רומניה – טיול משפחתי אתגרי

ע"י Galit עודכן לאחרונה ד, פבר, 2025

טיול משפחתי אתגרי ברומניה

יצאנו בהרכב משפחתי מורחב (הורים, שלושת הבנות ובני ובנות זוגן) לטיול אתגרי באזורים הכפריים של רומניה. חווינו שלכת נפלאה, ראינו מיליון פטריות, שיתפנו אלפי תמונות וממים ונתקלנו באתגרים צפויים ולא צפויים

הכל התחיל באפריל 2022. הקונדסית זרקה לחלל החדר את השאלה: "למה, בעצם, אתם לא לוקחים אותנו לטיול אתגרי?" הרעיון הדהד מעט באוויר והניצן התחיל לפרוח במוחותינו. אחרי כמה לילות של תהיות הוא מצא קרקע יציבה וצמח במהירות רבה עד שהפך לעובדה מוגמרת.

מארגני הטיול:

דן וגלית הלא הם: הנהג והמטפלת

משתתפי הטיול:

שלושה זוגות צעירים שהסכימו לתרום את זמנם למען החוויה מבלי שהיה להם מושג קלוש לתוך מה הם נכנסים:

הפזיזה וההאקר (זוהר ומשה).

הקונדסית והזורם (נועם ורועי).

הגיימרית והמשפיענית (ליאור ואפיק).

תכנון הטיול:

המסלול תוכנן בקפדנות רבה על ידי המטפלת והנהג בשיתוף פעולה עם חוקרת מערות (הידועה בכינוי כריסטינה).

אחרי שבדקנו כל מיני אפשרויות, בחרנו ברומניה כיעד הטיול שלנו. רומניה היא גם יעד נוח מאוד מבחינת מחירים וגם מלאה במסלולי טיולים ומסלולי אתגר ברמות קושי שונות. לפני הקורונה טיילנו פעמיים באזור האפוסן (לפוסט הקודם), ולכן יצרנו קשר עם המדריכים המקומיים המקסימים כריסטינה ובוגדן ונעזרנו בהם בתכנון המסלול.

טיסות ישירות לקלוז' נאפוקה, נקנו מראש בחברת וויז אייר. התחלקנו לשתי קבוצות טיסה. קבוצה אחת קנתה כרטיס כולל מזוודה, טרולי ומקום ישיבה. קבוצה שנייה קנתה כרטיס עם מקום ישיבה בלבד. התוצאה הייתה שלכל זוג הייתה אופציה להביא מזוודה וטרולי (הרבה יותר ממה שצריך ל6 ימים) ומקומות ישיבה ביחד.

רכב- שכרנו רכב גדול לשמונה אנשים, ההזמנה נעשתה דרך בוקינג לחברת קלאס וואגן (Klass Wagen)הממוקמת סמוך לשדה התעופה.

חודש לפני הטיול:

אחרי הפצרות חוזרות ונשנות של הגיימרית והמשפיענית, שלחנו לכולם את המסלול המתוכנן, את רשימת הציוד הנדרש וקישורים לבתי המלון שלנו.

ההתרגשות מתחילה….

שבועיים לפני הטיול:

מסתבר שעדיין אין רכבות לילה מצפון הארץ לנתב"ג. קובעים איסוף מתל אביב במונית.

יומיים לפני הטיול:

הטלפון שלי מצלצל ועל המסך אני רואה שזו כריסטינה. "המממ… מה המשמעות של זה יכולה להיות?" אני חושבת לעצמי ומיד מקבלת תשובה. מסתבר שבכל יום בשבועיים האחרונים ירד הרבה מאוד גשם ברומניה ולכן זרימת הנהרות גבוהה מאוד ויש הרבה מסלולים בפארק שנחסמו למעבר. צריך לשנות את התוכניות.

דן ביטל את המלונות (לצערנו היה לילה אחד שלא הצלחנו לבטל), עברנו שוב על המסלולים והחלפנו את הסדר שלהם כך שיהיו לנו כמה שפחות נסיעות. בשל קוצר הזמן והקושי הלא צפוי במציאת מקומות לינה דרך בוקינג, העברנו לכריסטינה את האחריות על כל המלונות חוץ מהמלון בקלוז'.

יום לפני הטיול:

ממש לכבודנו, הגשם פסק והשמש זרחה על רומניה. תחזית מזג האוויר הבטיחה ימי שמש נעימים עם טמפרטורות של 10-20 מעלות. לצערנו גם הרומנים קראו את התחזית הזו ולכן המלונות בפארק התמלאו לקראת סוף השבוע. המשמעות עבורנו היתה שהמלונות שקיווינו לישון בהם מלאים ונאלץ לישון במלונות קצת פחות טובים.

שלחנו לכל הקבוצה עדכון קצר על המצב ברומניה, על השינוי במסלולים והחלפת המלונות והתפללנו שיהיה טוב.

היום הראשון:

בארבע וחצי בבוקר התחיל המסע לרומניה, יצאנו מחיפה, בדרך אספנו את נועם ורועי, השארנו את הרכב בבית של אפיק בתל אביב ונסענו במונית גדולה לטרמינל 1. הגענו שלוש שעות לפני הטיסה, התורים היו קצרים ויעילים ותוך כחצי שעה כבר ישבנו עם קפה וזללנו כריכים מושקעים שנועם ורועי הכינו לכולם. חשבנו שאולי הבלגן והעומס שאפיינו את הקיץ האחרון נגמרו וכבר לא צריך להגיע כל כך הרבה לפני הטיסה, אבל בהמשך גילינו שאנשים שהגיעו עשרים דקות אחרינו נתקעו בתורים ארוכים ולקח להם יותר משעה וחצי לסיים את כל התהליך, אנשים שהגיעו כמעט שעה אחרינו, לא הגיעו בזמן לבורדינג. למזלם הטיסה התעכבה והם הספיקו לעלות עליה.

הטיסה עצמה הייתה בסדר גמור, בסה"כ שלוש שעות. הייתה רק בעיה אחת, ממש לידנו ישב בחור צעיר שכנראה לא שמע על המונחים המוזרים והנדירים "מקלחת" או "דאודורנט". בכל פעם שהוא זז במושב, כל השורות שסביבו שקעו בתרדמת של כמה דקות. לשמחתנו שמענו שהוא לא חוזר באותה טיסה איתנו, נשמנו לרווחה (רק כשהוא היה בשירותים).

