ליאור ואפיק נקרעות בלונדון
אחרי שלושה ימים מלאים בפעילויות הגיע החצי השני של הטיול בלונדון. כבר בקושי נשאר לנו כוח אבל אטרקציות ושווקים נשארו מלא. החלטנו לעשות מאמץ ולהספיק כמה שיותר – זה לא היה קל
בשלושת הימים הראשונים התחלנו להכיר את מרכז לונדון ואזור המלון, הספקנו לבקר בגלגל הענק (London Eye) בחוויה התת ימית (London Sea Life Experience) היינו ב M&M World ובלא מעט שווקים אבל נשאר לנו עוד מלא מה לעשות (לונדון חלק ראשון).
יום רביעי 23.11.2022
סוף כל סוף הגיע היום שאפיק חיכתה לו – לראות מחזה זמר! יש אפילו שיגידו שהיינו מלכות מחזות הזמר בטיול הזה כי הספקנו לראות שלושה מחזות בשלושה ימים! והכרטיס הכי יקר, עלה לנו 35 פאונד בלבד. אבל, לפני שאספר על כל זה, אספר על מה קרה באותו הבוקר שזה היה משהו שאני הכי חיכיתי לו.
Forbidden Planet
בבוקר הזה, הגשמנו את החלום הכי גדול שלי והלכנו לחנות Forbidden Planet! בפעם האחרונה שהייתי בלונדון, לפני כמעט שש שנים, ביליתי שם כמה שעות בזמן שאמא שלי ישבה בבית קפה וחיכתה. הפעם, ידעתי שאני רוצה לחזור לשם ולהכריח את אפיק לבוא איתי.
לכל הגיקים שבינינו, החנות היא כמו גן עדן על פני האדמות. לכל הקמצנים שבינינו, פחות. בשבילי, שאני קצת וקצת, החנות הייתה כמו עינוי מרגש. כל הדברים שאני רוצה במקום אחד, בלי שום אפשרות לקחת שום דבר הביתה. החנות כוללת שתי קומות: קומה של דברי אספנים, כגון ספלים, חולצות, דמויות וכו', וקומה של קומיקסים, ספרים ומשחקי קופסא. היו לא מעט דברים שרציתי אבל היו מעל לתקציב שלי, במיוחד בקומה התחתונה, אבל תודה לאל בעידן האינטרנט אני יכולה להוריד כל ספר או קומיקס שאני רק רוצה לטלפון. ונחשו מה? זה בחינם. בכל זאת, הצלחתי לבלות שם איזה שעה לפני שאפיק כמעט בכתה מרוב רעב, אז הלכנו לקנות משהו קליל לאכול בקפה נרו ומשם נסענו לקמדן מרקט.
Camden Market
נראה לי שקמדן הוא השוק הכי מדובר ששמעתי עליו. כל בנאדם שביקשנו ממנו המלצות ללונדון, הזכיר את השוק הזה ואמר (בעצב רב) שהזמן שהוא הגדיר לעצמו להסתובב בו, ממש לא הספיק. ולכן אני ואפיק בחרנו לנו בכוונה, יום לא עמוס, במיוחד בשביל שיהיה לנו את כל הזמן שבעולם להסתובב בשוק הזה.
השוק הוא משמעותית יותר גדול משאר השווקים שביקרנו בהם, אבל הוא לא באמת כזה ענקי כמו שאנשים תיארו אותו. בכניסה לשוק, יש חנות עם רובוט כסוף ענק ליד הדלת, שמיד תפסה את עינינו. בפנים הייתה אווירה שקצת הזכירה מועדון גותי, עם כל מיני בגדים זוהרים בחושך וכדומה. הלכנו שם לאיבוד קצת אז לקח לנו דקה עד שיצאנו.
החנות היתה מטר מהשוק עצמו, אז משם הגענו ישר לשוק והתחלנו להסתכל ולהתרשם. המקום עצמו היה מאוד מאוד יפה, קצת הזכיר את רחוב המטריות בירושלים. אבל פה, לעומת ירושלים, יש שימוש במטריות- הן חוסמות את הגשם. הן לא הכי טובות בזה, אבל זה גם משהו.
