לכבוש את האולימפוס
סוף מאי 2019, יצאנו לכבוש את האולימפוס, בדרך הספקנו גם לראות חלק מהנופים המדהימים של יוון. טיול שהיה אמור להיות הפוגה קצרה ומרעננת מחיי היום יום אך הפך בהדרגה להרפתקאה מאתגרת
בתחילת מאי 2019, הטלפון שלי צילצל ויוסי (מחברת "דרכי הברזל") היה על הקו. "מה דעתכם להצטרף למסע קצר אל פסגת האולימפוס" הוא שאל אותי. "המממ… נשמע קצת קשה ומאתגר ואולי טיול קצת נדוש, כולם נוסעים לאולימפוס" חשבתי בקול רם. "שטויות, קטן עליכם" יוסי ענה לי והוסיף "אנחנו בודקים כיוונים חדשים לטיולי סוף שבוע, בואו, יהיה כייף"
וכך נולד לו מסע הרפתקני שכלל 2 מדריכים יווניים גיורגוס וקירייאקוס, ארבעה משתתפים עזי לב וחסונים – יוסי כספי, יאיר ברק, איתי שחם ודן פורמן ונציגת הנשים הפדלאות – אני.
חלק 1: ביקור מהיר בצפון יוון
כולנו, חוץ מדן, כבר היינו בצפון יוון. יוסי, ויאיר מוציאים טיולי אתגר בכמה מדינות אירופאיות וביניהן גם יוון (חברת דרכי הברזל). ואיתי מדריך טרקים וטיולים בעולם כולו, כך שדן ואני החלטנו להאריך את הטיול ביומיים, כדי לעבור בקצרה ביוון ההררית (זגוריה) ולבחור לנו יעדים לטיול עתידי באזור היפה הזה
הידעת?
באזור הזגוריה הענקי (1000 קמ"ר) יש רק 45 כפרים ובהם כ – 3700 תושבים בלבד!
עוד בארץ התייעצתי ארוכות עם יוסי, איך להפיק את המקסימום בזמן הקצר שיש לנו. בזגוריה משתרע קניון הויקוס שנחשב לקניון הצר והעמוק ביותר בעולם וניתן לתצפת עליו או לטייל בו. יש גם סדרה של גשרים שנשתמרו מהתקופה העות'מנית, והיו מקשרים בין הכפרים, וכיום הם מהווים אטרקציה תיירותית יפה. ובכלל, יש בזגוריה עשרות מסלולי טיול בדרגות קושי ויופי שונות. בגלל קוצר הזמן, היה ברור שלא נעשה אף אחד מהם. בסופו של דבר נבחר מסלול, שישלב ביום אחד את מיטב המקומות של זגוריה ולמחרת נסיעה לאולימפוס דרך מטאורה
כמה ימים לפני הטיול הייתי קצת חולה, אבל היו עוד מספיק ימים להחלמה, הוספתי למזוודה כמות נאה של תרופות לצינון, יחד עם הציוד החם הנדרש לטיפוס
ביום שני אחר הצהריים טסנו לסלוניקי, טיסה קצרה ובסיומה התמקמנו לשנת לילה בדירה קטנה במרחק הליכה מהטיילת של סלוניקי, בחרנו דירה עם חניה לרכב השכור שלנו, חוץ מזה לא היה לה שום יתרון. בערב הסתובבנו קצת בטיילת ואכלנו ארוחת ערב, לפני שחזרנו לדירה
יום שלישי 29.5.19
יצאנו לדרך מוקדם, וכך בסביבות השעה 11 וחצי חלפנו על פני יואנינה בירת האזור, והתחלנו לעלות בכביש המתפתל לתוך השטח ההררי.