שדה התעופה בקלוז', קטן ויעיל, ותוך זמן קצר קיבלנו את המזוודות ונסענו (בשאטל) לאסוף את הרכב. בדרך שמתי לב שלכולם יש גלישה חוץ ממני, החבילה שלי היתה דרך חברת airalo וזו הפעם השנייה שאני עושה דרכם חבילת גלישה, בפעם הקודמת עבד מצויין. כיביתי, הדלקתי, הפעלתי נדידה, סגרתי ושום דבר לא עבד.

כשהגענו לתחנת השכרת הרכבים כבר היה ברור שלבד אני לא אצליח לפתור את זה. ההאקר שלנו (שגם לו היתה חבילת גלישה שלהם) נחלץ לעזרתי וטוב שכך. בסבלנות (שאין לי) הוא קרא הנחיות, התעניין בסרטונים, הזיז, משך, הפעיל, החזיר ובסוף – החבילה התחילה לעבוד (מסתבר שהייתה איזו הגדרה שהתנגשה עם ההגדרות מהחבילה הקודמת שעשיתי אצלם).

בזמן שאני הסתבכתי עם הטלפון, דן, רועי ונועם עסקו באיסוף הרכב. בחצר התחנה שיחקו המשפיענית, הגיימרית והפזיזה עם אחד הכלבים שהסתובב שם, ואפילו שקלו לצרף אותו לטיול שלנו! למרבה המזל הוא לא שיתף פעולה עם השטות הזו.

התחנה הראשונה שלנו ליום הזה היתה הקניון הגדול של קלוז' ובו חנות של דקטלון, מסעדות (חלקן מפתיעות לטובה, חלקן… פחות) וסופר (היו עוד מלא חנויות, אבל התמקדנו בהשלמת ציוד וכדומה). אחרי שסיימנו לאכול ולהצטייד בעיקר במים ויין, יצאנו לכיוון המלון הראשון שלנו הממוקם בפארק האפוסן ממש ליד עיירת הסקי ורטופ.

הדרך לורטופ מתפתלת לה בין יערות וכרי דשא מוריקים, מדי פעם חלפנו על פני כפרים קטנים וציוריים, ראינו מקומיים יושבים ליד הבית ומרכולתם מונחת על שולחן קטן, תפוחי עץ, תירסים וריבות ביתיות. את הדרך העברנו עם פלייליסט, כיבודים, קצת בחילה (בגלל הסיבובים) וקצת שטויות ומעשי קונדס, היו גם כאלו שהצליחו לישון את רוב הנסיעה.

בשמונה וחצי הגענו סוף סוף למלון. רוב הקבוצה התפזרה לחדרים למקלחות ושינה, אני עם הגיימרית והמשפיענית התיישבנו במסעדה של המלון בתקווה שנצליח לקבל ארוחת ערב. המלצרית שהיא גם פקידת הקבלה והחדרנית של המלון, ניגשה אלינו וניסינו להסביר לה מה אנחנו רוצות. הייתה רק בעיה קטנה – היא לא מדברת אנגלית בכלל! קולות מוזרים, מילים שבורות ופנטומימה לא עזרו ורק כשכבר עמדנו להתייאש נתגלה פתרון הקסמים – המשפיענית פתחה גוגל טרנסלייט ותוך כמה דקות החלה התכתבות שוטפת שבסיומה הצלחנו להזמין אוכל.

בזמן שחיכינו לאוכל וכמקובל באזור הכפרי של רומניה, המלצרית הגישה לנו אפינטה. דן שהצטרף אלינו, קיבל את המקבילה הגברית של האפינטה, הלא היא הפאלינקה. אפינטה, זה משקה אלכוהולי מתוק וטעים מאוד שכל רומני שמכבד את עצמו מכין לבד בבית. פאלינקה כראוי למשקה הגברי היא לא מתוקה, לא טעימה ומאוד אלכוהולית. כמקובל ברומניה אורחים גברים מקבלים שוט של פאלינקה ואילו הנשים מקבלות שוט של אפינטה.

סביב שולחן האוכל שאלנו את עצמנו מה הם יעשו כשהמאה ה21 עם כל מה שקשור בנושאי המגדר תגיע גם אליהם.

היום השני:

שבע בבוקר. מהחלון נשקפו אלי שמים אדומים, נראה כאילו שזו שקיעה, אבל השעון התעקש שזה בוקר. בחוץ הכפר התעורר לאיטו, אישה (בערך בת גילי) הצעידה את שתי הפרות שלה אל המרעה הסמוך, מדי פעם חלף רכב או טרקטור בכביש הצר שחוצה את הכפר.

בשעה 8 וחצי התיצבנו לארוחת הבוקר. תוך כמה דקות התחילו להגיע לשולחן מגשים עמוסים באוכל. ביצים, ממרחים, לחם. הכמות הייתה הרבה מעבר לצרכים שלנו אבל הבעיה המרכזית היתה שהאוכל היה לא טעים. השתדלנו להתעלם מנושא הטעם כי ידענו שאין הרבה אפשרויות בהמשך היום.

בשעה 10 נפגשנו עם בוגדן מחוץ לכפר ונסענו אחריו אל תחילת המסלול הראשון שלנו, ויה פראטה ורטופ. מאחר ורק דן ואני עשינו מסלולי ויה פראטה בעבר, בוגדן העביר הדרכה מסודרת עם כל הוראות הבטיחות בהדגשה יתרה על חשיבות הקסדות וההקשבה אליו.

כמובן שבזמן שהוא דיבר כל הילדים היו עסוקים יותר בלהצטלם עם הקסדות ולגחך על משמעות השם "בוגדן" בעברית, ופחות בלהקשיב לתדריך הבטיחות. במילותיה של הפזיזה: "הוא אמר משהו על להוריד את הקסדות? או אולי זה היה לא להוריד אותן? אני לא ממש בטוחה".

