חלק ראשון: בואנוס איירס - קלפטה
פטגוניה, חבל ארץ ענקי ומופלא בסוף העולם – דרומה. ערבות שוממות ובתוכן הרים מושלגים, נהרות ומפלים והקרחונים הכי יפים בעולם. יעד כמעט מושלם לטיולים, חוץ מהמרחק ומזג האוויר המשוגע
טיול לארגנצ'ילה לא היה בכלל ברשימת התכנונים שלנו. כבר היינו שם בירח דבש וזה היה טיול מופלא, אבל דחק את היעד הזה לתחתית הרשימה שלנו.
רצה המקרה ויום אחד בדצמבר הייתה לי שיחה עם זוהר על הרצון שלה לנסוע לפרו ואולי גם לפטגוניה וממש באותו השבוע, בצורה הכי רנדמולית בעולם, דן פגש זוג חברים (סילביה וירון) שלא ראינו שנים רבות, היא ארגנטינאית והם סיפרו לו שבדיוק חזרו מטיול מולדת מדהים ואפילו שלפו את הטלפון והראו לו תמונות מפארק הפיצרוי ומהקרחון פריטו מורנו
אנחנו פירשנו את שני האירועים האלו כרמז מהיקום ולכן תוך כמה ימים קבענו לעצמנו פגישות עם סילביה וירון, עם עוד חברים שטיילו שם לפני שנתיים ועם יועץ טיולים מוסמך בתשלום
שבועיים אחר כך, סגרנו מסלול, טיסות, בתי מלון (עם אפשרויות ביטול) ומדי פעם גם רכב שכור.
3.3.25 - יום שני
לאור המלחמה המתמשכת בארץ הזמנו את הטיסה עם אל על ויצאנו בשש בבוקר למדריד. מאחר והיו לנו שש שעות המתנה במדריד, הזמנו חדר במלון ממש בשדה התעופה. כשהגענו היינו חייבים לעמוד בתור לביקורת הדרכונים והוא היה ארוך מאוד, אחרי כארבעים דקות סוף סוף עברנו את הביקרת גבולות והתחלנו לחפש את המלון שלנו. זה לא היה פשוט, באתר של המלון היה רשום שהוא נמצא בטרמינל 4 שבו נחתנו, אבל הסתובבנו שם ופשוט לא מצאנו. בסוף בחור חביב שיצא מאיזה משרד אחורי, הסביר לנו שאנחנו לא נמצאים בטרמינל 4 אלא בטרמינל 4S ואנחנו צריכים לקחת את הרכבת (שהיא הדרך היחידה לצאת מהטרמינל הזה) לטרמינל 4 הרגיל. נפתרה התעלומה, עלינו על הרכבת ותוך כמה דקות הגענו לטרמינל הנכון ומצאנו את המלון המדובר. החדר היה קטן, ללא חלונות, אבל נקי, עם שירותים ומקלחת מרווחת, ווייפי ומיטה – לא צריך יותר מזה.
אחרי כשלוש שעות מנוחה הלכנו למתחם האוכל שבקרבת המלון ומצאנו בית קפה אחד וקיוסק. הסתכלנו על הוויטרינה וניסינו לבחור בכריך שנראה הכי פחות יבש וזה היה ממש קשה, הכל נראה עלוב ומעופש. פתאום הקופאית הביאה מהמטבח צלחת עם ערימה של טוסטים חמים ועסיסיים עליה והגישה למישהו
אנחנו לא ראינו מנה כזו בשום מקום אבל מיד הצבענו על הצלחת וביקשנו גם. הקופאית אמרה משהו לצוות המטבח בספרדית שוטפת ומהירה, לא הבנו מה היא אמרה אבל הפנים והטון היו מאוד ברורים "אוף, אני מצטערת אבל עוד לקוח ראה שיש טוסטים וביקש, זו לא אשמתי!"
אחרי האוכל חזרנו לחדר וחיכינו לשעת הטיסה
הטיסה עצמה עברה בסדר גמור, הצלחנו לישון חלק גדול מהזמן ונחתנו בבואנוס איירס בחמש בבוקר של יום שלישי. תוך רבע שעה כבר אספנו את המזוודות ומצאנו את הנהג שלנו אלחנדרו. אלחנדרו הוא יהודי ארגנטינאי, חי כמה שנים בישראל ולכן הוא מדבר עברית די טובה. בזמן שהוא לקח אותנו למלון, הוא סיפר לנו שלל סיפורים מבדרים על עצמו ועל הלקוחות הישראלים שלו. בנוסף הוא פרט לנו כסף בשער טוב ושלח לנו מלא המלצות על מסעדות ומקומות בבואנוס.
בסביבות שש בבוקר הגענו לחדר במלון, חדר גדול ומרווח (סלון וחדר שינה), בשבע ירדנו לארוחת הבוקר במלון, אכלנו משהו וחזרנו לחדר, מותשים צללנו למיטה ונרדמנו.
התעוררנו בסביבות 11 בבוקר, עדיין היינו מאוד עייפים אבל היינו חייבים להתחיל את היום. הלכנו ברגל (כחמש דקות) לאוביליסק המפורסם של בואנוס איירס. רק כמה ימים לפני שהגענו, האוביליסק הזה הואר עם תמונתיהם של משפחת ביבס ז"ל והייתה עצרת הזדהות עם ישראל.