חוויית השופינג בקמדן היא קצת יותר מיוחדת, או במילים אחרות –מוזרה. ברוב השווקים שביקרנו בהם, היו טבעות, חולצות של Mind The Gap, פיצ'יפקסים של לונדון במחירים מופקעים וכדומה. קשה לתאר במילים מה היה כל כך מוזר בקמדן, אבל, אני יכולה פשוט לספר לכם מה אפיק קנתה. אפיק, קנתה בחנות הראשונה מעמד לקטורת ובנוסף לכך חמש קופסאות של קטורת בריח מרכך כביסה. בחנות השנייה היא קנתה קערה טיבטית למיינדפולנס ומקל שמן לעשות איתו גונג. אני קניתי טבעת שהפעם לא משנה צבעים בארבע פאונד. היתה גם חנות ענקית שמוקדשת, כמובן, לCBD הנחשק, חנות אומנות מברזל, חנויות גזירי נייר וחנות של מנורות מיוחדות.
המקום היה מבוך מטורף. כל פעם הגענו לצומת, ולא הצלחנו להבין איפה כבר היינו ואיפה לא, או מאיפה הגענו בכלל. איכשהו מצאנו את עצמנו, שוב, בשוק וינטאג' שלוש פעמים בלי יציאה נראית לעין. בפעם השלישית שהגענו לשוק עצרו אותנו שני ישראלים שעד היום לא ברור לנו אם הם התחילו איתנו או אם הם היו הומואים. ליתר ביטחון כשהם הציעו להראות לנו את היציאה אמרנו לא. עד שמצאנו את היציאה, כבר היה חושך. אז אולי בגלל זה אנשים אומרים שהם לא מפנים לשוק הזה מספיק זמן, כי הם פשוט לא מוצאים את הדרך החוצה? בכל מקרה, משם המשכנו לרחוב הראשי שבו יש חנויות מגניבות עם כל מיני פסלים ועיצובים עליהן. לא התעכבנו יותר מידי, כי כבר לא היה לנו זמן, אבל הרחוב עצמו יפה מאוד.
משם המשכנו לWicked. אני אישית כבר ראיתי וויקד לפני כמה שנים, אבל לא זכרתי שום דבר ולכן הסכמתי ללכת שוב. המחזמר עצמו מעולה, המקומות שלנו קצת פחות. אבל ראינו הכל והיינו קרובות לבמה, בשלב מסוים כל השורה שלנו החליטה קולקטיבית לקחת כיסא אחד הצידה כדי לראות יותר טוב והסדרן העמיד פנים שהוא לא שם לב. אם אתם מתכננים לראות את המחזמר הזה, אז אל תקראו את מה שנשאר. פשוט תדלגו לפסקה הבאה.
Wicked
המחזמר מתרכז בסיפור המקור של המכשפה הרעה מארץ עוץ, קצת כמו בסרט 'מליפיסנט' למי שמכיר. כולם שונאים את המכשפה בגלל שהיא ירוקה והם גזענים, אפילו שהמחזמר הוא בכלל מטאפורה למודל היופי ולא לגזענות. העלילה עוקבת אחרי אלפבה, המכשפה שהמכשף מארץ עוץ עבד עליה בשביל שהיא תהפוך את כל הקופים לעבדים מעופפים אבל בעצם היא ליברלית הדוקה מתנגדת לגטאות ולאפליה. וגלינדה, הפיה הטובה, שמחליטה ששווה להיות בצד של המכשף כי היא גם ככה בלונדינית עם עיניים כחולות. הן, כפי שהיסטוריונים היו מציגים, בסטיז, שותפות לדירה, נשות סוד. שאיכשהו היינו אמורים להאמין שהן רבות על גבר לא כי הן מאוהבות אחת בשנייה אלא כי הן מאוהבות בו.
העלילה המרכזית מתחילה כשלא נותנים לעיזות (עיזים דמויות אנוש) לעבוד יותר אפילו שהן מדברות, וכל זה בגלל– כמובן– תורת הגזע. לאחר שאלפבה מואשמת בבגידה, היא הולכת למחבוא, תוך כדי שהיא מחפשת צדיקים שיעזרו לה לעצור את המכשף.
אחת מאלו שהיא פונה אליהן היא אחותה, שהיא בכיסא גלגלים או משהו אחר שלא הקשבתי לו ממש. לאחר שהיא החליפה את ביבי והפכה להיות ראש ממשלה, היא הכריחה את החבר שלה להתחתן איתה, וכשאלפבה מבקשת ממנה עזרה, אחותה המטומטמת איכשהו בטעות מעלימה את הלב של בעלה ומאלצת את אלפבה להפוך אותו לאיש הפח (אין ספק שקשה לחיות עם אחיות מטומטמות, מי כמוני יודעת).