יצאנו למסלול, בדקות הראשונות היה טיפה קריר, אבל ברגע שיצאנו לשמש היה חם מהמצופה ועד מהרה התרמילים התמלאו בבגדים תרמיים ומעילים ורובנו נשארנו עם טישרט בלבד.

בוגדן "רץ" קדימה עם המשפיעית והגיימרית. הוא העריך שהן יזדקקו ליותר עזרה, אבל בפועל שלושתם פשוט השאירו את כולנו רחוק מאחור. אני הייתי אחריהם ואחרי הקונדסית והפזיזה שהיו עסוקות בלצלם לכל הכיוונים. אחרונים חביבים היו שלושת הבנים.

במסלול עצמו יש חלקים יותר קלים שמאפשרים התקדמות מהירה וחלקה יחסית. מדי פעם בוגדן עצר אותנו להפסקה קצרה. גם כדי שננוח ונאסוף כוח אבל בעיקר כדי לבחון את ההתקדמות של כולם וההקפדה על הבטיחות במסלול. ואכן הסתבר לנו שאסור להוריד את הקסדה בלי לקבל אישור ממנו (הפזיזה: "אופס").

לקח לנו בערך שעה וחצי להגיע לקצה העליון של המסלול כשלקראת הסוף היה חלק טיפה יותר מאתגר, עם טיפוס קצת יותר קשה מבחינה טכנית. בשלב הזה בוגדן נעמד בדרך והדריך אותנו אחד אחד כיצד לעבור את החלק הטכני. כל מי שעבר אותו התמקם בראש המצוק למנוחה ותצפית על האזור

אחרי שכולם הגיעו למעלה ונחנו כמה דקות, התחלנו את הדרך חזרה. לדעתי זה היה החלק הקשה ביותר במסלול הזה. הירידה הייתה חזקה מאוד וברוב הדרך לא היו מאחזים שניתן היה להיעזר בהם כדי לרדת כך שזה דרש מאמץ רב לבלום ולא להתדרדר למטה.

השעה היתה כמעט שתיים בצהריים כשנפרדנו מבוגדן, סיפרנו לו שאנחנו רוצים ללכת לראות את המפל בכפר Pătrăhăițești ואז נשמח להתארח במוזיאון הקטן של הכפר. בטיול הקודם שלנו באזור הזה, כריסטינה לקחה אותנו למוזיאון ואירגנה לנו מראש אירוח עם הסברים בליווי פנקייקים טעימים כך שממש רצינו להגיע לשם גם הפעם ולהנות מהפנקייקים שלהם.

בוגדן שוחח עם כריסטינה והיא עדכנה אותנו שבעלי המוזיאון יצפו לנו עם הפנקייקים בשעה ארבע. ההתרגשות מהמילה פנקייקים ניכרה בעיקר בספסל האחורי שהיו די רעבים אחרי ארוחת הבוקר המאכזבת.

דן הכניס את השם של המפל לגוגל מאפס ויצאנו לדרך. הדרך (כפי שזכרנו) הייתה לא סלולה וקופצנית. בשלב מסוים הגענו לפנייה אל הכפר. בפעם הקודמת נסענו למרכז הכפר ומשם הלכנו ברגל למפל אבל גוגל מאפס התעקש שיש דרך טובה יותר להגיע ממש ליד המפל.

נסענו, נסענו, הדרך התפתלה, המהמורות העמיקו והקפיצות היו יותר משמעותיות. בשלב מסוים הדרך נראתה ממש הרוסה אז החלטנו לעצור ולהמשיך ברגל. מצאנו נקודה שבה הייתה האפשרות הכי פחות גרועה להסתובב. אחרי עשר דקות של רוורסים ותימרונים, דן הצליח לסובב את האוטו והתחלנו לצעוד לכיוון המפל.

די מהר הסתבר לנו שדרך הקיצור הרוסה (כנראה מהגשמים של השבועיים האחרונים) והדרך סלולה מגיעה מעל המפל במקום שלא ניתן לראות אותו או לגשת אליו. מאחר והשעה כבר נשקה ל4 והבטן כבר נשקה לגב מרוב רעב, חזרנו לאוטו ונסענו אל המוזיאון בהתרגשות גדולה.

בפתח המוזאון כבר חיכו לנו הזוג המבוגר, בעלי הבית. התמלאנו ציפיה לבאות ונכנסנו לבית בצעד בטוח והתיישבנו בשולחן. שמץ של ספק התעורר בנו כי לא היה שום ריח של בישול, אבל עדיין היינו אופטימיים ורעבים.

כעבור כמה דקות הזקן הגיע אלינו עם צלחות מלאות ב…. גבינות ונקניקים, חמוצים וגם לחם יבש. הסתכלנו אחד אל השני בחרדה קלה, מוסתרת היטב בחיוך עם פנים מנומסות. מה קורה כאן? איפה הפנקייקים? מי מעיז לטעום? מה? מה? מה?

השאלות נזרקו בינינו תוך כדי חיוכים אחד לשני וציחקוקים מעט היסטריים. כל אחד ניסה לטעום משהו. דן וזוהר לקחו חתיכה של מה שנראה כמו גבינת פרמז'ן ותוך שניה הפרצוף שלהם התעוות בחלחלה. זה היה שומן חזיר, ככל הנראה דוחה במיוחד. ברור שלא הסכמתי לגעת בזה ואחרי שהפרצוף של דן שינה קצת צבע, גם אף אחד אחר לא הסכים. אפילו הזורם העיף מבט אחד והחליט לוותר.

בשלב הזה חילקנו בינינו את האחריות לייצר רושם כאילו שאכלנו משהו. המשפיענית הדגימה לנו איך לוקחים דברים ומפוררים אותם בצלחת, אני השתמשתי במפית כדי להעלים דברים לכיס והשמועות אמרו שחלק מהאוכל נזרק מעבר לחלון (זה לא קרה באמת, ומזל, כי אף חיה לא הייתה מסכימה לגעת בזה).

כמה כוסות של אפינטה ופאלינקה עזרו לנו להוריד את הזוועה בגרון, למרות שהפזיזה טוענת שלקח כמה שעות עד שהטעם באמת עבר. אחרי שמיצינו את רמת החביבות הנסבלת והיה ברור שפנקייקים לא נקבל, עשינו נסיגה מהירה החוצה.