אחרי האוביליסק הלכנו לתחנה ראשית של אוטובוס ה"הופ און" המקומי. קיבלנו קצת הסברים ובהמלצת הפקידה קנינו כרטיס ל24 שעות בלבד (כרטיס עלה 35 דולר ועוד איזה מס מקומי יצא בערך 40 דולר לאחד) ולמרות הלחץ הכבד שעברנו, סירבנו לקנות כרטיסים לארוחת ערב חגיגית עם מופע טנגו. גם כי זה לא ממש עניין אותנו וגם כי היה מאוד ברור שנהיה עייפים בצורה קיצונית
אחרי שהקנייה הושלמה הלכנו ברגל לכיכר "חמישה במאי" (ממש בקרבת המשרד). בזמן ששוטטנו שם הגיעה תהלוכה של שומרים רשמיים עם מדים תואמים והליכת טקס. הם הלכו בשולי הכיכר, הגיעו לנקודה שלא הצלחנו להבין מה משמעותה, הסתובבו וחזרו. יתכן שהם התחלפו שם ואלו שחזרו היו אנשים אחרים, או שסתם לאחד מהם בא פיפי וכולם ליוו אותו – אנחנו לא יודעים, אבל זה היה נחמד לראות.
לקראת השעה אחת, הלכנו לתחנה של האוטובוס ועלינו על הראשון שהגיע. האוטובוס היה קצת עמוס ובהתחלה עלינו לקומה השנייה והתיישבנו איפה שהיה פנוי. תוך כמה דקות גילינו שהחיבור של האוזניות רחוק מדי ונאלצנו להתכופף כדי לשמוע את ההסברים אז חיכינו שמישהו ירד והחלפנו מקום.
נסענו כשעה ומשהו עם כל מיני הסברים על העיר.
המילה שעלתה לי הכי הרבה תוך כדי הנסיעה בעיר, הייתה – עולב ובתוך כל העולב, הרבה פינות חן יפות אבל לא הייתי רוצה להסתובב שם, זה הרגיש לי לא נעים ולא כל כך בטוח.
אחרי כשעה, הגענו לשכונת לה בוקה (שידועה כמסוכנת) ושם ירדנו באזור שנקרא קמיניטו – כמה רחובות צבעוניים מאוד שמיועדים לתיירים. בכל הכניסות לאזור עמדו שוטרים חמושים כדי להגן על התיירים.
הרחובות מאוד יפים, זו אכן אטרקציה צבעונית ושווה ביקור. היו די הרבה תיירים וכל המסעדות ודוכני האוכל היו עמוסים. אנחנו עדיין לא היינו רעבים אז רק הסתובבנו שם קצת ואחרי חצי שעה החלטנו לחזור לאוטובוס.
המשכנו בנסיעה סביב העיר וירדנו בתחנה שהייתה ממש ליד המלון שלנו ואז גילינו שליד התחנה הזו יש משרד, בדיוק כמו האחד שהלכנו אליו במיוחד בבוקר כדי להתייעץ ולקנות כרטיס, וכן באותו רגע הרגשנו קצת טמבלים.
חזרנו לחדר להתקלח ולנוח, לא ציינתי את זה לפני כן אבל בבואנוס איירס, מרץ זה סוף הקיץ ומזג האוויר חם ולח מאוד.
אחרי קצת מנוחה יצאנו ברגל לארוחת ערב במסעדת "לה מלינזה" שאלחנדרו המליץ לנו עליה, מדובר ברשת מסעדות שעושה שניצלים מכל מיני סוגים. הזמנו כמובן – שניצל שהיה בסדר גמור, וחזרנו ברגל למלון.
למרות כל המאמצים בשמונה וחצי בערב – נרדמנו.
התעוררתי בשלוש בבוקר, ככה זה כשיש ג'ט לג, אבל החלטתי שזה לא ממש משנה כי גם ככה הטיסה לקלפטה תאלץ אותנו לצאת מהמלון בשתיים וחצי בבוקר, כך שלא נצליח לפתח שגרת שינה. בשמונה בבוקר ירדנו לארוחת בוקר, שהייתה סבירה לגמרי.
בתשע ורבע הלכנו לתחנה של האוטובוס הופ און, בזמן ששאלנו את הנציגה הנחמדה מתי האוטובוס הראשון מגיע, רצה ליד הרגליים שלנו חולדה ונכנסה ישר למשרדים, כמובן שהתחילה שם מהומה מטורפת, כל הבנות שישבו בפנים קפצו מהמקום, ברחו החוצה בצעקות וסגרו את דלת המשרדים עם החולדה בפנים, אחרי כמה דקות של בלגן וסטרס, האוטובוס שלנו הגיע לתחנה ונסענו אתו כך שאין לנו מושג איך הן פתרו את הבעיה.
נסענו עם האוטובוס עד התחנה של בית הקברות המפורסם ריקולטה, הלכנו לכניסה קנינו כרטיסי כניסה (17 דולר כל אחד). בית הקברות מאוד יפה ומרשים, יש בו גם סיורים מאורגנים, אבל בדרך כלל אין לנו סבלנות להסתובב עם קבוצה ולשמוע הסברים והיה מאוד מאוד חם, אז החלטנו להסתובב לבד.
ראינו קברים עם ארונות קבורה פתוחים או סגורים, וגם כאלו שיש בהם מעין ארון שנראה כמו מכונת כביסה. בתוך הקברים וגם בחוץ ובשבילים יש פסלים, חלקם יפים, חלקם מוזרים. אחד הפסלים דמה לביבי, לאחד אחר גדלו קורי עכביש על השערות ובקבר אחר היו דמויות של סוהרסנים ישר מהעולם של הארי פוטר.
אחד הקברים הכי מפורסמים בריקולטה, הוא הקבר של אווה פרון. הקבר עצמו נמצא במקום די צדדי והוא קבר יחסית פשוט, מה שמיוחד זה שאנשים עדיין מניחים בו זרי פרחים טריים וכמובן שכל הסיורים מגיעים לשם. אווה פרון הייתה אשתו של נשיא ארגנטינה, חואן פרון, ונפטרה בשנת 1952.היא נהנתה מהערצה של העם ומשנאה של האליטות המקומיות, למרבה הפלא זה ממשיך עד היום! המחזה (וגם הסרט) "אוויטה" מבוסס על דמותה והיא אפילו נפגשה עם גולדה מאיר (בשנת 1951).
