראינו מלון מפואר, עם מים זורמים, מקלחות אמיתיות וווייפיי בחינם ומיד החלטנו – שם נישן הלילה! נכנסנו נרגשות רק כדי לגלות שהוא מלא לחלוטין וכך נאלצנו לישון במקום אחר, לא מפואר, ללא מים זורמים, עם מקלחת Hot Bucket (אבל די טובה) וווייפיי בתשלום. 

לפי המקובל בטרקים, התשלום על ווייפיי הוא לטלפון אחד בלבד, ואי אפשר לחלוק את הססמא עם הקבוצה  כי בעל הבית מזין אותה בעצמו. יש דרכים לעקוף את זה, אבל אני לא אוהבת אותן. זו ההכנסה של המקומיים שם, וזה חוסך בערך  5-10 שקלים לבן אדם… לי זה מרגיש כמו לגנוב, אבל איש איש באמונתו יחיה.

בערב בעודנו יושבות בלובי של המלון ואוכלות ארוחת ערב עברנו משבר אמון קל. זה התחיל כשגילינו שהבנות הישראליות כולל זו שעקמה את הרגל הגיעו למלון, הן סיפרו לנו שהיתה בעיה להוציא אליהן חילוץ במסוק ולכן הן המשיכו ללכת, אבל מחר בבוקר הן הולכות רק 4 שעות לכפר כלשהו ושם יחכה להן ג'יפ של החילוץ. גם  "ההורים" היו שם והם סיפרו לנו שהם ילכו 4 שעות, לכפר אחר לגמרי ומשם יקחו אוטובוס לקטמנדו.

לפי מה שהיה רשום לנו, לנו יש 8 שעות הליכה לכפר שונה לגמרי שבו מחכה הג'יפ שלנו. קראנו לסבלים ווידאנו איתם שזה אכן המצב ואחרי שהבנו שכן ניסינו לדבר עם מין שגם אנחנו נלך לכפר הקרוב יותר ושהג'יפ יגיע לשם. אבל הוא סירב בתוקף.

בשלב הזה התלבטנו הרבה על האופציות שלנו, וכשאני כותבת שהתלבטנו אני מתכוונת שהתלבטנו בקול רם ובטונים זועפים ועצבניים ואפילו קצת רבנו. אני העדפתי לעשות את המסלול המתוכנן, שרון ונוי העדיפו לקצר בעזרת אוטובוס או ג'יפ של חברה אחרת וליובל לא היה אכפת. בסוף, למרות שהייתי במיעוט, בחרנו בדרך שלי, בעיקר בגלל שהייתה לשינוי הזה משמעות כלכלית לא ידועה. החלטנו להתחיל ללכת ולראות מה מצבנו במהלך היום ובמידת הצורך לקחת אוטובוס מאמצע הדרך.

האמת שקצת התאכזבנו ממין שלא בא לקראתנו והביא את הג'יפ למקום השני, אבל קשה לדעת בנפאל מה השיקולים.

16.10.19

קמנו עם אנרגיות מחודשות והתחלנו ללכת, בדרך עוד היו התלבטויות לגבי האוטובוס אבל בסוף החלטנו ללכת את הכל וזהו – החלטה שאני באופן אישי ממש שמחה ממנה. הגוף קצת התרגל לקשיים והמזג אוויר היה מושלם, עברנו בדרך כפרים אותנטיים וקסומים והדבר היחיד שהיה חבל זה שמיהרנו להספיק לג'יפ ולא יכולנו לעצור. אם יש לכם זמן וסבלנות – ממליצה לעשות את הדרך הזו בשני ימים רגועים יחסית, שתוכלו להסתובב בכפרים ולהנות מהקסם התרבותי של נפאל.

הייתה נסיעה קצרה בג'יפ חזרה לקטמנדו שהיתה ברובה בחושך, רוב הבנות נרדמו אבל אני הסתכלתי החוצה מהחלון וראיתי את פרברי קטמנדו, הצצה קטנה לאיזור העני והלא מתויר של העיר, בו ילדים קטנים יושבים על שפת הכביש ומשחקים עם בקבוקי פלסטיק.