בדרך הזקנה תפסה אותנו וניגנה לנו קצת בקרן שלה. בביקור הקודם זה היה מעניין ונחמד, הפעם רצינו לברוח כמה שיותר רחוק וכמה שיותר מהר. בעור שינינו נחלצנו משם וחזרנו אבלים וחפויי ראש למלון – אין ספק, החלק השני של היום היה כישלון לתפארת.

ארוחת ערב אכלנו במלון, ובניגוד לבוקר היא דווקא הייתה מוצלחת. רובנו לקחו עוף עם פירה או צ'יפס, האמיצים הזמינו מרק בשר טעים ולסיום המלצרית הביאה לנו מלא צלחות עם פנקייקים חלקם עם שוקולד וחלקם עם ריבה. יתכן שביום אחר לא היינו נהנים מהאוכל הזה אבל אחרי האסון של המוזיאון הענקנו כוכב מישלן למסעדת המלון.

את הערב חתמנו ביין וצחוקים בחדר של הקונדסית והזורם. היין שנקנה בקלוז' נשלף מהמזוודות, כוסות נאספו מהחדרים ורק פותחן היה חסר. אחרי מאמץ לא מבוטל של כל חברי הקבוצה, שחיפשו אביזרים חדים או זרקו רעיונות יעילים (או לא יעילים) לחלל האוויר, ההאקר והזורם הצליחו במשימה, היין נמזג והצחקוקים (והמימים) החלו.

היום השלישי:

בגלל השינוי בתכניות, יצא שהיום הזה הוא היום החופשי בטיול, כלומר ללא טיול מודרך. היעד המרכזי שלנו הוכרז כבר ביום הקודם: להגיע ל"עיר הגדולה" ביוש ולאכול פיצה או פסטה או פשוט אוכל מערבי וטעים.

אחרי ארוחת הבוקר הגדולה והמאוד לא טעימה, יצאנו לדרך לכיוון מערת הקרח סקרישוארה Scărişoara Glacier Cave. כדי להגיע למערה נסענו בדרך נוף, על כביש טבעת העובר בחלקו בתוך היער וקצת באזור חקלאי עם מעט מאוד בתים. בגלל שהעצים שבזמן הזה כבר היו בשלכת נוסף הגוון הצהוב אדום והפך את הכל ליותר מרשים.

ממש בתחילת כביש הטבעת ראינו כמה מכוניות חונות במפרץ חנייה קטן ליד הכביש ובשביל דוכנים כפריים של ריבה ופירות. החלטנו לעצור ולראות במה מדובר. מסתבר שמדובר במערה קטנה (אזור האפוסן ידוע בריבוי המערות שבו). נכנסנו לתוכה (בתשלום) והיה נחמד מאוד.

למרות שזו הייתה רק שעה נסיעה עד למערה הגדולה, הספסל האחורי קיטר לא מעט אז עצרנו מדי פעם לצלם את הדרך היפה, לחלץ עצמות ולעשות קצת שטויות. באחד הקטעים היותר פראיים של הדרך, ראינו שועל ממש על הכביש, מה שגרם לגל של התלהבות במושב האחורי, ואפילו המשפיענית והגיימרית הרימו את העיניים מהטלפון מרוב התרגשות ושידרו את התמונות לעולם כולו.

אחרי כשעה נסיעה הגענו לכפר הקטן שממנו הולכים למערה. החנינו את האוטו בחניה המסודרת, שילמנו 5 ליי במזומן לבחור שעמד שם, (עד עכשיו אנחנו לא בטוחים שזה אכן היה משהו רשמי). הדרך למערה נמשכת כ10 דקות. בדיוק ברגע שהגענו ראינו את השומר נועל את השערים ונכנס עם קבוצה למערה. התיישבנו בצד וחיכינו בסבלנות (או אולי בלי סבלנות) בתקווה שהוא יחזור מתישהו.

בסופו של דבר יצא שחיכינו בערך שעה עד שהוא חזר ועד שכל מי שהגיע איתנו וחיכה בחוץ שילם לו ועד שכל הקבוצה הענקית יצאה (היו שם 2 כיתות מבית ספר ועוד כ20 מבוגרים מזדמנים) ולקח להם מלא זמן לצאת. בסוף אחרי שכבר היינו ממש מיואשים, הוא נעל את המשרד והסיור התחיל. מסתבר שהכרטיסן, הסדרן והמדריך הם אותו הבנאדם בדיוק. מזל שזה לא אותו הבחור שעומד בחניון.

המערה עצמה נמצאת בעומק של המון המון מדרגות וקפוא שם למטה. כשמתחילים את הירידה חולצה ארוכה מספיקה לגמרי, אבל לאט לאט מתחילים להרגיש את הקור שעולה ממנה ועד שהגענו למטה כבר לבשנו כובעים, כפפות ומעילים. אחרי תדרוך קצר ברומנית ועוד כמה מילים באנגלית שבורה שמהן הבנו רק את ההנחיה "לא לרדת מהשביל", המדריך נעמד בצד ונכנסנו פנימה. האמת שאת הסיבוב הזה מיצינו די מהר. המערה נחמדה אבל בסך הכל רואים בה קצת נטיפי קרח. טיול נחמד אך לא הכרחי.

ממש ליד חניון המכוניות מצאנו דוכן שמוכר פנקייקים. הבעיה הראשונה הייתה שהיעד הבא שלנו הוא ארוחת צהריים, אז הרגיש טיפה בעייתי לאכול. את הבעיה הזו פתרנו בכך שקראנו לזה ארוחת בוקר שניה (זוהר ונועם הבררניות שלא אכלו בארוחת בוקר קראו לזה פיצוי). הבעיה השניה הייתה לבחור בין מילוי שוקולד לריבה. הייתה התלבטות קשה אבל בסופו של דבר – הרוב העדיפו שוקולד – היה טעים.