חוצמזה, איש הדחליל הוא בעצם החבר של אלפבה, שהקריב את חייו כדי שלא יתפסו אותה וכדי להציל אותו , אלפבה הפכה אותו לדחליל במחזה הזה כך שנראה שהיו פה הרבה מינויים של קרובי משפחה – לא ברור כמה זה תקין ומוסרי.
אה, היה גם את האריה הפחדן, שברגע האחרון זרקו את השם שלו לאוויר כי הם שכחו ממנו לגמרי וכבר היה מאוחר מידי בשביל לשכתב את התסריט אלוהים יודע למי הוא מקורב, אולי למירי רגב?
בכל מקרה, כדי לתפוס את אלפבה, המורה הישנה שלה לכישוף זורקת על אחותה בית(!!!) שבתוכו דורותי, ודורותי גונבת מהגופה של אחותה את הנעליים שלה בלה בלה בלה… בקיצור, המחזמר נגמר בזה שאלפבה מזייפת את מותה והיא והחבר שלה הדחליל בורחים לארץ לעולם לא או משהו, שום דבר לא באמת נפתר אבל מגלים שהמכשף הוא היה אבא של אלפבה כל הזמן הזה. אה, והם לא סיפרו לגלינדה שהם עוד חיים, בקיצור, קאדר.
אוקיי, זה היה תקציר די ארוך, אבל אני מבטיחה שלשני המחזות זמר האחרים שראינו היתה משמעותית פחות עלילה.
וחשבתם שפה היום נגמר? תחשבו שנית. אני ואפיק נתנו ניסיון שני ואחרון לסצנת הלה"טב בלונדון. והפעם: SheBar Soho.
SheBar Soho
טוב, אין הרבה להגיד שלא כבר נאמר. לעומת הKU Bar, אשכרה היו שם (א)נשים, אבל המקום עצמו היה מטר על מטר, אפיק חטפה סטירה ממישהי כל כך מסוממת שהיא אפילו לא שמה לב ומישהי אחרת כל הזמן שאלה את אפיק אם היא בטוחה שהיא חוזרת הביתה איתי, נראה לי היה לה אמנזיה קלה. המקום נסגר באחת, אבל כבר ב12 עפנו משם כי היה ריק. מקום נחמד, לא מעבר.
יום חמישי 24.11.2022
כשהייתי ילדה וטסתי עם כל המשפחה לאנגליה, ביקרנו יחד בדאנג'ן של לונדון וגם בדאנג'ן של טירת ווריק (Warwick Castle). היה לי כל כך כיף, שחמש שנים אחר כך הכרחתי את אמא שלי ללכת איתי שוב, ושוב פעם נהנתי בטירוף. לא זכרתי את זה כמשהו מפחיד בכלל, בעיקר זכרתי שכל השחקנים היו מצחיקים נורא. טעיתי. קודם כל, הם עשו שם שינויים, אבל בעיקר שכחתי שיש שם הרבה הליכה בחושך, ומיותר לציין שאפיק, שהיא פחדנית לא קטנה, שקלה מחדש את מערכת היחסים שלנו בכל מיני שלבים שונים ומשונים של החוויה.
London Dungeon
אמנם הדאנג'ן משתנה כל כמה שנים, אבל בכל זאת. אם מישהו לא מעוניין בספוילרים, הוא מוזמן לדלג. אבל בכדי שהבלוג יספר את החוויה האותנטית שלי ושל אפיק, אספר קצת על חוויותינו בצינוק של לונדון.
הכל מתחיל במסדרון חשוך שמכריחים אותך להצטלם בו, ואחרי שהבטחתי לאפיק נמרצות שכלום לא יקפוץ עליה כי זה לא הסגנון של המקום, מישהו קפץ עליה. היא אפילו לא נבהלה, היא סתם היתה מאוכזבת ממני וקראה לי "שקרנית עלובה". משם הלכנו לחדר העינויים, בו הם עשו את הטריק הידוע, שלא השתנה בעשר שנים האחרונות: הם ביקשו שמישהו מהקהל ירים את היד ואז מיד אמרו "הו, יש לנו מתנדב". אחר כך עשו הדגמה של כל מיני כלי עינויים שונים ומשונים בשילוב של בדיחות גסות.