הסיור בבית הקברות אומנם היה יפה ומעניין אבל היה 30 מעלות והזענו בטירוף. ולכן אחרי כשעה חזרנו לאוטובוס, והתיישבנו באזור הממוזג למטה, זה לא יום לשבת בשמש בחוץ.
ירדנו בתחנה 23 שנמצאת ליד האובליסק והלכנו לגלידרייה שקראנו עליה המלצות. לאכזבתנו הגלידרייה לא הייתה שם, כנראה שנסגרה. מאחר והיה חם מאוד וממש חלמנו על גלידה או משהו דומה, נכנסו לסטארבקס שהיה ממש קרוב לשם, ישבנו במזגן ושתינו פרפה קפה ופרפה מוקה – המשקאות היו קרים,מלאים סוכר ולא כל כך טעימים אבל הצלחנו להתקרר ולהפסיק להזיע, וקצת החזרנו אנרגיה לגוף. מאוששים חזרנו ברגל למלון למקלחת ומנוחה.
אחרי יום וחצי בבואנוס, לא יכולנו שלא להבחין בכמות מאוד גדולה של מחוסרי דיור שהסתובבו ברחובות שבאזור המלון שלנו, והאזורים המרכזיים סביבו. מדובר באנשים שחלקם הגדול נראו רגילים לגמרי, סימן ההיכר שאנחנו ראינו היה שהם מסתובבים עם שקית קניות רב פעמית וגם מסתובבים בלי תכלית. כמובן שהיו גם הומלסים רגילים, מוזנחים או כאלו שחיטטו בפחי האשפה. למרות כל זה, לא הרגשנו מהם שום איום.
אחרי הצהריים הלכנו לאזור של פארק סן מרטין ורחוב פלורידה שבו יש מדרחוב תיירותי ותוסס, אכלנו גלידה! נחמדה ברשת רפנוי וחזרנו למלון להתארגן לטיסת הבוקר.
6.3.25 - יום חמישי
בשתיים וחצי בבוקר אלחנדרו אסף אותנו מהמלון חזרה לשדה התעופה, בדרך שאלתי אותו לגבי ההומלסים הרבים, הוא אמר שבגלל השינויים שהנשיא החדש (חאבייר מיליי) עושה בכלכלה המקומית, הרבה מאוד אנשים איבדו את רכושם. הוא גם טען שלדעתו חלק ממחוסרי הדיור האלו מובאים על ידי האופזיציה להסתובב באזורי התיירות כאמצעי לחץ על הממשלה. האם זה נכון? אני מניחה שתלוי את מי שואלים.
בחמש בבוקר המראנו עם אירולינס לקלפטה ונחתנו שם בשמונה וחצי בבוקר.
משדה התעופה לקחנו שאטל שנוסע בקלפטה ומפזר בבתי מלון, אנחנו ירדנו בתחנה הראשונה שלו שזה תחנת האוטובוס המרכזית של קלפטה (עלה 11 דולר לאדם) ושם חיכינו לאוטובוס לאל צ'אלטן (האוטובוס הוזמן מראש). תחנת האוטובוס הייתה מאוד עלובה והרגישה מוזנחת מאוד, בשירותים היה שלט שביקש שנעשה רק פיפי כי אין להם מים ואכן לא היה מים לא בניאגרות ולא בברזים כך שאי אפשר היה אפילו לשטוף ידיים. הקפיטריה הייתה עלובה ברמות קשות ודברי האוכל שבה נראו כמו אסון. ליד התחנה מצאנו בית קפה עם ציון טוב במפת גוגל אז דן קפץ לשם והביא לנו קפה ואמפנדס ומאפים – האמפנדס היה סביר השאר היה מגעיל.
בעשר וחצי האוטובוס הגיע לתחנה, מייד ניגשנו אליו עם המזוודות רק כדי לגלות (אנחנו ורוב הנוסעים האחרים) שצריך לשלם מס מקומי על הכרטיס וזה לא חלק מההזמנה של הכרטיס אלא תור נפרד לגמרי ששייך למחוז או למדינה או אלוהים יודע למי. אז הלכנו לדוכן הקטנצ'יק ועמדנו בתור עם כולם ושילמנו עוד כשני דולר על עצם הזכות שלנו לנסוע.
בשעה 11 יצאנו לדרך, הדבר ראשון שהאוטובוס עשה, נסע לשדה התעופה לאסוף נוסעים! מה אני אגיד יצאנו מפגרים, שילמנו 22 דולר כדי להגיע לתחנה המרכזית וזה היה מיותר לגמרי , בזבוז זמן וכסף. ואפילו הטיעון של לבחור מקום טוב באוטובוס לא תופס, כי ההזמנה מגיעה עם בחירת מושבים מלכתחילה.
הנסיעה לאל צ'אלטן נמשכה כשעתיים וחצי והאוטובוס היה פשוט קפוא. כמעט כולם ישבו עם המעילים, הכובעים והכפפות.
כשהגענו לאל צלטן קיבל את פנינו מזג אוויר גשום וקר. הגשם היה זרזיפי ולכן ויתרנו על מונית והלכנו למלון ברגל, כעשר דקות של הליכה מישורית. עוד כשהיינו על האוטובוס אחראי המשמרת במלון שלנו התכתב איתנו בווטסאפ כדי לברר בדיוק מתי אנחנו מגיעים ולחכות לנו ולכן היינו מופתעים, מאוכזבים ובעיקר בעיקר קפואים כשהגענו למלון והדלת הייתה נעולה, דלפק הקבלה היה נטוש והגשם הזרזיפי התחיל להתחזק.