כמה דקות מתחילת העליה, מעט אחרי תחנת הדלק אקו, מצד ימין של הכביש יש מקום קטן (שאכלתי בו בביקור הקודם) ובו מגישים פאי מסורתי מצוין ומומלץ. בעל המקום אינו דובר אנגלית, אך הצליח להסביר לנו בעזרת הידיים שהיום אין פאי. מאוכזבים ורעבים, הסתפקנו בשתיה והמשכנו בדרך. (על הכביש יש שילוט ובו רשום Traditional Pai)
את העצירה השניה עשינו ב – Bridge of Kokkoros or Noutsos, זהו אחד מהגשרים של הכפר קיפי, שנמצא ממש על הדרך (הגשרים האחרים דרשו נסיעה נוספת ולכן החלטנו להשאיר אותם לטיול אחר), לשמחתנו היו במקום אנשים בודדים וכך יכולנו לטפס על הגשר ולהצטלם, כמעט ללא הפרעות. הגשר מאוד יפה אך סיימנו מהר והמשכנו לנקודה באה – תצפית על הויקוס
לויקוס יש מספר תצפיות וכולן יפות מאוד אבל בגלל קוצר הזמן בחרתי ללכת לזו שהרשימה אותי יותר מכולן – תצפית Beloi. הנסיעה לתצפית ארוכה עוברת בפיתולים רבים ונראה כאילו שהכביש לא מוביל לשום מקום. אבל בסוף הגענו לחניה. מזג האויר היה נהדר, למרות שהיה סוף מאי, היה קריר, לקחנו מעיל דק ויצאנו. הדרך קלה ויפה, מלאה בפריחה צבעונית. כעבור 20 דקות, בבת אחת נחשפת התצפית "וואוו, איזה יופי" אמרנו שנינו, בו זמנית. הקניון השתרע עמוק מתחתינו ונמשך למרחק אדיר. נחנו קצת מול הנוף הנפלא וכשהגיע זוג תיירים נוסף, פינינו את המקום וחזרנו לאוטו
הידעת?
קניון הויקוס נחשב לקניון העמוק הצר ביותר בעולם ומשנת 1997 נכלל בספר השיאים של גינס
הנסיעה חזרה היא באותה דרך, עצרנו בכפר Kapesovo לסיבוב קצר, זהו כפר אבן קטן ויפה בסגנון המאפיין את האזור. ישבנו בככר והזמנו לנו פראפה (שזה קפה קר). חוץ מאיתנו ישבו שם עוד כשישה אנשים ומסתבר שבדיוק כולם הזמינו קפה קר, כך שלבעל הבית המבוגר, לקח כמעט שעה להכין אותו, הקפה הגיע בכוסות זכוכית של פעם והיה מר מאוד וקשה לשתיה, אבל התמודדנו בגבורה עם האתגר והמשכנו בדרך
בסביבות השעה 15:00 הגענו לכפר Aristi והתמקמנו במלון Artsistas Houses שהומלץ לנו עוד בארץ. אכלנו ארוחת צהריים מצוינת במסעדה של המלון ובלי לבזבז זמן נסענו לכיוון פפיגו. בדרך עצרנו בגשר פפיגו Papingo Bridge, משם יוצאים לשיט על הוידומאטיס, הלכנו כמה דקות לאורך Ice Age Voidomatis Trail זהו שביל מאוד יפה על גדת הנהר ולמי שיש זמן, מומלץ גם ללכת בשביל וגם לעשות את השיט הקליל והיפה
בכפר פפיגו הסתפקנו בסיבוב התרשמות קצר, והתפעלות מהנוף. בביקור הקודם שלי ישנתי בכפר והיה נפלא גם מבחינת המיקום האסטרטגי ליציאה למסלולים, גם מבחינת שפע המלונות והמסעדות וגם מבחינת הנוף הדרמטי. הפעם הזמן שלנו קצר, והכל נמדד בזמני נסיעה ולכן בחרנו לישון באריסטי
מפפיגו המשכנו בכביש ל- Papingo Rock Pools, שנקרא גם בריכת הכובסות, הלכנו כעשר דקות לתוך הערוץ, ישבנו קצת כדי להנות מיופיו של המקום וכשהרגשנו שאנחנו בשלים לעוד קפה, חזרנו לאוטו ונסענו למיקרו פפיגו
מיקרו פפיגו, כשמו, כן הוא. כפר קטנטן בקצה הכביש היוצא מפפיגו וממנו אפשר לעלות ברגל לאגם הדרקון (Drakolimni), או אל פסגת הגמילה
הידעת?