שבעים ומרוצים חזרנו לאוטו כדי לנסוע לאטרקציה המרכזית של היום, ארוחה במסעדה רגילה בעיירה ביוש (Beiuș). ביוש ממוקמת יחסית קרוב לאזור פאדיש (Padiş) שבו המלון שלנו והטיול של היום הבא כך שזה היה סביר להוסיף אותה למסלול. בחרנו במסעדת טיים אאוט (Time Out) זכרנו את המסעדה מהביקור הקודם וקיווינו שהיא לא תאכזב. זה לא עבד. היא קצת אכזבה, הפיצות היו בינוניות למדי והפסטה הייתה נחמדה ולא יותר. היא עדיין התעלתה על רוב האוכל שאכלנו עד כה.

אחרי הפיצות יצאנו חזרה לכיוון פארק אפוסן והפעם לאזור פאדיש שנמצא ממש בתוך הפארק, יש בו מעט בתי מלון בסיסיים, אזורי קאמפינג והרבה מרחבי טיול. בקיץ אזור הקאמפינג מלא עד אפס מקום באוהלים. בחורף המקום עמוס במטיילים שבאים לעשות מסלולי שלג. עכשיו בסתיו, בגלל שהיה יום שבת שמשי אך קר, בתי המלון היו מלאים והיו גם קצת אוהלים וקרוואנים. עדרי הכבשים הסתובבו בשטחי המרעה ואנחנו התפעלנו מהיופי של האזור.

הגענו למלון עם קצת חששות, ידענו שזה נחשב מלון מטיילים בסיסי מאוד ויש בו גם מחלקות של לינה משותפת (Dormitory), וקיווינו לטוב. בעל הבית נתן לנו מפתחות לארבעה חדרים. הראשון בקומת הכניסה, חדר קטנטן עם 2 מיטות יחיד ומיטת קומותים. בקומה הראשונה קיבלנו שני חדרים זוגיים, קטנים אך חביבים יחסית וגולת הכותרת, לדברי בעל הבית, היתה החדר האחרון שנמצא בקומה העליונה, חדר מספר 32!

גולת הכותרת נתגלה כחדר פצפון עם מרחב מחייה מצומצם, קיר אלכסוני שיורד על המיטה ומגביל את האפשרות ליישר רגליים במיטה ובאופן כללי מגביל את התנועה! ובמרכזו של הקיר, ממש מעל הפנים – חלון ענקי ללא וילון. דממה נפלה על חברי הקבוצה, כולם התפתלו באי נוחות וכל אחד נשא בליבו תפילה שמישהו אחר יתנדב לישון שם. בסוף מטעמי הגיון והקרבה עצמית, הוחלט שדן ואני נישן שם. הטיעון ׁׁ(הנכון) היה שאנחנו גם ככה מתעוררים מוקדם כך שהאור של הבוקר לא יפריע לנו.

אחרי שהתמקמנו וכולם ניסו להתקלח בו זמנית (זה לא עבד טוב, זרם המים החמים לא התמודד עם הדרישה הזו לנקיון). נפגשנו בחדר האוכל, מי שהיה רעב אכל מרק שהגיע בסיר ענקי למרכז השולחן והזמנו גם קצת צ'יפס ולקינוח יין מהסופר. בשלב הזה היה ברור שאין לאף אחד מאיתנו קליטה סלולרית ובנוסף הוויפיי של המלון פשוט לא עבד. "שאלוהים יעזור" חשבתי לעצמי," מה עוד יכול להשתבש?"

כשכולנו כבר היינו על סף ייאוש כללי ולא נותרו ברירות, הפזיזה פנתה להאקר והזכירה לו את הציפיות הגבוהות שיש לנו מבוגרי היחידה (אתם יודעים איזה). לא אגלה את הפרטים המדויקים אבל אני יכולה לספר שנעשו שם פעולות בסודיות מוחלטת, בזמן שבעלי הבית לא שמו לב ובסופן של אותן הפעולות, לכולנו הייתה גלישת אינטרנט נהדרת.

בזמן שישבנו בחדר האוכל, התוודענו גם לכלבים של המלון. כלב אחד הסתובב באזור הכניסה למלון והמעבר לחדרים להפתעתנו הרבה גילינו ש"המיטה" שלו היא ממש בתחתית המדרגות. אבל את רוב תשומת הלב שלנו לקח דווקא הכלב השני. כלב מזן פאג בשם זאוס, שחירחר את נשמתו עלינו כל הערב.

בגלל שהחדרים במלון כל כך קטנים, העדפנו לשבת בחדר האוכל, הספסלים היו לא נוחים, אבל לא הייתה אלטרנטיבה טובה יותר. בקיץ יש פינות ישיבה נחמדות מאוד בחצר המלון אבל היה קר מדי בשביל זה. חיפשנו לנו כוסות יין, אבל הן היו ממש מטונפות אז הסתפקנו בכוסות רגילות (שאותן קיווינו ששוטפים יותר טוב). הקונדסית ניצלה את הערב המיואש שלנו כדי לבדר את כולנו, עד היום אנחנו לא יודעים איפה הכפכף של משה.

היום הרביעי:

היתרון הגדול (ויש שיגידו היחיד) של מלון המטיילים שלנו, הוא המיקום. המלון ממש צמוד למסלול שתיכננו להיום כך שהתאפשר לנו להתארגן בבוקר בנינוחות. התחלנו (כמובן) עם ארוחת הבוקר שגם הפעם לא היתה טעימה. מה יש להם עם הנקניקיות לארוחת בוקר? ולמה הם לא עושים טוסטים מהלחם היבש שלהם? מזל שביום הקודם נועם קנתה צ'יריוס כך שמי שממש התקשה עם הנקניקיות מצא לעצמו פתרון חלקי.

בזמן שאכלנו, הקונדסית והזורם סיפרו לנו שהיה להם לילה קשוח כי בחדר הסמוך להם היה זוג מאוד פעיל ורועש ובנוסף אחד הכלבים עמד בחצר ונבח חצי מהלילה. "חדר 32 היה קלאסטרופובי ועלוב אבל לפחות היינו לבד ובשקט" חשבתי לעצמי

בחמישה לעשר יצאנו ברגל לכיוון תחילת המסלול שם נפגשנו עם בוגדן. התחלנו לצעוד ביער לכיוון מערת צ'יטטלה פונורלי. (Cetățile Ponorului) הנוף פראי ויפה עם המון המון פטריות בצבעים שונים, קטנות, גדולות, צעירות, זקנות. בוגדן הסביר לנו על חלק מהפטריות וסיפר לנו שהם לומדים בבית הספר את ההבדלים בין הסוגים כיוון שחלק גדול מהפטריות רעילות. הוא אמר את זה בדיוק שנייה לפני שהפזיזה עמדה לקטוף פטריה יפה במיוחד (ואולי לטעום, היא לא הסכימה לאשר או להכחיש).