עמדנו מסכנים קפואים וקצת רטובים, ניסינו להתקשר לבחור בווטסאפ אבל אז שמענו את הטלפון שלו מצלצל וראינו שהוא מונח על הדלפק בכניסה, מעבר לדלת הנעולה. אחרי כשבע דקות של מסכנות, הוא הגיע והיה נחמד מאוד, נתן לנו את החדר שלנו, הסביר קצת על העיירה ועל המסלולים באזור, סלחנו לו.
בשלב הזה כבר היינו די רעבים אז יצאנו לאכול במבשלת בירה, שזוכה להמון המלצות. כשהגענו היה מקום רק בפינה של הבר, אז התיישבנו שם אבל זה היה כל כך צפוף, שכל פעם שמישהו הלך לשירותים הייתי צריכה לקום ולפנות את המעבר. דיברנו עם האחראית משמרת וסיכמנו שברגע שיתפנה מקום נוח יותר, נוכל לעבור. בינתיים ישבנו בצפיפות ובדוחק בין המעילים וקראנו את התפריט. לשמחתנו בזמן ההמתנה לאוכל, הם מגישים קעריות של פופקורן וגם ממלאים אם יש ביקוש, כך שנישנשנו קצת כדי לשרוד.
בחרנו להזמין סט טעימות בירה, תבשיל בשר ואמפנדס אפוי. בנוסף הזמנתי לעצמי מרק ירקות. המרק שלי הגיע ראשון, זו הייתה מנה שהדהימה אותנו כי במקום קערת מרק חמה וטובה, קיבלנו שני שוטים של מרק! ממש שתי לגימות,לפחות הם צירפו סלסלת לחמניות, אחרת זה היה ממש בזיון, המרק עצמו היה טעים ובשמחה הייתי אוכלת עוד ממנו. להבדיל, תבשיל הבשר – היה גם די גדול וגם מאוד טעים, את האמפנדס ביטלנו בשלב מסוים. במידע שהגיע אלי כמה חודשים אחרי הביקור , נטען שהשוטים של המרק והלחמניות בכלל אינם מנה מהתפריט אלא חלק מהכיבוד הכללי של המקום, כמו הפופקורן ופשוט בגלל העומס והבלגן, בכלל לא קיבלנו מרק. אני לא יודעת אם זה נכון והדרך היחידה לבדוק, תהיה להגיע שוב, ואין לי התנגדות עקרונית לרעיון הזה.
בערב יצאנו לאכול ב Mathilda. Resto bar. Casa de té
אני אכלתי מרק כתום, קצת חלבי מדי אבל בסה"כ נחמד ודן לקח קפה עם עוגת תפוחים מוצלחת.
7.3.25 - יום שישי
במלון שלנו לא מגישים ארוחת בוקר אבל יש במסדרון מיחם של מים רותחים, תיונים וקורסונים טריים. אז שתינו בחדר תה ואכלנו קורסון. אחר כך יצאנו לחפש בית קפה פתוח, לא כל כך מצאנו בהתחלה, רוב המקומות היו סגורים. בסוף מצאנו מקום נחמד LA NIEVE CAFÉ y viandas ושם שתינו קפה סביר ואכלנו ארוחת בוקר של חביתה ולחם.
אחר כך עשינו הליכה קצרה של כשעה למפל Chorrillo del Salto. בהמלצת הבחור מהמלון, הלכנו על הכביש הראשי וכך חסכנו לשלם דמי כניסה לפארק. המפל הוא לא חלק מהפארק אבל קטע קטן מהשביל עובר בתוך הפארק ולכן אם עוברים בו, צריך לשלם.
ההליכה הייתה קלה ונוחה, המפל עצמו נחמד מאוד וכשהגענו היינו כמעט לבד במקום, רק עוד 2 אנשים הסתובבו שם. אחרי כעשרים דקות התחילו להגיע עוד אנשים, וגם היה ממש קפוא אז החלטנו לחזור לעיירה
חזרנו כמעט באותה הדרך, אבל בשלב מסויים ירדנו מהכביש והלכנו בשביל מסודר בשטח הפתוח. בדרך ראינו לא מעט אנשים בדרכם למפל, שמחנו שהקדמנו אותם.
כשחזרנו למלון, ביקשנו מהבחור שבקבלה שיארגן לנו למחר הסעה לחילת המסלול אל הפיצרוי, ההסעה הזו אמורה לנו לחסוך לנו כשעה וחצי הליכה וכשלושה קילומטרים. בנוסף הבאנו לו את הכביסה שהצטברה לנו והוא אמר שישלח למכבסה המקומית עבורנו.
אחר כך הלכנו לאכול במסעדת ראמן קטנה ואותנטית, ממש קרוב למלון שלנו Chica Ramen, היה זול וטעים. משם המשכנו למאפייה ברחוב הראשי ןקנינו לעצמנו כריך גדול ועוגיות ריבה למסלול של הפיצרוי.
8.3.25 - יום שבת
קמנו מוקדם, ארגנו את התיקים, המים והאוכל ובזמן שחיכינו להסעה שלנו, שתינו תה ואכלנו קוראסון.
בשעה שמונה בבוקר ההסעה לאל פילר הגיעה למלון ואספה אותנו ועוד אנשים מהוסטל הסמוך. ההסעה זו בעצם משאית נוסעים שעולים אליה עם סולם קטן מאחורה. בעיקרון הנהג יורד מהמשאית, פותח את הדלת ושם סולם לנוסעים. אבל במשאית שלנו הייתה תקלת דלת ולכן כדי לפתוח אותה, הנהג לקח אבן ודפק על הידית עד שהדלת נפתחה, לפי המיומנות שהוא הפגין, הייתי תחת הרושם שזו לא תקלה חדשה.