אגם דרקולימני (הדרקון) נמצא באזור הזגוריה, על הר אסטרקה שהוא חלק מרצועת הרי הפינדוס, ומי שמצליח לזכור את כל השמות בעל פה, זכאי לכוס פארפה במיקרו פפיגו 😉
הסתובבנו קצת בכפר, ואז התיישבנו בבית קפה בשם פינוקיו, Pinocchio. בשולי הכפר עם הפנים לנוף המדהים של מצוקי הגמילה. אין מילים לתאר את העוצמה והיופי וגם אין בהן צורך, הנוף פשוט משגע. על כוס קפה ועוגה סיכמנו לחזור לאזור ולעשות טיול יותר משמעותי.
בערך בשבע חזרנו למלון שלנו, אכלנו ארוחת ערב טובה במסעדת המלון, שוחחנו קצת עם בעלת המלון על חברים ישראלים משותפים ועל מסלולים מומלצים באזור. הקדמנו ללכת לישון, בכל זאת זה היה יום מאוד ארוך ועמוס
יום רביעי 30.5.19
מאחר ואתמול הצלחנו להגיע לכל המקומות המתוכננים, היום השני כלל שעתיים נסיעה למטאורה ועוד כשעתיים לליטוחורו. הגענו למטאורה בשעה די עמוסה, לקראת 12 בצהריים, היה חם בצורה בלתי נסבלת וכל יציאה מהאוטו היתה מאתגרת למדי, אבל מטאורה כל כך יפה שלא התפנקנו. עצרנו בנקודות התצפית השונות וגם נכנסנו לשני מנזרים
בסיום ירדנו לכפר ואכלנו ארוחת צהריים חביבה לפי המלצות מגוגל מאפס. מרוב שהזעתי התחילה לי פריחה קטנה בבטן, אבל המזגן באוטו הקל על תחושת הגירוד
הידעת?
במלחמת העולם השניה, הנאצים חיבלו במנזר אגיוס סטפאנוס, כי חשדו שלוחמי מחתרת מסתתרים בו. המנזר ננטש עד שנת 1961, אז שיפצו אותו נזירות והחזירו אותו לפעילות
בסביבות חמש בערב הגענו לליטוחורו, התמקמנו במרכז הכפר ויצאנו לשוטט ברחוב הראשי. עצרנו בחנות לציוד טיולים ושוחחנו עם בעלת החנות על הטיול המיועד שלנו, מאחר ולא היינו בקיאים במסלול המיועד, היא נראתה מאוד מבולבלת מהתכנית שלנו, אבל כששמעה שגיורגוס הוא המדריך שלנו, התמלאה התפעלות ואמרה שאנחנו בידיים הכי טובות שיש. בשיחה גם גילינו, להפתעתנו, שלא כל הבקתות והמסלולים כבר נפתחו לעונה זו. השארנו את הפרטים האלו למקצוענים וחתמנו את היום בארוחת ערב טובה במסעדת Meze Meze אחר כך לקחנו למלון עוגה טעימה מקונדיטורית Lemonas והלכנו לישון
אוכל ולינה
מלונות:
Artsistas Houses, Aristi – Zagori
Hotel Mirto Litohoro – Agiou Nikolaou 5, LitochoroΑρίστη Ζαγορίου, ioannina
:מסעדות
Meze Meze – Agiou Nikolaou 40, Litochoro
Lemonas – Epar.Od. Skalas Leptokarias – Larisas 44, Litochoro
חלק 2: הטיפוס לאולימפוס
יום חמישי 31.5.19
יצאנו, לדרך חמישה
התחלנו עליה קשה
שני קילו לחם, מימיה
לפסגת האולימפוס
(לפי השיר: גבעת התחמושת).