בהתחלה עברנו במשרד של מין והתאחדנו עם הדברים שהשארנו שם כולל גם נבוכדנצר (היו צהלות שמחה, ואולי גם דמעות. לא אציין של מי) ואז הג'יפ הוריד אותנו באיזור הקסטמנדפ. נוי ואני סירבנו לחזור לשם ובמקום זה עשינו לילה בShantipur Kathmandu hostel, שהיה מרחק כמה דקות הליכה. הוא אמנם עולה 15 שקלים ללילה במקום 10, אבל היו מקלחות טובות, חלונות שנסגרים ומיטות שלא חורקות.

במלון היה גג מגניב, אבל לא היו הרבה חבר'ה והאווירה הייתה קצת מבאסת. האמת שלא היה לנו כזה אכפת כי גם ככה רצינו ללכת לישון מוקדם. זה היה הערב האחרון של החבורה שלנו יחד, למחרת שרון ויובל ימשיכו לדרכן  ונוי ואני סגרנו דרך מין נסיעה לפוקרה באוטובוס יום!

17.10.19

התחלנו את היום מוקדם מאוד בנסיעה לפוקרה. הנסיעה הייתה מאוד ארוכה אבל עברה בשלום וחלקנו את נבי כל פעם שרצינו לנמנם קצת. היו שתי עצירות בדרך במקומות שאפשר לקנות אוכל אבל הן היו יחסית קצרות, האוכל היה מאוד יקר ומאוד לא מפתה (שלא לדבר על אופציות טבעוניות שלא היו), אז החלטנו לוותר והגענו לפוקרה לקראת ערב עם מחשבה אחת בראש – למצוא מקום לשים את התיקים ולאכול.

ירדנו מהאוטובוס נרגשות ונלהבות, כל הטיול שמענו משרון ויובל על פוקרה – גן העדן למטיילים. בראשנו היא הייתה עיירה ציורית ומקסימה עם מדרחוב קסום שאפשר לטייל בה שעות, ולכן אפשר להבין שהתגובה הראשונה שלנו כשירדנו מהאוטובוס הייתה. "רגע… מה?"

הגענו לרחוב קטן, שלא נראה יותר קסום או נקי מהתאמל, עם כביש סלול, לא מעט מכוניות (ופרות) על הכביש והרבה רעש, בקיצור… ממש לא מה שציפינו. אחרי רגע של שוק הבטן שלי קרקרה בקול רם והבנו שהלם בצד, צריך לאכול. מיד הלכנו לUnicorn hotel, המקום הכי פופולרי בקרב ישראלים צעירים, כנראה בגלל הקרבה שלו לבית הישראלי והמחיר הטוב (30 שח ללילה לחדר זוגי עם מקלחת). כמובן שבגלל שהוא כל כך פופולרי הוא היה מלא עד אפס מקום, אבל לקחנו את המספר של בעלת הבית כדי שאם יהיה חדר פנוי למחרת היא תגיד לנו.

הסתובבנו קצת באיזור עד שמצאנו מקום אחר שנראה לנו בשם yeti guest house שעלה 50 שח ללילה וסגרנו איתם. זה הסטנדרט של המלונות בסגנון הזה, הunicorn הוא פשוט קצת יותר זול. הנחנו את התיקים ומיד הלכנו לOR2K, אליו כל כך התגעגענו בטרק. באמת אחרי שבוע של מומואים מטוגנים ומרקים בטעם של מנה חמה הארוחה שם הייתה נפלאה.

בדרך חזרה למלון הספקנו לעבור ב"בית  שלי הישראלי" להגיד שלום לציקי המקסימה שכבר כמה שנים מגיעה בהתנדבות מלאה, בכל עונת טיולים לפוקרה, ונמצאת שם רק בשביל להיות יועצת ואמא למטיילים הישראלים.

18.10.19

על הבוקר כתבנו למנהלת של הUnicorn שוב והיא הודיע לנו שהתפנה לה מקום בחדר זוגי עברנו לשם שמחות ומרוצות ואז חזרנו לציקי בשביל המלצה על מקום לעשות כביסה, אבל בדיוק נסגרה המכבסה שהיא המליצה עליה אז פשוט הלכנו למכבסה ליד. כל הבגדים חזרו נקיים ומקופלים, אבל לא ריחניים למי שזה חשוב לו.