כשעלינו כבר כמעט לא נשארו מקומות ישיבה אבל המשאית עצרה בעוד תחנת איסוף. זה היה סיבוב די גדול כדי להגיע למלון האחרון וזה למרות שהוא נמצא בקרבת הכביש הראשי, לא ברור למה הם לא מבקשים מאנשים לחכות להם ברחוב סן מרטין שנמצא שלוש דקות הליכה מכל מלון. בסופו של דבר יצאנו מהעיירה, הנסיעה נמשכה חצי שעה ונסענו בדיוק על אותה הדרך שבה הלכנו אתמול למפל אבל המשכנו עוד הרבה אחרי המפל.
ההסעה הייתה מלאה לגמרי אבל זה לא רמז לנו עדיין על העומס במסלול. כשהגענו לנקודת ההתחלה ראינו שלושה מיניבוסים ריקים עוזבים את החניון ועדיין לא קלטנו כמה אנשים עוד נפגוש במסלול הזה (רמז, סביב המיליון)
התחלנו ללכת. השעה וחצי הראשונות היו בעלייה מאוד מתונה, היו די הרבה אנשים על השביל וכמעט אי אפשר היה ללכת לבד, הרבה קבוצות של בערך עשרה אנשים ומדריך.
המסלול שבחרנו לעשות, נקרא אל פילאר, זה לא המסלול הרגיל ומסיבות לא ברורות אין עליו המון מידע. הדרך הזו מתונה יותר מהמסלול הרגיל של ההלוך חזור דרך לגונה קפרי ועוברת בנקודת תצפית מאוד יפה על הפיצרוי. מזג האוויר היה מדהים ובשלב הזה של הטיול עוד היה קל יחסית.
אחרי השעה וחצי האלו, הגענו לפנייה אל הפיצרוי. לכאן מגיעים גם אלו שיצאו מאל צלטן והלכו דרך לגונה קפרי ומפה יש שביל אחד משותף שעולה עד הלגונה שמשתרעת למרגלות הפיקים המחודדים, וזה שיא המסלול של הפיצרוי.
בהתחלה השביל חוצה יער קטן עד לקמפינג של המסלול. זה היה מדהים כי זה בדיוק המקום שבו הקמנו אוהל ב1992 אז היינו ממש לבד בקמפינג לעומת זאת היום ראינו שם 30-50 אוהלים. אנשי המחנה ישנו שם בלילה ויצאו השכם בבוקר לפסגה, בזמן שאנחנו רק התחלנו לעלות, הם כבר היו בדרך למטה.
אחרי שעברנו את הקמפ התחילה העלייה, בהתחלה היא הייתה מתונה אבל די מהר היא הפכה לתלולה מאוד מאוד מאוד… והיו עם זה שתי בעיות מרכזיות:
בעיה ראשונה – הכושר שלי, הוא בהחלט לא היה מותאם לרמת הקושי הזו, כל כמה מטרים הייתי חייבת לעצור ולהחזיר נשימה. בשלב מסויים גם עצרנו ואכלתי עוגיות ריבה כי כבר לא הייתה לי מספיק אנרגיה להמשיך – כל זה נמשך שעה וארבעים.בדרך כעשרים דקות לפני הסיום, התייאשתי וכמעט ויתרתי, אמרתי לדן שימשיך לבד ואני אשאר לבד על צלע ההר וארחם על עצמי. דן סירב ואמר לי שכבר כמעט הגענו, אז המשכתי לגרור את עצמי למעלה.
בעיה שניה ולא פחות חמורה – כמות האנשים הייתה אסון. הלכנו בשיירה אינסופית ומולנו ירדה שיירה אינסופית (משכימי קום והחברה מהקמפ). ממש היו פקקי תנועה במקומות שהשביל היה צר
זה לא נעים העומס הזה, וזה כן פוגע בחוויה.
בסוף הגענו למעלה. הנוף, אין מה לומר – היה מדהים! כשמגיעים למעלה, ההמון מתפזר כך שעומס המטיילים לא מורגש ולא מפריע וגם קצת מוחק את כל התלונות, הכאבים ושאר צרות
ישבנו לנו מול הנוף ואכלנו את הכריך הקנוי, הוא לא היה טעים אבל סביר. לדן היה מספיק כוח אז הוא ירד לאגם, אני העדפתי לחסוך כוח לירידה. אחרי כארבעים דקות במקום התחלנו לרדת, גם הירידה בחלק התלול הייתה קשה מאוד, הולכים על דרדרת ואבנים ועדיין היו פקקי תנועה בין העולים (האומללים) ליורדים
חזרנו דרך הקמפינג רק כדי לראות שמרבית האוהלים כבר התקפלו ועזבו והחדשים עדיין לא הגיעו. ירדנו דרך לגונה קפרי, הדרך מאוד מאוד יפה אבל הרבה פחות מתונה מאשר השביל של אל פילר, נראה לי שאם היינו הולכים משם, וזו הדרך שרוב האנשים הולכים, כנראה לא הייתי מגיעה למעלה.
כל הדרך לאל צ'לטן, עקפו אותנו חבורות של מטיילים חלקם עקפו בעדינות וחלקם בגסות. לא רק אותנו עקפו, פשוט בכללי היו הרבה מטיילים שממש טסו את המסלול, ועקפו את כל מי שהיה על השביל.
בכלל היו במסלול מגוון אנשים בכל הגילאים, חלקם נראו נטולי כושר לחלוטין, לרבים מהם היה ציוד ממש לא מתאים, נעליים רגילות, אפילו לא נעלי ספורט, ללא בגדי טיול, תיקים עלובים וכו' בשורה התחתונה – כולם עשו את המסלול.