השכם בבוקר הגיעו יוסי, יאיר ואיתי למלון ויצאנו כל החבורה לארוחת בוקר משותפת עד שגיורגוס יגיע. בסביבות 12 אספנו אותו מתחנת הרכבת שבקרבת הכפר. בדרך לתחילת המסלול, עצרנו להצטיידות בסופר. גיורגוס קנה מלא כיכרות לחם וחילק אותן בינינו יחד עם חבלים, גרזינים וקרומפונים, "המממ… למה אנחנו צריכים ציוד כזה?" תהיתי ביני לבין עצמי "ומה זה השני קילו לחם שנתקעו לי בתיק", כנראה שהחלק השני של המשפט נאמר בקול רם, כי מייד הסתבר לי שבעלי הבקתות ביקשו מגורגיוס שיביא להם אוכל וצידה."הם לא שמעו על חמורים?" רציתי להגיד, אבל שתקתי וסחבתי בגבורה (כמו חמור) את התיק שפתאום הרגיש קצת כבד מדי
עשר דקות לתוך העליה, הפריחה מאתמול התחילה להציק, חיפשתי פניסטיל אבל לאף אחד לא היה, כולנו צימצמנו במידת האפשר את מה שנסחוב על הגב. (ואז תקעו לנו לחם). הלכנו לאטנו אחרי גיורגוס, לי, באופן אישי, היה מאוד קשה והשתרכתי לי באיטיות מאחורה, זה קצת הפליא אותי, אבל ייחסתי את הקושי לצינון ולא לתנאי הדרך. השביל העולה התפתל בתוך יער עם מראה אלפיני קודר ועוצמתי, מצב הרוח של כולנו היה שמח ואף נלהב, לא היה שום רמז לקשיים שעוד עומדים לפגוש אותנו
הידעת?
יש עוד הרבה הרים בעולם שנקראים "אולימפוס", למשל באי לסבוס, ובאנטרטיקה ואפילו במאדים יש הר שנקרא אולימפוס מונס והוא הגבוה ביותר במערכת השמש כולה
לקח לנו 4 שעות להגיע לבקתת Petrostrouga Refuge, ארוחת הבוקר הסתיימה לפני 8 שעות כך שהיינו מורעבים, יאיר ניגש בצעד בוטח למטבח וביקש להזמין לנו כמה מנות. הטבח נענע את ראשו לשלילה ומייד התבהרה לנו תמונת המצב, פרטים שעד לפני רגע התעלמנו מהם, קיבלו משמעות חדשה: הבקתה נפתחה רק היום למבקרים, שומר הבקתה הגיע אתמול ואספקת האוכל הגיעה לפני שעה עם שיירת החמורים שראינו יורדת חזרה לכפר. "הם כן שמעו על חמורים, אז למה יש לי לחם על הגב?" מלמלתי לעצמי בתמהון. המשמעות של כל המידע הזה היתה פשוטה: המטבח עדיין בתחילת ההכנות, ארוחת הערב תוגש עוד כשעה וחצי ללא אפשרות בחירה. התנחמנו בבירות ושתיה קלה וחיכינו בסבלנות
בסביבות 9, דלת הבקתה נפתחה ובפתח עמד קירייאקוס, המדריך השני שלנו. כולו מלא אנרגיה ושמחה, הוא גם הביא מידע עדכני לגבי תחזית מזג האויר הצפוי לנו למחר וכך סוכם שמוטב להקדים לצאת, כדי להגיע עד הצהריים לבקתת הבייס קמפ. אחרי הימים האינטנסיביים שעברנו הייתי סחוטה מעייפות והפריחה בגב ובבטן הציקה ואף הכאיבה לי. לקחתי כדור נגד כאבים והלכתי לישון
אוכל ולינה:
לטובת מטיילי העתיד לבקתת Petrostrouga Refuge:
הבקתה יחסית, מרווחת, בחדר השינה המשותף יש מיטות, סדינים ושמיכות. בקומת הכניסה, יש מקלחות עם מים קרים בלבד ומספר חדרי שירותים. בנוסף יש חדר אוכל ומטבח עם תפריט סביר בעונה. האוכל היה די טעים אבל מן הסתם זה תלוי בתורן שנמצא בבקתה (למיטב הבנתי, התורנים מתחלפים מדי שבועיים שלושה)
יום חמישי 16.19
האוכל לא היה טעים
בלי מקלחות, מים קרים
תנאי לינה מאוד צפופים
בפסגת האולימפוס
לפי התכנון, קמנו מוקדם והתארגנו להמשך הטיפוס. בשלב הזה היתה לי התלבטות קטנה, אם להמשיך בטיול או לחזור חזרה לכפר. הפריחה מאוד הציקה לי והיה ברור שגם היום לא אוכל להתקלח, בסופו של דבר החלטתי להמשיך.