אם לראות בנאדם מעונה לא היה טראומתי מספיק, איך שהגענו לחדר הבא השחקן קפץ על אפיק והאשים אותה בכישוף כי היא לסבית ושם אותה בכלוב. בכלוב ליד הייתה מכשפה אמיתית, שאיכשהו הצליחה לעבור מהכלוב שלה לכלוב של אפיק בלי שאפיק, תבין איך בדיוק זה קרה. היא רק ישבה בכלוב עם שפתיים משורבבת ותכננה את הצורה שבה היא תיפרד ממני בשנייה שישחררו אותה מהכלא.
משם היו כל מיני חוויות, למשל ביקרנו במאפיה, רק שבמקום לאכול קוראסון שרפנו את לונדון. ביקרנו בזירת רצח של ג׳ק המרטש ובשני בתי קפה שונים: אחד עם מלצרית קניבלית, ואחד שפשוט היה רדוף. גם הלכנו להסתפר, והעוזר של הספר שכאמור היה, גם הוא, רוצח, קפץ עליי ושאל אותי אם יש לי שיני זהב, לא היה לי ובזכות זה שרדנו. אפיק בעיקר שמחה שהוא קפץ עליי ולא עליה, מה שהיה מוסיף לטראומה שהיא חוותה שם. לבסוף, הלכנו למשפט, בו כמובן שיצאנו אשמים ונידונו למוות בתלייה. החלק של המוות דווקא היה הכי מוצלח, זה פשוט היה מתקן של נפילה חופשית.
מיותר לציין שאפיק מאוד סבלה במהלך כל הסיור, כדי לא לגרום לי להרגיש רע עם עצמי היא תיארה את זה כ״חווייתי״, שכולם יודעים שזה קוד ל״דבר הכי נורא שחוויתי בחיי״. אבל, לא נורא, כי אפיק מצאה דרך להתנקם בי די מהר.
Borough Market
אם אתם אפילו קצת כמוני, ושקלתם ללכת לבורו מרקט, אל. בשום פנים ואופן, אל. תלכו. לבורו. מרקט!
מה שמצטייר כשוק אוכל חביב ונחמד, מתגלה כשוק דגים מצחינים וגבינות שהן איכשהו מסריחות אפילו יותר. רוב ההסתובבות שלנו שם בעיקר רציתי להקיא ולמות, תוך כדי שהייתי רעבה פיצוצים. אפיק ואני עשינו סיבובים ארוכים ומתישים בניסיון למצוא דוכן אוכל, רק שלא היה שם שום דוכן אוכל בכל צורה שהיא. בסוף התיישבנו במסעדה מקסיקנית, מסעדה מ ח ר י ד ה. הזמנו נאצ׳וס שהיה יקר בטירוף והיה ברמה של דוריטוס, ואפילו לא שקית שלמה. חוץ מזה, הזמנו טאקוס שהיה אולי הדבר הכי מגעיל שטעמתי, ברמה שהחזרנו אותו, אפילו שלא אני ולא אפיק מחזירות מנות בחיים. הלוואי והייתי זוכרת את השם של המקום כדי לחסוך לכולם את החוויה הנוראית הזאת, אבל כנראה שהפוסט טראומה השכיחה ממני את השם של המקום המתועב. אם אתם בלונדון, פשוט תזכרו: לא ללכת לבורו מרקט, ובטח שלא ללכת למסעדה המקסיקנית הצמודה.
היה לנו עוד קצת זמן עד המחזמר הבא, אז נסענו לקמדן מרקט לשעה וחצי בערך. בעיקר בשביל לקנות את הבאבל ראפ שאמנם הוגש חם, אבל בכל זאת התקרר אחרי שניה וחצי אז זה לא שינה בהרבה. אבל, הוא היה משמעותית יותר טעים מהקודם, שזה היה נחמד ביותר.
אחר כך חזרנו למלון ופתאום אפיק ראתה שיש מבצע של Black Friday על כרטיסים למחזות זמר. באותו שלב, כבר ראינו את וויקד ועוד היו לנו כרטיסים לפרוזן, אבל אפיק מאוד רצתה לראות The Book of Mormon. והפלא ופלא, הכרטיסים למחזמר היו בחמישים אחוז הנחה, אז ברור שקנינו. היו לנו כרטיסים שעולים שישים פאונד לאחד, ושילמנו רק שישים פאונד סך הכל. אבל, לפני שראינו את המחזמר הזה, הלכנו לראות פרוזן.