המשכנו למסאז' במקום שציקי המליצה לנו, הלכנו עד אליהם כדי לקבוע תור (כי לא היה לנו טלפון שבו יכולנו לעשות שיחות) ובמקרה התפנה להם באותו הרגע אז זרמנו. בגלל שציקי שלחה אותנו עשו לנו  מסאג' ב60 שח לשעה במקום 90. נכנסנו לחדר ההתארגנות מעט נבוכות והתחלנו לשים את הבגדים בערימה ואז ראינו שכל אחת מאיתנו קיבלה, בנוסף למגבת, גם תחתונים חד פעמיים! אחרי כמה דקות של צחוק בלתי נשלט המשכנו למסאז' מצוין שעזר לשחרר את כל השרירים הכאובים מהטרק ומהישיבה הממושכת באוטובוס אתמול.

המשכנו את היום שלנו באינסוף קניות – תיקים, קרמים, חולצות וצעיפים שנכנסו למזוודות שלנו שהפכו עמוסות יותר ויותר עד כדי כך שהאריזה חזרה נעשתה אתגר של ממש. בערב הלכנו לאכול בRoadhouse cafe. אחד המקומות הטובים בנפאל, במיוחד אני ממליצה על הפיצה המטורפת שלהם. הייתה שם רק אופציה טבעונית אחת – פסטה ברוטב עגבניות, אבל האמת שגם היא הייתה טובה.

בלילה, ישבנו ביוניקורן עם כמה חבר'ה מהמלון והחלפנו סיפורים מהטרק, שמענו בקנאה על היעדים הבאים שלהם והבטחנו לעצמנו שעוד נחזור למזרח.

19.10.19

ביוניקורן פגשנו כמה בנות נחמדות והחלטנו ליסוע איתן לפגודת השלום על הבוקר. הפגודה הייתה נחמדה והפרחים באיזור היו מאוד יפים, אבל כנראה שעדיף ללכת לשם כשיש ראות טובה, כי מבין העננים שכיסו את השמיים הצלחנו להציץ מדי פעם על הFish tail, אבל זהו בערך. בעיני היה נחמד אבל לא must.

ליום הבא, קבענו להפגש בכפר באגנס, עם כמה חברה מהUnicorn  (הם נסעו כבר באותו היום) אז ניצלנו את היום כדי להסתובב קצת בפוקרה, אותה כבר הכרנו בעל פה (לפחות את החלק המתויר), בילינו קצת זמן בלקרוא בבתי קפה רנדומליים ובערב הלכנו לארוחת ערב במקום ששרון ויובל המליצו לנו שנקרא הFrench Creperie. באותו רגע הוא הוכתר המנצח של הטיול – אינסוף אופציות טבעוניות, אינסוף אופציות לקרניבורים, ובעיקר  – הכל היה ממש ממש טעים. המקום הוא על טהרת הקרפים המלוחים, קונספט שאני לפחות לא התחברתי אליו עד אותו רגע אבל האמת שבנפאל הוא פשוט היה מושלם.

בלילה ישבנו עוד קצת עם אנשים בגן של הUnicorn ואז עלינו לישון.

20.10.19

לארוחת בוקר, נוי קנתה לעצמה Bobba tea טבעוני במקום יחסית קרוב, שהיה גם מוצלח. אני אכלתי קרפ עם נוטלה ובננה במקום שנקרא Metro, היה נחמד אבל לא השתווה לוופל המעולה בSnooze cafe בבנגקוק. הממ… אולי אני צריכה להרגיע עם הנוטלה והבננות…

נפרדנו בעצב מבעלת ה- Unicorn המקסימה ונסענו לבאגנס. עלינו למונית שמחות ועליזות והשיחה נראתה כך:

זוהר: "Bagnas lake please"

נהג: "No, problem, where are you from?"

זוהר: "Umm Israel"

נהג: "No problem, Israeli Bagnas lake"

זוהר: "… מה?"

מסתבר שיש שני צדדים של האגם והכפר, הצד האירופאי והצד הישראלי. הנהגים יודעים לאן להסיע אותך לפי המדינה שממנה אתה מגיע.