מזג האויר היה קר, ותוך כשעה הליכה, הגענו לאזורים עם שלוגיות ונוף מהמם. לקח לנו בערך ארבע שעות. כשהשעה האחרונה היתה ממש בתוך משטח שלג ענקי, הרגליים קפאו לנו והשמיים התקדרו מעלינו. הבקתה נראתה לא רחוקה, אבל הדרך היתה קשה ומתישה.
בסביבות 12 הגענו לבקתה, להבדיל מהבקתה הראשונה. הבקתה הזו קטנטנה וצפופה. בקומת הכניסה יש מטבחון, מיד הוצאנו את ה"שני קילו לחם" מהתיק ונתנו לטבח.
תוך זמן קצר למדנו שבבקתה הקטנה נמצא צוות שמתגורר שם לאורך כל השנה (מדי פעם הם מתחלפים) למנהל יש טלפון ואפילו אינטרנט שמיועד רק לצוות ומאפשר להם תקשורת רציפה עם העולם החיצון.
ליד המטבח יש שולחן אוכל עם ספסלים ובקומה השנייה, אליה מטפסים בסולם, יש מיטות קומותיים צמודות ומעבר צר מאוד, סה"כ כ-20 מקומות לינה. השירותים מחוץ לבקתה ובתנאי מזג האוויר שהיו שם (רוח, גשם, שלג לסירוגין), זה היה מבאס. אבל לפחות היינו המטיילים היחידים שם.
גיורגוס וקירייאקוס השאירו אותנו בבקתה והלכו לבדוק אם הנתיב לפסגה פתוח, כדי שבבוקר לפני שחוזרים לליטוחורו נספיק לטפס.
זמן קצר אחרי שהם יצאו, יאיר נכנס לבקתה ואמר שהוא בבעיה עם הגב ולא נראה לו שהוא יוכל לעלות לישון בקומה השנייה ובוודאי שהוא לא יכול להמשיך ללכת. נתתי לו כדור נגד כאבים וכולנו הסתכלנו אחד על השני עם התקף חרדה קל. אני נשכבתי לי בתשישות על ספסל בפינת האוכל ויוסי החליט לצאת לסיור באזור, כדי לראות איפה יש קליטה סלולרית או לווינית, במידה והמצב עם יאיר אכן יסתבר כבעייתי. איתי ודן השתדלו לשמור על אופטימיות ועזרו ליאיר להתנייד ממקום למקום.
לקראת השעה 18 בערב, בחוץ החושך הקדים לרדת, רוח חזקה נשבה ופתיתי שלג עפו באויר. גיורגוס וקירייאקוס חזרו, ואמרו שהדרך לפס חסומה בכמה מטרים של שלג, ואין שום אפשרות לטפס לשם. יאיר הודיע שהוא צריך חילוץ אווירי ואני הבנתי (בעזרתו של קירייאקוס) שהפריחה שלי היא לא סתם פריחה מעצבנת ובעצם אני חולה בשלבקת חוגרת.