Frozen: The musical
הגיע הזמן למחזמר השני מתוך שלוש, והיחיד מבין שלושתם שהוא הפקה של דיסני. לכן, ציפינו שהחלק של האפקטים, התפאורה והריקודים יהיה יותר מושקע. אבל בכנות, קשה להגיד שהוא היה מרשים במיוחד, אין ספק שההפקה עצמה הייתה יפה, אבל אני לפחות לא הרגשתי שהיה יותר רעש וצלצולים מוויקד.
העלילה היא פשוט העלילה של הסרט, ככה שאין באמת הרבה טעם בלתאר מה בדיוק קורה. בתקציר מהיר, יש נסיכה עם כוחות קרח, שבבגרותה היא מקפיאה את כל העולם בטעות. אחותה שעוקבת אחריה, נפגעת מכוחות הקרח שלה וכמעט מתה, אבל בסוף אהבת אמת מצילה אותה. ולא, לא אהבה של בחור, אהבה של אחות. בעיניי זה היה ממש לא אמין. כנראה שמי שכתב את התסריט היה בן יחיד.
חוץ מזה, בשלב מסוים עלה לבמה איש גרמני ששר בגרמנית, ואז כל המשפחה הגרמנית שלו עלתה לבמה בעירום חלקי והם שרו איתו בגרמנית. אה, והילדה ששיחקה את מלכת הקרח (הצעירה) הייתה כהת עור, מה שהיה בסדר, עד שעלתה השחקנית הראשית (שהייתה מלכת הקרח הבוגרת) והיא הייתה לבנבנה בצורה בלתי נתפסת. בקיצור, חוויה מאוד מאוד קוסמופוליטית.
אחרי המחזמר קפצנו לביקור קצר בקובנט גרדן. הקשבנו קצת לזמרי רחוב, חשבנו שיהיו גם מופעים אבל בגלל השעה הכל כך מאוחרת, תשע בערב!!! היו רק מעט זמרים. בעשר הזמרת האחרונה שנשארה הפסיקה את ההופעה, הודיעה שאסור להם להופיע אחרי השעה עשר ואמרה לכולם לעוף משם. אפיק קיבלה את זה כהזמנה אישית לבוא ולברבר איתה על מוזיקה, מה שהסתיים בזה ששתיהן עכשיו עוקבות אחת אחרי השניה באינסטגרם.
יום שישי 25.11.2022
ביום המלא האחרון שלנו, אפיק ואני החלטנו לצאת קצת מאיזור הנוחות באופן מילולי ולנסוע להולנד. לא המדינה, אפילו שהיה יכול להיות מגניב, אלא פארק הולנד. אבל מכיוון שאני, כידוע, נהיית רעבה בערך בתשע בבוקר, קודם כל ביקרנו בשוק פורטבלו.
שוק פורטבלו
לעומת הזוועה שהיתה שוק בורו, שוק פורטבלו אשכרה היה שוק אוכל. לא דגים מסריחים, גבינות מצחינות או אוכל מקסיקני מגעיל ויקר. באמת היו בו דוכני אוכל עם אוכל אמיתי, מה שהיה מראה מאוד מעודד. אבל, אני כאמור כבר הייתי מורעבת, ככה שהגענו לשם סביב אחת עשרה ותנו לי לספר לכם, אין שום סיבה להגיע למקום לפני 12:00 כי הכל סגור.
כתוצאה, עשינו טריליון סיבובים הלוך ושוב בשוק בציפיה שמשהו סוף סוף ייפתח. בסוף, נעצרנו ליד אישה חביבה ביותר שהכינה פסטה בעבודת יד (מולנו!!) והעבירה אותה בגלגל פרמז׳ן. אני ואפיק, ששתינו כמובן, היינו מחליפות אחת את השנייה בשביל גלגל פרמז׳ן אישי, התלהבנו מאוד והחלטנו שבטוח נקנה אצלה. רצה הגורל, וממש ליד היה דוכן גיוזות שהזכיר מאוד את הדוכן שממנו קנינו ביום הראשון. בגלל שאפיק אוהבת גיוזות יותר מאת החיים עצמם, התלהבנו עוד יותר. ההחלטה הברורה הייתה לקנות לצהרים מנה מפה ומנה משם.