הצטרפנו אל החברים שפגשנו יום לפני, אבל בגלל שמזג האוויר היה קצת מבאס בילינו את רוב היום בלרבוץ ולנוח, תכלס, זה בערך מה שאמורים לעשות שם. ישבנו במרפסת של הזיבן, המלון שבו ישנו ושיחקנו חתולים מתפוצצים – משחק קלפים מצוין מתאים בדיוק למקומות כמו נפאל. במהלך היום גם החלטנו שיום אחרי זה נסע לראפטינג.

באותו הערב – מקום בשם ג'אמונה -שזה אחד ממלונות הישראלים באיזור, עשה ארוחת חג חגיגית (טכנית היה שמחת תורה, אבל בפועל היא רצתה שכל הישראלים מהאיזור ישלמו לה על אוכל ולא למלונות האחרים – וזה עבד!), באנו חבורות של ישראלים מכל המלונות באיזור, ישבנו ביחד, אכלנו אוכל (טעים בקטע מפתיע) וסיפרנו סיפורים. שמענו מחברים שהכרנו שם שהאוכל אצל ג'אמונה תמיד הכי טוב, אבל החדרים במלונות האחרים יותר טובים. הופתענו קצת כי החדר שלנו היה די מעפן, מיטה זוגית קשה ומקלחת משותפת עם עוד כמה חדרים… 

21.10.19

קמנו בבוקר בידיעה שאנחנו צריכות לצאת עד 3 מהבאגנס כדי להספיק לתדרוך של הראפטינג שקבענו בטלפון עם סוויסה האדום. שכרנו קאנו עם החברים שלנו מהUnicorn לכמה שעות ויצאנו לאגם. האמת שהיה ממש כיף. יום מהסרטים שבו שטים, צוללים וחותרים (בעיקר הם חתרו…) ורק מסתלבטים ונהנים מהנוף.

כשסיימנו התקלחנו וארזנו זריז, נפרדנו מהחברים שלנו ונסענו לפוקרה. הספקנו בול בזמן לתדרוך של הרפטינג ואז חיפשנו מלון באיזור. בUnicorn כמובן שלא היה מקום אז מצאנו מלון אחר בשם Fairmount hotel. הוא היה קצת ישן ומעובש, אבל המצעים היו נקיים וגם המגבות שהם סיפקו לנו, והוא היה מרחק דקה הליכה מנקודת היציאה לרפטינג שלמחרת. אכלנו ארוחת ערב בRoadhouse והלכנו לישון לפני ההשכמה המוקדמת לרפטינג.

22.10.19

בהמלצת סוויסה האדום השארנו את הטלפונים וכל הדברים החשובים שלנו למשמר אצלם (כדי שלא יירטבו) וקבענו עם הסוכן סליפר (=אוטובוס לילה) לקטמנדו למחרת, ביום שבו חוזרים מהרפטינג. חששנו שנפספס אותו אבל הסוכן הבטיח שאין שום סיכוי שנפספס ואם כן הוא ידאג לנו לכרטיסים לאוטובוס הראשון למחרת + פיצוי כספי (ספוילר – לא פספסנו).

יצאנו לרפטינג מתרגשות ומוכנות עם בגדים נוחים ובגדי ים עלינו – ומזל שכך כי לא היה מקום להחליף. נסיעת האוטובוס היתה קצת מלחיצה (שכנראה הייתה החלק הכי אתגרי בטיול), אחרי כמה שעות נסיעה בלי טלפונים או ספרים (מיצינו את כל נושאי השיחה הידועים לאנושות כולל – "מה את חושבת שנבי עושה עכשיו?")

האוטובוס עצר בפתאומיות אבל… אין נהר. כולם מסתכלים מהחלון ומתחילים להתלחש ורואים שיש חוט חשמל שעובר מעל הכביש אבל… האוטובוס גבוה מדי. אל דאגה, תוך שניה המדריך יצא מהחלון, טיפס על הגג, תפס את החוט ביד(!!!) והרים אותו לגובה של האוטובוס. האוטובוס נסע לאט בעוד המדריך מעביר את החוט מעליו וכשעברנו בבטחה הוא חזר אל תוך האוטובוס. לא ידענו אם לצחוק או לבכות, בעיקר רצינו לברוח לפני שהמשפחה שאולי ניתקנו לה את החשמל תגיע לבדוק מה קרה.