הדרך למערה היא במגמת ירידה ובאזור המערה עצמה הירידה תלולה מאוד, עם שרשראות ברזל שניתן להיעזר בהם כדי לא להחליק. למזלנו לא היה בוץ אבל גם ככה היה די חלקלק. בביקור הקודם שלי במערה, נכנסנו לתוכה ויצאנו בכניסה אחרת. הפעם בגלל הגשם הרב, המערה הייתה מוצפת לגמרי וחסומה עם שלט אזהרה. כך שעל הכניסה הראשית הסתכלנו רק מלמעלה.

בוגדן הסביר לנו קצת על האזור של המערה והמערה עצמה. קשה לי לחזור על ההסברים שלו כי הייתה אוירה של חוסר הקשבה בקבוצה בעיקר מצד אלו בקבוצה שסובלות מהפרעת קשב…

כשהסתיימו ההסברים והצילומים, המשכנו בשביל המקיף את המערה מבחוץ. הלכנו מסביב עד שהגענו לכניסה השנייה למערה. בוגדן חילק לכל אחד פנס ראש וירדנו לתוך המערה כדי להתרשם מהגודל והמבנה.

הירידה לתוך המערה הייתה תלולה וקשה כי אין ממש שביל מסודר, פשוט הולכים על הדרדרת. למזלנו לעלות הרבה יותר קל, כי אין צורך לבלום כך שתוך כמה דקות היינו חזרה למעלה. ואחרי הפסקת חטיף קצרה, המשכנו לטפס בשביל אל מעל המערה.

כדי שנפסיק לקטר על כמה קשה לנו בעליה הארוכה הזו, בוגדן התחיל לספר לנו כל מיני סיפורים מזעזעים על העבודה שלו בצוות החילוץ וההצלה של אזור האפוסן ועל כמה מהחילוצים שהיו להם מאזור המערה.

סיפור אחד היה על תכנית טלויזיה שצולמה במערה. יחד איתם כצוות האבטחה והחילוץ, גיבור התכנית צילם את עצמו בכל מיני מקומות במערה ומסביבה ויצר מיצג מטעה לגבי איך שהוא נכנס למערה (בצילומים שנעשו בכמה נקודות שונות, הוא נראה ללא החבל שאיבטח אותו, עולה ויורד כאילו לתוך המערה), אחרי שהתכנית שודרה, הגיע למקום בחור צעירעם הרחפן שלו וניסה לשחזר את הדרך של התוכנית, זה נגמר באסון.

סיפור נוסף היה על בנאדם שנפל בעת שניסה לצלם סלפי על קצה המצוק, גם הסיפור הזה נגמר לא טוב. אחר כך הוא סיפר לנו על אבא שקשר את הילד בן השמונה שלו עם החגורה מתחת לידיים, ושילשל אותו אל מעבר למצוק, כן כן – כדי לצלם. במקרה עבר שם צוות של יחידת החילוץ ובזהירות מירבית ניגש אל האב ומשך חזרה את הילד. דווקא פה הסוף היה שמח.

אחרי שהגענו למעלה, עצרנו לתצפת על העמק ועל המערה מלמעלה. בוגדן הציע לנו ללכת לעוד נקודת תצפית, שאינה נמצאת על השביל המרכזי והדרך אליה תוסיף לנו עוד כשעה הליכה. אבל העדפנו לוותר על התוספת הזו ולהמשיך עם השביל עד החניון של הקמפגראונד. בשלב הזה היינו די רעבים אז ניגשנו לאחד הדוכנים ואכלנו מרק פטריות טעים להפליא, שנעשה מפטריות שנאספו בפארק באותו הבוקר (לא אותו הסוג שהפזיזה ניסתה ללקט, שאלנו).

אחרי ארוחת הצהריים הלכנו רגלית לעמק הנעלם, באמצע הדרך בוגדן לקח אותנו אל מחוץ לשביל, לתוך היער, חשבנו שמדובר בקיצור דרך אבל אז בוגדן הוריד את התיק וביקש מאיתנו שכל אחד יבחר עץ, העץ צריך להיות בגודל ממוצע וללא ענפים בחלקו התחתון. אחר כך הוא ביקש שנחבק את העץ, נעצום עיניים ונתייחד עם החיבוק למשך דקה.

אני מודה שהיינו המומים אבל זרמנו עם הבקשה וחיכינו לראות מה יקרה בסוף הדקה. היו ששיערו שהעץ רגיש לחום ואולי ישנה צבע, היו שחשבו שזו מתיחה והוא עומד להבהיל אותנו. בסוף התגלה שמדובר בתרגיל חיבוק עצים טבעוני ומצוי. זה בהחלט היה קצת מוזר ולא צפוי אבל אני החלטתי שזו תעודת כבוד עבורנו שהוא חשב שזה יעבוד (בוגדן וכריסטינה הם טבעונים וידידי איכות הסביבה מזה כמה שנים).

אחרי שסיימנו עם החיבוקים, המשכנו ישר אל העמק. העמק הנעלם נמצא בלב העצים והוא כולו ירוק ויפה. מקצה אחד של העמק יוצאת נביעת מים והנחל הקטן חוצה את העמק עד שבקו העצים (בצד השני של העמק) הוא נעלם בתוך האדמה ויוצא שוב בתוך מערת צ'יטטלה פונורלי בה היינו קודם.

העמק מוצף כל פעם שיש גשמים משמעותיים ואכן עקבות ההצפה עדיין נראו בצבע הדשא. אבל ביום שאנחנו הגענו כבר כל המים ירדו וניתן היה לטייל בלי שום בעיה.