ההמלצה שלי, זה שאם אתם במקרה מוצאים את עצמכם בשוק פורטבלו, תחפשו את האישה שמכינה פסטה. וואו! איזה מנת פסטה מעולה זאת היתה, אני ואפיק פשוט עפנו. הגיוזות גם היו בסדר, אבל לעומת הפסטה? אין מה להשוות. הפסטה היתה טעימה ברמה של הארץ, ואין ספק שהדוכן הזה היה מקום ראשון מכל מה שאכלנו בלונדון. הגיוזות היו טעימות רק בהשוואה לשאר הטראומות שחווינו. המסקנה העיקרית מבחינת אוכל בטיול? הדוכנים הם הכי טעימים.
Holland Park
אחרי שקנינו את האוכל, לקחנו אוטובוס לפארק הולנד המהמם לעשות פיקניק. מדובר פה בפארק ענקי ומדהים, שמשפיל את פארק הירקון בלי שום ספק. מה שכן, תהיו מוכנים לזה שאם תאכלו שם צהריים, כלב כלשהו הולך לקפוץ עליכם בערך כל שתי שניות. לי ולאפיק זה לא הפריע, כי הם היו מתוקים בטירוף, אבל זה כן שיקול.
חוץ מזה, הפארק היה מפוצץ בסנאים שמנמנים ותוקפניים. כל פעם שניסינו להתקרב אליהם מספיק בשביל לצלם אותם, הסתכנו בזה שהם יאכלו אותנו. בסוף, כמובן, הסנאים המפחידים האלו לא אכלו אותנו, אבל לא בגלל שהם לא ניסו.
חוץ מהניסיונות הרבים של הסנאים הטורפים זאת היתה חוויה מאוד רגועה ומאוד חיובית. הסתובבנו שם בין הגנים, אכלנו פסטה, הצטלמנו… מקום חביב ביותר לעשות בו פיקניק ולהצטלם.
Neal's Yard
אחרי שנסענו חזרה לאיזור המלון, החלטנו לקפוץ ל Neals Yard . זה כביש סודי שכולם יודעים עליו, וכמובן שהוא היה מפוצץ בטירוף. אבל השכונה הזאת מאוד צבעונית ומגונדרת, וכמובן שהיא הייתה מלאה בתיירים. שוב, לא היה מדובר באטרקציה מטורפת, רק בשכונה שנחמד לעבור בה למטרות צילום וכדומה. בנוסף לעיצוב הקבוע של השכונה היא היתה מלאה גם בקישוטי כריסטמס שהיו משונים למדי אך עדיין יפים.
משם, חזרנו למלון ולמרות שכבר הייתי קצת עייפה, נשארה לנו עוד משימה חשובה והיא המחזמר The Book Of Mormon שהשגנו אליו כרטיסים ברגע האחרון
Book Of Mormon
לעומת שאר מחזות הזמר, האחד הזה הוא למבוגרים בלבד, דבר שלא ידעתי עד שהם התחילו לקלל באופן בוטה למדי והייתי בשוק תרבותי. המחזמר עוקב אחרי שני חברים בכת- סליחה, דת, של המורמונים, דת של מיסיונרים. שני ה"גיבורים" נוסעים לחור באפריקה כדי להפיץ את הדת שלהם, וזה נגמר בכך שאחד מהם משקר למקומיים לגבי מה כתוב בספר המורמונים, כדי לגרום להם להתחבר יותר לדת. אמנם המחזמר הוא גס מכדי שאפרט עליו כאן, אך הוא עדיין מומלץ בחום. הוא משעשע למדי בקטע מאוד לא פוליטיקלי קורקט, שבעיניי זה מבורך.
Covent Garden
לאחר מכן, המשכנו לשוק Covent Garden Market. בעצם, הספקנו לבקר שם גם ביום הקודם אחרי המחזמר, אך בגלל שהכל היה סגור החלטנו לחזור שוב בשעות אחרות. קנינו לנו קוקטייל שוקו חם נחמד למדי בדוכן כריסטמסי יפה וחיפשנו מתנה לאח של אפיק. באופן כללי, המקום מאוד מואר ומקושט בתקופה הזו של השנה, בצורה קצת שונה משאר השווקים שהיינו בהם. וכמובן, הציבו ממש בכניסה לשם עץ כריסטמס ענקקקק.