בזמן שירדנו באו מולנו אנשים, חלקם בבירור הלכו לקמפינג, אבל היו אחרים שטיילו ללא שום ציוד כך שאני לא יודעת לאן הם הלכו בשעה כזו מאוחרת
בלגונה קפרי עצרנו לכמה דקות הפסקה ועוד עוגיית ריבה. גדת הלגונה הייתה עמוסה לעייפה במטיילים, ממש כמו חוף תל אביב בקיץ. נחנו כמה דקות והמשכנו לרדת
אחרי הלגונה, הירידה התחילה להיות יותר חדה, לעומתה העייפות עלתה ועלתה ככל שהתקרבנו לסוף המסלול, והדרך המשיכה והמשיכה, עד שראינו סוף סוף מרחוק את הבתים של אל צ'אלטן
,ag הגענו בשארית כוחותי למלון בשעה 18:00, התקלחנו ומייד יצאנו לאכול במסעדת – B Fitz Resto
ביום הזה הלכנו בסה"כ 22 ק"מ מהשעה תשע בבוקר ועד השעה שש בערב – תשע שעות קשות להפליא.
9.3.25 - יום ראשון
היום הזה הוקדש להתאוששות מאתמול. קמנו בנחת בבוקר ושתינו תה עם קוראסון. לקראת 11, יצאנו לארוחת בוקר במקום שנקרא Meme's Cakes, בקומת הקרקע יש מסעדת פסטות ובקומה העליונה בית קפה שנפתח יחסית מאוחר. נכנסנו למקום הקטנצ'יק, והתיישבנו,כמקובל, בשני כסאות שהיו פנויים ליד אחד השולחנות, יחד עם עוד זוג שישב שם לפנינו.
הזמנו טוסטים, אני שתיתי קפה ודן הזמין לעצמו משקה סאבמרינו, כלומר שוקו על בסיס שוקולד. זו הייתה הזמנה ממש מוצלחת כי הוא קיבל כוס גדולה של חלב מוקצף חם ומעליה צוללת עשויה משוקולד שלאט לאט טבעה בחלב והפכה את המשקה לשוקו. השותפים (הרנדומליים) שלנו בשולחן, כל כך התלהבו שמייד הזמינו גם.
אחרי ארוחת הבוקר, שוטטנו באל צ'אלטן. מדובר בעיירה קטנה ושטוחה (ברובה). בהתחלה הלכנו לאזור הכניסה לעיירה, ממש ליד תחנת האוטובוס. ראינו את בתי הספר והגנים שהיו סגורים (בכל זאת יום ראשון). אחר כך חזרנו לאזור היותר מרכזי והלכנו ברחוב המקביל לסן מרטין, רחוב יותר רחב אך קצר ונגמר בעלייה לשכונה היחידה שאינה חלק מהמישור העירוני.
עלינו במדרגות כדי לתצפת על העיר והסתובבנו קצת בשכונה שלמעלה, מצאנו שכונה קצת יותר עלובה, יותר מגורים ופחות מלונות. עוד בארץ, רציתי להזמין מלון בשכונה הזו, זה מלון שמאוד הומלץ ברשתות החברתיות, אבל לא היו להם חדרים פנויים בתאריכים שלנו וביום הזה ראינו את המלון והמיקום ושמחנו מאוד שלא הצלחנו להזמין שם. אף אחד בביקורות לא מציין שיש עליה לא קצרה להגיע לשם ובסיום הטרק של הפיצרוי, כל צעד מיותר הכביד שלא לדבר על עלייה. אחרי שהגענו לקצה השכונה וראינו את המלון שלא הצלחנו להזמין, הסתובבנו וירדנו מדרך אחרת וחזרנו למלון.
בערב אכלנו שוב באותו מקום Meme's Cakes, אבל הפעם הלכנו לקומה התחתונה ואכלנו פסטות, חביבות ושתינו יין בינוני.
10.3.25 - יום שני
קמנו בנחת כי היה לנו אוטובוס מוזמן לקלפטה לשעה 11:30 כך שבסביבות תשע יצאנו לאכול ארוחת בוקר בבית קפה שקיבל המלצות חמות מירון ציפורי (החברים שגרמו לנו לנסוע לשם מלכתחילה), PAISA High Mountain Coffee. היה מקום באמת מוצלח. אוכל טעים, קפה טוב ואווירה נעימה.
בעשר וחצי בערך סיימנו לארוז והתחלנו לנוע לכיוון התחנה המרכזית. כשהגענו לתחנה המרכזית היו שם כבר די הרבה אנשים, הסתכלנו סביב וחיפשנו את הדוכן של חברת האוטובוסים כשלפתע, יצאה מהמשרד בחורה והודיעה בספרדית מהירה ואחר כך באנגלית קצת שבורה שהדרך לאל קלפטה נסגרה בגלל תנאי רוח קשים ולא בטיחותיים וכל האוטובוסים מבוטלים עד להודעה חדשה!
אחר כך ביקשו שנשאיר להם מספרי טלפון והם יתקשרו לעדכן מתי אפשר לנסוע. אנחנו, יחד עם שאר התיירים עמדנו המומים לגמרי וניסינו להבין, מה לכל הרוחות עושים עכשיו!
בבירור קצת יותר מעמיק גילינו שרק לאוטובוסים ורכבים גבוהים אסור לנסוע, למוניות מותר. דן מיד יצא מהתחנה כדי להשיג מונית ואני פניתי לשתי בחורות שעמדו לידי ונראו נרעשות כמונו ושאלתי אותן אם הן רוצות לחלוק אתנו מונית. הן מיד הסכימו. בינתיים, דן מצא בחוץ את המונית היחידה שהייתה בתחנה וסגר איתה על מחיר. ואז הלכנו לדוכן הכרטיסים וניסינו לקבל החזר על נסיעת האוטובוס. בזמן הזה פנו אלינו מלא אנשים וניסו להצטרף למונית או להציע לנו שותפות במונית אחרת אבל גם אנחנו וגם הבנות שמרנו על נאמנות הדדית.