בעמק נפרדנו מבוגדן, אנחנו נשארנו עוד קצת ונהננו ממזג האויר הנוח, הנוף היפה והעוגיות הטעימות שהבאנו מהארץ. כשמיצינו את העמק, חזרנו בשביל שעולה דרך היער ומגיע ממש לנקודה ממנה התחלנו את הדרך למערה. חזרנו בנחת למלון למקלחות והתארגנויות עד ארוחת הערב.

למרבה הצער, כל מי שניסה להתקלח בשעה הזו קיבל רק מים קרים. מסתבר שהמים החמים מתחילים רק בשעה מסויימת, למזלי אני הייתי מהאחרונים כך שכבר ידעתי שעדיף לחכות.…

ארוחת הערב היתה, איך לא? מרק פטריות שנאספו בסביבות המלון בבוקר, גם המרק הזה היה מצויין. איזה כייף שיש כל כך הרבה סוגים וטעמים לאותו המרק. אצלנו יש רק מעט אפשרויות וכולן בסופר

את היום חתמנו עם בקבוק היין האחרון שנשאר לנו מהקניות בסופר.

היום האחרון:

את יום הטיול האחרון שלנו התחלנו עם ארוחת בוקר, שלשם שינוי הייתה יחסית טובה. מי היה מאמין כמה מאושרים נהיה מלראות חביתה על הצלחת! לא נקניקיה, לא ביצת עין רוטטת – חביתה פשוטה וטובה.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לכיוון רושיה שם קבענו להיפגש עם בוגדן וכריסטינה. כשהגענו ראינו את הרכב שלהם, שניהם עמדו שם עם תינוק קטן ומתוק (אריק) ושני כלבים מתרוצצים בדשא. אחרי שסיימנו לברך את כריסטינה ולהציג בפניה את החבורה, התחלנו להתארגן עם הציוד של הויה פרטה. הגיימרית והמשפיענית שיחקו עם הכלבים וכריסטינה סקרה בפנינו את התכנית של היום וניסתה להבין איך מבטאים את השם של זוהר (היא לא הצליחה, והתפשרנו על השם "זורה").

בזמן שאנחנו קפאנו מקור, כריסטינה לבשה חולצה קצרה ודקה בלבד היא אמרה לנו שיהיה חם מאוד במסלול וכדאי להשאיר את המעילים באוטו. אבל החלטנו שאנחנו לא לגמרי מאמינים לה והשארנו לעצמנו שכבה חמימה. לבשנו את הרתמות, לקחנו את הקסדות והתחלנו לצעוד. הגיימרית והמשפיענית נפרדו מהכלבים בחיבוקים ונשיקות רק כדי לגלות שזה בכלל לא הכלבים של בוגדן וכריסטינה.

הדרך לתחילת המסלול לקחה לנו כעשרים דקות של הליכה נינוחה בעמק, תוך כדי נסיונות נואשים לקבל חיוך מאריק. בדרך ראינו גם את נקודת התצפית שנמצאת בסוף המסלול וגם את גשר החבלים שחוצה את העמק בגובה רב ועליו אנחנו צפויים ללכת עוד מעט. לאורך כל ההליכה כולנו רעדנו מקור ושמחנו שלא הגענו עם חולצה קצרה בלבד. המשפט "הרומנים האלה לא יודעים מה זה חמים ונעים" נאמר יותר מפעם אחת.

כשהגענו לתחילת המסלול, בוגדן לקח פיקוד על התינוק, ולמרות שזו פעם שניה שעשינו ויה פראטה, כריסטינה התעקשה להעביר לנו הדרכת בטיחות מלאה ורק אז יצאנו לדרך. תוך בדיוק דקה יצאה השמש והתחלנו להזיע. הבנו מהר מאוד שאנחנו חוכמולגים וכל המעילים ירדו די מהר ופינו את דרכם לטי שירטים. למדנו להקשיב לכריסטינה להבא.

כבר בתחילת הטיפוס ראינו את ההבדלים בין המסלול הזה והמסלול בורטופ. העליה בורטופ הייתה קלה ופשוטה והיסבוכים הגיעו בהמשך. לעומת זאת, המסלול ברושיה התחיל בעליה די טכנית (כלומר דורשת תימרונים וזוויות לא שיגרתיות) בסיום החלק של הטיפוס הגענו למקטע מישורי די ארוך שכלל הליכה על המצוק עם אחיזה מועטה לידיים ולרגליים והתהום מתחתינו. כל הזמן הזה ראינו את בוגדן ואריק הקטן מטיילים בערוץ מתחתינו, עד שאריק נרדם ובוגדן הלך מסביב כדי להמתין לנו בקצה המסלול.

בסיום המקטע האנכי הזה, בערך חצי שעה מהרגע שהתחלנו, הגענו אל הגשר. הגשר, גשר חבלים מתנדנד באורך של 15 מטר בערך, לא דומה בכלל לגשרים אחרים שחציתי בעבר. בגלל הטלטולים וחוסר היציבות שלו, רק בן אדם אחד יכול ללכת עליו כך שכל האחרים צריכים להמתין לפני או אחרי. ההמתנה הייתה לא כל כך נוחה, בלי מאחזים טובים לידיים ולרגליים, הצטופפנו לנו ביחד וניסינו להסתפק בכבל המעגן ולעזוב ידיים.

למשפיענית והפזיזה זה בכלל לא הפריע והן בילו את ההמתנה בנסיונות לצלם את שאר האנשים חוורי הפנים חוצים את גשר הבלהות (המשפט "משה, תענטז קצת שיהיה מה לצלם" נאמר יותר מפעם אחת. זה לא שכנע אותו).

בזמן החצייה, שהייתה איטית וארוכה, הקונדסית והזורם הודיעו שהמסלול הזה קשוח להם והם מעדיפים לרדת. כריסטינה הסבירה להם בעדינות תקיפה שאין אופציה לרדת באמצע, אפשר רק להמשיך קדימה. בלית ברירה הם המשיכו איתנו ואכן תוך זמן קצר הסתבר שהמקטע של אחרי הגשר, גם פשוט ונוח יותר וגם די קצר. בערך רבע שעה אחרי שנפרדנו מהגשר, כבר הגענו לסוף המסלול.

מנקודת סיום המסלול ודרך מרפסת התצפית שראינו לפני כן, הלכנו עוד כעשר דקות חזרה לרכבים. שם הורדנו את כל הציוד והחזרנו לרכב של בוגדן וכריסטינה וחידשנו את הנסיונות להתיידד עם אריק הקטן.