בסוף, מצאנו איש סיני זקן שהכין כל מיני פסלונים מחוט ברזל. הפסלונים היו מהממים והוא הכין אותם במקום מול העיניים שלנו, אז אפיק החליטה ששם היא תקנה מתנה לאח שלה וגם מחזיק מפתחות לעצמה.
לארוחת ערב, הלכנו על פי המלצות מקורבים למסעדת Orient שבצ'יינה טאון. כרגיל, נפלנו. האוכל לא היה נורא, אבל אפילו ביחס ללונדון הוא לא היה מוצלח. מדובר, כמשתמע, באוכל סיני – נודלס, גיוזות.. . הסיבה שהמקום הומלץ בפנינו, הוא בגלל הגיוזות המוצלחות שלהם, אבל בגלל שלא ידענו את זה הזמנו רק נודלס. המסקנה של שתינו הייתה שאם כבר אוכל סיני, עדיף להישאר עם ג'ירף בארץ. לסיכום, האוכל בלונדון – לא טוב ולא נורא.
יום שבת 26.11.2022
בבוקר האחרון, קמנו ובהמלצת הפקיד במלון שלנו, הלכנו לקנות תה בCaffe Nerro שנמצא בכל חור בלונדון. כל אחת קיבלה כוס תה ענקית בטירוף ואף אחת מאיתנו לא הצליחה לסיים אותה. לטענת אפיק, התה שלה היה בסדר, אבל התה שלי היה כל כך מריר שגם שלושים שקיות סוכר לא הצליחו לשפר לו את הטעם. הסיבה היחידה ששתיתי אותה בעל כורחי, היא שבשלב הזה גם אני וגם אפיק היינו מקוררות. לצערי הרב, כל הדרך לשדה התעופה נאלצתי לשמור על התה של אפיק בזמן שהיא דפקה שינת יופי.
את הדרך מהשדה תעופה למלון ולהפך עשינו באמצעות החברה הישראלית "נהגוס", שבשביל 60 פאונד לאחת קיבלנו שאטל ישיר מהטרמינל למלון ולהפך. היתרון הוא שזאת הייתה דרך הגעה נוחה, במיוחד בהתחשב בעובדה שנחתנו באמצע הלילה, ושבגלל המיקום של המלון שלנו אספו אותנו אחרונות. החיסרון הוא שהיינו תקועות ברכב עם מלא ישראלים.
הגענו לשדה מוקדם, סיימנו יחסית מהר והיה לנו הרבה זמן לשרוף בדיוטי פרי. סוף סוף, פירסמו לאיזה גייט צריך ללכת, רק בשביל שנגיע לשם ונגלה שהטיסה נדחתה בשעה וחצי. אפיק מיד התחילה לקשקש משהו על זה שיש לנו ביטוח ביטול טיסות, ושאנחנו נוכל לבלות את הזמן הזה בלאונג' יוקרתי, בעוד שאני בהיתי בה בניסיון להבין מה זה לאונג' ושתקתי מתוך חשש לצאת מטומטמת. בסוף מצאנו לאונג' שפעל בסופ"ש, הוא היה מאוד מפואר אך האוכל היה סביר מינוס. אבל היי, לפחות הייתה שם מכונת פנקייקים. וכן, אני מתכוונת למכונה. זה היה נראה כמו מדפסת תלת מימד שמדפיסה כמות אינסופית של פנקייקים. זה באמת היה אחד מההיילייטים הקולינרים של הטיול שלנו.
ובזה הסתיים הטיול שלנו בלונדון, העיר הקרה והיקרה. ההספק שלנו מבחינת אטרקציות ושווקים היה מוצלח ביותר, ועל אף העובדה שזה סיים את החסכונות שלנו, אין בנו שום חרטה ולהפך. אפילו התחלנו לחשוב על מה נעשה בפעם הבאה שלנו בלונדון, כי בבירור תהיה אחת.
אוכל ולינה
המלון:
Assembly Covent Garden, 27 – 31 Charing Cross Rd.
אתרים/שווקים שביקרנו:
Camden Market
London Dungeon, Westminster Bridge Road,
Borough Market
Portobello Market
Holland Park
Neal's Yard
Covent Garden
אחלה פוסט,
מתה על ההומור!
מה זה לאונג'?