3 ימים מאוד קשים
של עליות וטיפוסים
והליכה על סכינים
לפסגת האולימפוס
שאלה במבחן (המציאות) בקורס לניהול משברים של אוניברסיטת החיים:
ה1.6.19, אתם 5 אנשים בבייס קמפ של האולימפוס, תנאי מזג אוויר סוערים, מטייל אחד לא יכול לזוז בכלל, ומטיילת נוספת חולה. כל הציוד על הגב, בעוד יום וחצי הטיסה לארץ ממריאה.
לרשותכם: צוות הבקתה עם אינטרנט וקשר. 2 מדריכים מקומיים עזי לב וחסונים. 3 מטיילים שמאוכזבים מכך שלא יוכלו לטפס לפסגה מהצד הזה של ההר, אבל עדיין היו שמחים לטפס לפסגה מכיוון אחר בדרך שנחשבת מעט קלה ונגישה יותר. מה תעשו?
וכך היה:
- צוות הבקתה נרתם ועזר לנו בחיבור אינטרנט ומידע שוטף לגבי מזג האוויר.
- יוסי יצר קשר עם חברת הביטוח וסוכם שחייבים חילוץ אווירי
- אני התאמללתי לי בפינת חדר האוכל
- יאיר התהלך מצד לצד בבקתה, כי לשבת היה הרבה יותר כואב
- איתי ודן עזרו ככל יכולתם לכל מי שהיה צריך
אך עדיין היו הרבה סימני שאלה…
צוות הבקתה חזר והזהיר שעומדת להתחיל סופה יותר משמעותית כך שחלון ההזדמנויות לנחיתת מסוק החילוץ הוא מחר בבוקר בין שבע לתשע. רצינו שמישהו ילווה את יאיר במסוק וחברת הביטוח תמכה בזה, אבל מנהל הבקתה אמר שבגלל הרוחות החזקות, ברוב המקרים לא מעלים יותר מבן אדם אחד, למסוק
אחרי הרבה התלבטויות בינינו לבין עצמנו ועם המדריכים, החלטנו שאיתי וקירייאקוס יצאו מוקדם בבוקר וילכו לבקתה של זולוטס Spilios Agapitos (Zolotas) Refuge. ישאירו שם את התיקים, יעלו לפסגת המיטיקאס מהצד השני וירדו לכפר ליטחורו. יוסי, דן ואני, נחכה עם גיורגוס בבקתה ונראה מה קורה עם המסוק. ואז נחליט מה עושים.
למרות המצב הבעייתי וסימני השאלה הרבים, מצב הרוח בבקתה היה טוב, אכלנו, שתינו, דיברנו וחיכינו לבוקר
אוכל ולינה
הבקתה שבה ישנו לא מסומנת במפות גוגל ואין לה שם, זו בקתה מאוד קטנה שנמצאת כעשרים דקות מבקתת Giosos Apostolidis Refuge (שהיתה סגורה), הבקתה פתוחה כל השנה. האוכל בינוני מאוד. ממש בקרבת מקום יש גם בקתה גדולה וחדשה יותר, אך היא עדיין לא נפתחה לעונה זו
יצאנו, יחד חמישה
אחד הגיע לפסגה
אחד השארנו בבקתה
של פסגת האולימפוס
בשבע בבוקר, איתי וקירייאקוס יצאו לדרך, הכל היה לבן ומושלג וערפל עמד באוויר. ליווינו אותם בעיניים עד שהם נבלעו בערפל וחיכינו עם התיקים לראות מה קורה עם המסוק. לקראת שמונה וחצי הבנו שהמסוק לא מגיע. צוות הבקתה אמר שההפוגה הבאה ברוחות תהיה רק אחרי הצהריים.
יוסי, דן ואני שמנו תיקים על הגב ויצאנו גם אנחנו לכיוון בקתת זולוטס. בגלל השלג והערפל, גיורגוס ביקש שנקפיד ללכת ביחד איתו ושלא נסטה מהשביל. התקדמנו בקצב מתון, מדי פעם היו קטעי שביל חסומים ונאלצנו לעשות מעקפים בשטח הפראי. בשניים מהמעברים היה צורך בקרומפונים וחבלי אבטחה. לקח לנו כשלוש שעות להגיע לבקתה, אני חושבת שההליכה לא היתה מאוד קשה, אבל מאחר והייתי חולה ותוואי הדרך היה קצת פראי, לי היה די קשה.