שתי הבנות נכשלו בקבלת החזר בגלל שהן הזמינו כרטיסים באינטרנט, אמרו להן שיפנו לאתר ויבקשו החזר, עד היום אין לנו מושג אם הן הצליחו או לא. אנחנו דווקא קנינו את הכרטיסים בתחנה ביום הקודם אבל גם אנחנו לא קיבלנו החזר בגלל ששילמנו עם הטלפון, כלומר עם גוגל פיי, שבמהלך התשלום מצפין את מספר האשראי ואת ההחזר ניתן לתת רק לאשראי גלוי. זה היה מאוד מעצבן ועלה לנו בהרבה התכתבויות מול גוגל ומול חברת האשראי, כל ההתכתבויות מחו"ל נכשלו, אבל שמרנו את כל הקבלות והנתונים וכשחזרנו לארץ העברנו הכל לחברת האשראי וקיבלנו החזר.
הנסיעה הייתה נחמדה מאוד. בהתחלה דן ישב מקדימה ואנחנו חלקנו את המושב האחורי אבל בהמשך אחת הבנות ביקשה לעבור קדימה כי היא ממש סבלה מבחילה, כמובן שהסכמנו. בזמן הנסיעה גילינו שהן בריטיות בנות 31 שהיו חברות ממש טובות באוניברסיטה אך לא נפגשו כבר כמה שנים ועכשיו הן עושות טיול לחיזוק הקשר. המסלול שלהם מאוד דומה למסלול שלנו, אותו פרק זמן וכמעט אותם המקומות. ההבדל היחידי הוא שאנחנו בחרנו לטוס לסלטה כיעד צפוני והן בחרו בסן פדרו דה אטקמה שבצ'ילה (היינו שם בטיול הקודם) וגם בחלוקת הימים, אנחנו נתנו יותר ימים באל צ'לטן וברילוצ'ה והן נתנו קצת יותר במנדוסה. הן גם סיפרו שכדי להוזיל עלויות טיול, ברוב המקומות הן שוכרות דירה (דרך Airbnb) ומשתדלות שלא לאכול במסעדות.
מאחר והשיחה זרמה ממש בכייף, בשלב מסויים הן אמרו לנו שכשהן מגיעות לקלפטה, מחכה להן מונית שהזמינו מראש לפריטו מורנו והציעו לנו להצטרף אליהן ולחלוק בעלויות. וואללה, הסכמנו, לא ידענו עדיין איך ניסע בדיוק והחלטנו שזו הזדמנות מעולה. בתחנת האוטובוס, קנינו משהו קטן לאכול בזמן שהבנות קפצו לדירה שהן שכרו בקרבת התחנה ואחר כך יצאנו עם המונית לדרך.
הנסיעה מקלפטה לקרחון נמשכת כשעה, כשנכנסנו לאזור השמורה, שיירות של אוטובוסים עברו מולנו, בדרכם חזרה לעיר. זה שימח אותנו מאוד שיהיו פחות תיירים. בדרך עצרנו בנקודות תצפית מרוחקות אך יפות. הרוח בחוץ היתה מטורפת, בקושי הצלחתי לעמוד.
הנהג הוריד אותנו במרכז המבקרים העליון. קבענו איתו לשעה חמש במרכז המבקרים התחתון ויצאנו לדרך.
פריטו מורנו נשאר מדהים, כמו שזכרנו. חששנו להתאכזב וזה ממש לא קרה. הקרחון הזה פשוט יפהפה. תוך כדי התצפית, זכינו לראות שתי התנפצויות, אחת הייתה מרשימה למדי והשנייה קצת פחות.
הלכנו על השבילים המסודרים (שבילי עץ) נהננו מהמראה ומכך שהיו ממש מעט אנשים אבל היה לנו קפוא! נשבה שם רוח מקפיאה עד כדי כך שהיה קשה להשאיר את כפות הידיים מחוץ לכיסים. התהלכנו לנו בנחת בשביל הצהוב (העליון) שמתערבב קצת גם עם השביל הסגול והאדום. בשלב מסויים עברנו לשביל הכחול שהרחיק אותנו בהדרגה מהקרחון והוביל אותנו לחניון התחתון.
החיסרון הגדול של ללכת בכיוון הזה הוא שהקרחון נשאר בגב שלנו. לדעתנו עדיף לעלות עם שביל הכחול אל הקרחון (ככה עשינו בטיול הקודם) ולסיים בשביל הצהוב נותן את התצפית הטובה ביותר.
כשהגענו לחניון התחתון לא ראינו את הבנות הבריטיות בשום מקום וגם נשאר עוד די הרבה זמן עד חמש, אז ירדנו לרצועת החוף ושוטטנו שם. האגם מרהיב ביופיו! לקראת חמש חזרנו למרכז המבקרים, מצאנו את הבנות וביחד הלכנו לחניון. נהג המונית שלנו, הבחין בנו מרחוק ומייד אסף אותנו ולקח אותנו לקלפטה.
הגענו למלון שלנו בשבע בערב, התארגנו בזריזות בחדר ויצאנו לאכול. כבר היינו מאוד מאוד רעבים כי מארוחת הבוקר לא אכלנו כלום חוץ מחטיפים שמצאנו בתחנת האוטובוס.
אכלנו במסעדת NINA Pasión y Sabores שהייתה ממש מעולה. וסגרנו את היום.