הגענו סוף סוף לנהר ואחרי תדרוך בטיחות ונהלים חשוב התחלנו בארוחת צהריים וראפטינג. האוכל היה… בסדר. אכיל ולא יותר, ואפילו למומו המטוגן של הטרק קצת התגעגעתי.

התחלנו את הראפטינג מהצהריים עד השקיעה, האווירה הייתה כיפית, הסירות היו גדולות וידידותיות, וההפלגה בהתחלה הייתה שקטה. די מהר הגענו למקומות קצת יותר אתגריים ואפילו עפנו מהסירה פעם אחת. בהתחלה היינו בשוק מוחלט מהנפילה למים אבל אז הבנו שהמדריכים עושים את זה בכוונה – כדי לשפר את החוויה. תכלס, הם צודקים זה שיפר.

בשלב מסוים הגענו לחוף רנדומלי ועליו עצרנו לישון. החברה סיפקה לנו גם אוהל וגם שק"שים, אחלה תנאים לשינה בטבע. בערב ישבנו סביב מדורה וצחקנו על חוויות מהיום.

23.10.19

היום השני של הראפטינג – היה משמעותית יותר אתגרי, משמעותית יותר כיף ומשמעותית יותר נפילות מהסירה. באיזשהו שלב הבנתי שלעוף לתוך המים זה החלק הכי טוב ושחררתי את הרגל שלי מהסירה בלי שאף אחד ישים לב – בסוף הוכתרתי מלכת הנפילות  #שווה_את_זה.

לקראת הסוף קצת התעייפנו ובנסיעה חזרה היינו בעיקר שקטים, כל אחד בעייפות שלו. הגענו לפוקרה והספקנו אפילו לעשות ארוחה זריזה בFrench Creperie עם חברים מהרפטינג לפני הסליפר לקטמנדו.

הסליפר בוודאות היה הבחירה הנכונה, נסיעה מהירה יותר, בתנאים מאוד נוחים – האוטובוס מפנק, מקבלים בקבוקי מים, נוח לישון, נוח לראות סרטים בטלפון… החסרון היחיד – מגיעים לקטמנדו ב4 בבוקר בלי מקום להיות בו.

24.10.19

4 בבוקר. חושך. אין נפש חיה ברחוב חוץ מאיתנו ופרה שמשוטטת לה לבד. חצי ישנות הרמנו את התיקים על הגב והלכנו לכיוון בית חב"ד, נזרקנו על הספות עם עוד חבר'ה ישראלים הומלסים כמונו, וניסינו לישון עוד קצת.

ב7 בבוקר האור והרעש הכניעו אותנו והלכנו להסתובב בין הוסטלים עד שמצאנו מקום לישון. ניסינו ללכת לYog Hostel עליו שמענו המון המלצות אבל כמובן שהיה מפוצץ ובסוף סגרנו בBigtree hostel ממש ליד. הוא במרחק הליכה של 5 דקות מהקסטמנדפ, ובשביל 5 שקלים יותר בלילה (לאחת) קיבלנו מיטות מפנקות בחדר משותף אך מגדרי (6 בנות בחדר), מקלחות מצוינות עם זרם ומים חמים.

אכלנו ארוחת ערב בRoadhouse Cafe במטרה לסיים את כל המזומן שלנו, חלקנו קוקטייל טעים מאוד והלכנו לישון מוקדם מבואסות מהטיסה חזרה לבנגקוק – בליבנו גמלה בנו ההחלטה – אנחנו עוד נשוב.

25.10.19

יצאנו בבוקר במונית לשדה תעופה שהזמנו עם Grab (כן, האפליקצייה התאילנדית עובדת גם בנפאל – מי ידע?). גם באור היום השדה בנפאל סמרטוטי וקטן. ההוכחה המדאיגה הייתה כשהפקדנו את התיקים ופשוט הניחו אותם בערימה מאחורי הדלפק, לקחנו נשימה עמוקה והשלמנו עם זה שאולי הם לא יגיעו איתנו לבנגקוק (האמת שהם הפתיעו לטובה והגיעו). 