בבקתה עשינו הפסקת צהריים. הבקתה הזו ברמה אחרת לגמרי מהבקתות שבהן ישנו בדרך. יש פה מסעדה, מקלחות חמות, חדרי שינה פרטיים או משותפים ואתר אינטרנט דרכו ניתן להזמין לינה. ויש גם הרבה אנשים. הרוב המוחלט של מטיילי האולימפוס עולים לבקתה הזו, ודרכה ממשיכים לפסגת המיטיקאס או לנקודת תצפית גבוהה בדרך. חלק מהאנשים גם נשארים לישון. אפילו ביום שטיילנו, שנחשב לפני תחילת העונה, הרגשנו עומס של מטיילים, גם בבקתה וגם כשירדנו לכפר. מהבחינה הזו אני תמיד מעדיפה את המסלולים והמקומות הפחות עמוסים.
לקח לנו עוד כשלוש שעות לרדת לרכבים. בנקודת היציאה למסלול (מבחינתנו סיום) יש חניון גדול ומפל יפה, הרבה מטיילים מגיעים רק לחניון ועושים טיול קצרצר למרגלות האולימפוס. ישבנו במסעדה של החניון וחיכינו בערך שעה לאיתי וקירייאקוס שיגיעו.
בנתיים חזרה לנו הקליטה לטלפונים וקיבלנו עדכון מיאיר שהסופה באזור הבקתה הולכת ומתחזקת ולא נראה סביר שהמסוק יצליח להגיע היום.
בליטוחורו נפרדנו מהמדריכים היווניים, התמקמנו במלון אפרודיטי, שהיה נעים ומוצלח. מאחר והרגשנו שעברנו מספיק הרפתקאות, חזרנו לארוחת ערב מוצלחת במסעדת "מזה מזה", שוטטנו קצת בכפר וחזרנו למלון.
אוכל ולינה:
מלון: מלון מומלץ למדי, יפה ומיקום טוב, בעלי הבית היו מאוד נחמדים
Afroditi – Enipeos 1, Litochoro
:מסעדה
Meze Meze – Agiou Nikolaou 40, Litochoro
יום ראשון 3.6.19
בשתיים, שתיים ושלושים
עלינו כל הנותרים
על המטוס, שרירים תפוסים
מפסגת האולימפוס
הלינה במלון כללה גם ארוחת בוקר נחמדה. אחר כך הלכנו לחנות הטיולים כדי לעדכן את בעלת החנות לגבי מצב הדרכים והבקתות, זה מידע שחשוב לה כדי להעביר למטיילים הרבים שמגיעים לכפר ולחנות. בסביבות עשר יצאנו לכיוון שדה התעופה בסלוניקי.
הטיסה לארץ המריאה מסלוניקי ב14:30, אני כבר שלחתי לרופא שלי הודעה שיארגן לי את התרופות המתאימות והתקווה היתה שכאשר נגיע לארץ, נשמע שהחילוץ של יאיר עבר בהצלחה. בפועל זה לא קרה, נפרדנו בארץ כששאלת החילוץ עדיין מרחפת באוויר.
יום שני – שלישי 4-5.6.19
על שלוגיות ומתלולים
ועל אחינו הגברים
שנשארו שם בני…60
על פסגת האולימפוס
ממיטת חוליי שמעתי שסוף סוף, ביום שני אחר הצהריים, המסוק הצליח לנחות ליד הבקתה ולחלץ את יאיר. הם הטיסו אותו לאחד מבתי החולים בסלוניקי. אחרי שקיבל זריקות נגד הכאבים, והצליח סוף סוף לשבת, עלה ביום שלישי על טיסת בוקר לארץ, ישר לבית החולים. בבית החולים הוא התבשר שגם לו ממתינה תקופת החלמה ממושכת.
הפוסט סגור לתגובות