11.3.25 - יום שלישי
משלב מוקדם בהתארגנות לטיול, הייתה לנו התלבטות עם לעשות בקלפטה שייט קרחונים, לקרחון אופסלה. מצד אחד זה נשמע מאוד יפה אבל מצד שני מדובר בסיור שנמשך על פני כל היום, כעשר שעות ואנחנו לא כל כך אוהבים סיורים מאורגנים וגם לא סיורים ארוכים. השארנו את ההחלטה הזו לרגע האחרון כדי שנראה "מה בא לנו" וברגע האחרון, כפי שהיה רוב הזמן הרגשנו שזה ארוך, צפוף ומיותר לנו ובחרנו ביום חופשי בקלפטה על פני הקרחון.
אבל לא כל כך ידענו מה לעשות עם עצמנו ביום הזה ולכן אחרי ארוחת בוקר במלון הלכנו לסוכנות רכב ממש ברחוב הסמוך ובדקנו האם כדאי לנו לשכור רכב ליום אחד ולנסוע לטיולים באזור למשל למקום שנקרא לגונה רוקה וקראנו עליו בלילה במלון כאופציה ליום טיול.
הגענו לסוכנות והם היו מאוד נחמדים. הם הציעו לנו רכב בעלות של מאה דולר ליום אבל כששאלנו לאן כדאי לנסוע הם אמרו שחוץ מפריטו מורנו ואל צ'לטן, לא כדאי לנסוע לשום מקום. הם ממש עיקמו את הפרצוף כששאלנו על לגונה רוקה ולכן החלטנו לוותר על כל רעיון ההשכרה ועזבנו אותם. כשיצאנו הם נראו קצת מאוכזבים, אבל אין מה לומר, זו הייתה אשמתם
במקום לשכור רכב, הלכנו ברגל דרך הרחובות האחוריים של קלפטה, עד שהגענו אל גדת אגם ארגנטינה. קלפטה האחורית הרגישה לנו חצי נטושה ודי מוזנחת, חשבנו שעיר שמהווה את שער הכניסה לקרחון פריטו מורנו תהיה עשירה ומטופחת, אבל ארגנטינה סובלת כבר שנים ארוכות מקשיים כלכליים וזה ניכר גם בקלפטה.
ממש על קו החוף מצאנו את לגונה נימז, שמורת טבע של ביצות ועופות ים שנמצאת צמוד לעיירה. לא נכנסנו לשמורה כי ראינו מבחוץ שאין ציפורים ואין מה לראות שם שלא רואים מבחוץ וזה עולה כסף. הלכנו לאורך הגדר של השמורה עד שהגענו לחוף הפתוח, בדרך אימץ אותנו כלב מהשכונה שליד הים, הוא דבק בנו עד שבחוף מצא זוג אחר ועזב אותנו לטובתם. ההליכה הייתה נחמדה אך לא מעניינת – התייחסנו אליה כאל חילוץ עצמות
בדרך חזרה למלון, הלכנו ברחובות קצת יותר מתויירים. גילינו שיש מלונות יוקרה בקלפטה וגם בתים של אנשים אמידים. גם הרחוב הראשי של המסעדות נראה יפה יותר מרוב העיר, אבל האמת היא שככה זה בכל מקום, אזור התיירות מטופח ויפה יותר.
עצרנו בבית קפה מוצלח, Calafate Coffee Roasters ושתינו קפה. הלכנו למאפייה Don Luis וקנינו אמפנדות לנסיעה מחר לצ'ילה. במאפייה עמדנו וחיכינו בסבלנות לתורנו, לא ממש הבנו למה אף אחד לא פונה אלינו ואבל כן קראו ללקוחות לדלפק, אחרי כמה דקות של המתנה, התחלנו להסתכל סביב יותר בתשומת לב והסתבר לנו שכשנכנסים לוקחים מספר, כמו בקופת חולים. כך יצא שחיכינו מלא זמן וכולם עברו אותנו בגסות עד שהבנו את העניין
בסוף חזרנו לחדר למנוחה וכל מיני בירוקרטיות. בערב הלכנו לאכול בפסטריה מומלצת Buenos Cruces Pasta Bar, היה נחמד מאוד
12.3.25 - יום רביעי
בשבע בבוקר הלכנו לאכול משהו קטן בארוחת הבוקר של המלון, לא היה הרבה מבחר אבל היינו חייבים לאכול משהו לפני הנסיעה לפורטו נטאלס. בשבע וחצי הזמנו מונית לתחנת האוטובוס. הפעם כשהגענו לתחנת האוטובוס כבר היינו מנוסים, קודם הלכנו לשלם את מס הנסיעה ואחר כך איתרנו את הרציף שלנו. הפעם כבר היו מים בברזים של התחנה כך שהיה גם אישור להשתמש בשירותים למי שהצטרך.
האוטובוס עצמו נוח מאוד. כסאות מרווחים שנשכבים לאחור, יש נקודת הטענה לטלפונים, הלוואי והמטוסים היו כל כך נוחים.
הנסיעה נמשכה כשש שעות, באמצע עצרנו בקפיטריה וכל מי שרצה היה יכול לקנות שם אוכל ושתייה. אנחנו שלפנו את האמפנדס שקנינו בקלפטה ואכלנו אותם. העצירה הבאה הייתה במעבר הגבול. הסדרן של האוטובוס הפנה אותנו לביקורת הדרכונים ועזר לשמור על הסדר בתהליך. אותו דבר קרה גם במעבר הגבול של צ'ילה אבל שם זכינו לפגוש שועל שפשוט הסתובב שם בשטח ולא פחד מאנשים.
באחת וחצי בערך הגענו לפורטו נטאלס ונפרדנו מארגנטינה לשבוע הקרוב.
הפוסט סגור לתגובות