לפני שיצאנו לדרך, כריסטינה ובוגדן הזמינו אותנו לראות את השטח שקנו ושעליו הם בונים את הבית החדש שלהם. הסכמנו בשמחה, התחלנו לנסוע אחריהם ולהפתעתנו הרבה הגענו תוך 3 דקות נסיעה. ירדנו מהאוטו ועמדנו המומים! השטח שהם קנו זה גבעה שלמה שנפרשה מהנקודה בה עמדנו ועד הכפר רושיה בעמק למטה. באמצע הירידה לכפר יש חורשה קטנה ובה נביעת מים פרטית שלהם. כמה פרות הסתובבו להן בנחת על כרי הדשא העצומים.

השטח אומנם עצום, אבל הבית שהם בונים קטן מאוד, הם הסבירו ששטח זה זול והם קנו שטח גדול כדי שלא יהיו להם שכנים שיבנו להם בית מול הפרצוף אבל אישורי בנייה זה יקר. הם בהיותם חובבי סביבה, החליטו לבנות בית ידידותי לסביבה. הם קנו ופירקו תשעה בתים ישנים והובילו את העצים אל השטח שלהם. בניית הבית מתקדמת באיטיות רבה, לא הבנתי אם בגלל המאמץ למצוא חומרים שאינם חדשים לגמרי, בגלל שהקבלן עסוק מדי או פשוט בגלל הרגלי העבודה הרומנים אבל הם לא מצפים שהבית יהיה מוכן בשנה וחצי הקרובות.

אחרי שסיימנו להתפעל, התכבדנו בתפוחי עץ שקטפנו מהעצים בחלקה. בהתאם לאג'נדה שלהם, שכפי שכבר אמרתי, עוסקת הרבה באיכות הסביבה, שמירה על הטבע, חיבוק עצים וגם חינוך ביתי – בוגדן הבטיח לנו שהם בשום אופן לא מרססים את העצים בחלקה והכל אורגני לגמרי.

בסביבות 14:00 החלטנו שהגיע הזמן לצאת בדרכנו הארוכה לקלוז'. נפרדנו לשלום מהמשפחה הצעירה ויצאנו לדרך. הנסיעה מהצד הזה של הפארק, הרבה יותר פשוטה. הכביש די חלק, בלי הסיבובים והפיתולים שאפיינו את הדרך ביום שהגענו. בזמן הנסיעה, המושב האחורי ניהל דיון ארוך על הפלייליסט. מהר מאוד הדיון התחלף בתלונות על רעב והפזיזה וההאקר התחילו לעסוק בחיפוש מסעדה לסיום הטיול.

בשעה חמש הגענו לאזור של מסעדת Tortelli Pasta Bar שנבחרה בדרך, ברוב קולות. החיסרון היחידי של המסעדה הוא המיקום שלה, בלב העיר, כך שהיה קושי למצוא חנייה וגם כשמצאנו מקום, לקח זמן עד שהצלחנו להבין איך וכמה לשלם (שילמנו דרך אתר תשלומים). חוץ מהעניין הזה, זה בלי ספק, במסעדה הזו היה את האוכל הטוב ביותר בטיול.

אחרי המסעדה, נסענו לפרוק את המזוודות במלון. הגענו לשער של המלון והוא היה נעול. ניסינו לצלצל באינטרקום – נשארנו ללא מענה! הקונדסית הקיפה את המקום ומצאה פירצה קטנה בגדר, נכנסה פנימה ופתחה לנו את השער, רק כדי שנגלה שגם הכניסה למלון נעולה עם אינטרקום וקודן וגם שם אין מענה. בשלב הזה הקונדסית התחילה לאבד את זה, ופצחה במשהו בין ריקוד לבין תפילה לאלי ה"booking.com" שמישהו יבוא לפתוח לנו את הדלת.

ההאקר ודן שינסו מותניים ובחנו את לוח המקשים בעיון. אחרי כמה דקות הוחלט לנחש את הקוד, בינגו! בנסיון ראשון הדלת נפתחה. כמובן שזה לא ממש עזר לנו, כי היינו צריכים מפתחות לחדרים. דן חייג לטלפון שהיה רשום שם ותוך דקה יצא מהבית הסמוך, בחור צעיר שהביא לנו מפתחות.

החדרים במלון היו יפים ומרווחים מאוד, היה קצת מפתה להישאר אבל התגברנו על הפיתוי והשארנו את המזוודות והמקלחות לשעה מאוחרת יותר ובמקום נסענו לקניון הגדול של קלוז' לקצת שופינג. לקראת תשע כבר היינו חזרה במלון, בכל זאת השכמה בארבע בבוקר לטיסה חזרה לארץ.

הטיסה חזרה הייתה בסדר גמור, היה קצת צפוף בשדה התעופה בזמן ההמתנה, כי כל הטיסות שלהם יוצאות מאותם שני שערים ולא היו מספיק כסאות לכולם. בשלב מסויים התיישב בקרבתנו בחור ישראלי צעיר והתחיל להתאמן על נגינה ביוקליילי. בשבילו זה היה נהדר, היה לו שם קהל שבוי שלא יכול לברוח אבל הקהל די סבל מהצרימות שלו, בסופו של דבר הזורם איבד את הסבלנות וביקש מהבחור הצעיר שיפסיק!

כשהגענו לארץ, היציאה מהמטוס ומנתב"ג התנהלה ביעילות מירבית. כעשרים דקות אחרי הנחיתה מצאנו את עצמנו בחוץ עם המזוודות אבל עוד לא תמו תלאותינו. מסתבר שהייתה אי הבנה עם נהג המונית ובמקום מונית לששה אנשים, הגיעה מונית רגילה. מזל שאחראי המוניות מכיר את המשפיענית והוא מייד מצא לנו מונית נוספת שתיקח שלושה אנשים. (הפזיזה וההאקר נסעו באוטובוס כמתוכנן). לצערנו אחד הנהגים היה עסוק כל הנסיעה בתלונות בלתי פוסקות על העולם כולו אבל גם את האתגר הזה, עברנו בשלום.