הטיסה עברה יחסית בנעימים ושדה התעופה בבנגקוק היה ענק ומפנק. הזמנו מונית עם Grab חזרה לSamsen road 2, 102 והגענו למלון Nouvo City Hotel. נכנסנו ללובי, שתי מוצ'ילריות מטונפות ועייפות אחרי טיסה, בשרוואלים ותיקים גדולים. קיבלנו יותר ממבט אחד מזלזל מהלקוחות האחרים כשניגשנו לפקיד אבל כשהבהרנו את זהותנו המבטים החשדניים השתנו לחיוכים.

"Uhh… Ms. Furman, of course”  אמר הפקיד מיד ותוך שניות התיקים נלקחו מאיתנו והועלו אל החדר בשבילנו, ולנו הציעו מיץ מנגו מרענן בזמן שסיימנו את תהליך הצ'ק אין.

הגענו לחדר מפנק עם מקלחת ענקית ומגבות מקופלות בצורה של פילים ומיד קפצנו להתקלח במקלחת המשובחת ולהשתמש במגהות הרכות והמפנקות. אחרי זה חזרנו לEthos, המסעדה הצמחונית האקולוגית שלנו מלםני שלושה שבועות. לפני שחזרנו לחדר עצרנו בסופר קטן וקנינו לנו יין כדי לחגוג את סוף הטיול הקרב ובא. 

26.10.19

הלוואי ויכולתי לספר שעשינו הרבה וקרענו את בנגקוק ביום האחרון של הטיול, אבל האמת שאת רוב היום בילינו ליד הבריכה של המלון. יצאנו פעמיים, פעם אחת למסאז בChaidee massage ליד המלון (שהיה מצוין) ופעם אחת בערב, עם חבר של נוי (שכבר אמרתי שטס לתאילנד שבוע לפנינו ובמקרה היה בבנגקוק באותו הזמן כמונו ואפילו חזר באותה טיסה – גילינו את זה רק אחרי שכבר קנינו כרטיסים) לצד השני של בנגקוק למקום שנקרא Sky bar, זה בר שבו אתה יושב בקומה מאוד גבוהה ויש לך תצפית מדהימה על כל בנגקוק בלילה. יש עוד הרבה כאלה, הלכנו לsky bar כי הוא אחד הפופולריים ובאמת היה מעט יקר אך מומלץ.

הסתכלנו על האורות של בנגקוק מתמשכים עד הנצח והרמנו כוסית לעוד טיולים רבים כאלה בעתיד.

רביעיות בעל פה – משחק הליכה די מגניב, לכל אחד יש 4 קלפים (דמיוניים), ואף אחד לא יודע עליהם כלום. החוק היחיד של המשחק – אסור לשקר. חוץ מזה המשחק עובד כמו רביעיות לכל דבר ועניין.

המשחק מתחיל בזה ששחקן אחד פונה לשחקן אחר ואומר לו "יש לך <שם_של_רביעייה>?" ומאותו רגע הרביעייה הזו מתקיימת במשחק. השחקן השני יכול להגיד כן או לא וממשיכים משם. לדוגמא:

שחקן 1: "יש לך צבעים?" (החל מרגע זה יש רביעייה אחת בשם צבעים במשחק, ולא יכול להיות שלשחקן 1 יש את כל הקלפים שלה או שהוא לא היה מבקש)

שחקן 2: "כן" (החל מרגע זה לשחקן 2 יש לפחות צבע אחד, ולשחקן 1 יש לפחות צבע 1, אחרת הוא לא היה יכול לשאול)

שחקן 1: "יש לך אדום?" (החל מרגע זה אחד הקלפין ברביעייה צבעים הוא אדום, וזה לא הקלף שיש לשחקן 1"

שחקן 2: "לא" (כלומר, לאחד מהשחקנים האחרים יש את הקלף אדום.

האתגר האמיתי של המשחק הוא לא רק לנצח, אלא גם לשמור סטייט ולדעת בדיוק איזה קלפים יש לכל אחד, המטרה שלנו הייתה להצליח לשחק בלי טעויות.