חלק שני: פורטו נטאלס - ברילוצ'ה
ביקור ב"טורס דל פיינה", פארק הדגל של צ'ילה, לא רק שלא התאכזבנו, המציאות עלתה על הזיכרונות שלנו. בדרך חזרה לארגנטינה חצינו את האנדים במסע שנמשך 12 שעות וכלל מגוון אמצעי תחבורה ולבסוף העברנו שבוע של פינוק בברילוצ'ה, עיירת הקולינריה והאגמים.
בחלק הראשון של הטיול, הגענו לבואנוס איירס אחרי טיסה ארוכה ומייגעת ומשם טסנו לקלפטה, בילינו שבוע באל צ'אלטן ואל קלפטה, בזמן הזה הצלחנו להעפיל אל הפיצרוי, ביום שמש היחידי שהיה לאורך כל השבוע. בנוסף הגענו אל קרחון הפריטו מורנו שהיה מדהים כמו שזכרנו ובאופן כללי נכנסנו לאווירת טיול, היעד הבא שלנו – טורס דל פיינה.
אחרי שיצאנו בבוקר מוקדם מקלפטה, האוטובוס שלנו הגיע לפורטו נטאלס בשעה אחת וחצי. הדירה שלנו הייתה מרחק של פחות מעשר דקות הליכה מהתחנה, אז הגענו מהר ובקלות. התארגנו קצת ויצאנו לסופר הקרוב כדי לקנות מצרכים לימים הקרובים כשנישן באזור טורס דל פיינה.
הסופר היה עלוב למדי אבל התעצלנו ללכת רחוק יותר והסתפקנו במה שמצאנו. לקראת השעה חמש הלכנו לסוכנות הרכב שבה הזמנו את האוטו לימים הקרובים. הם היו מאוד נחמדים. התייעצנו איתם לגבי כמות הדלק שנצטרך בימים האלו בהתחשב בכך שאין תחנות דלק בכלל באזור הפארק ואחרי חישוב המסלולים המתוכננים הם פשוט נתנו לנו ג'ריקן גדול שנמלא בתחנת הדלק לפני היציאה. (לא תמיד יש להם ג'ריקן פנוי אבל ראינו בתחנת הדלק שניתן לקנות ג'ריקן כזה בעלות של כחמישים שקל).
נסענו לתחנת הדלק ומילאנו את הג'ריקן ואז נסענו לדירה (שיש לה חנייה צמודה).
ארוחת ערב אכלנו בדירה, פסטה עם רוטב ברילה שקנינו בסופר.
13.3.25 - יום חמישי
קמנו בנחת בבוקר, התארגנו ויצאנו לכיוון הטורס דל פיינה. זה הפארק שהכי רצינו לחזור אליו והיה אחת הסיבות העיקריות לכל הנסיעה שלנו לארגנצ'ילה. בדרך ראינו רכב עומד בשולי הדרך, הנהג ניסה להחליף פנצ'ר והנוסעים הסתובבו בקרבת האוטו חסרי אונים. דן עצר ושאל אם הם צריכים עזרה ולמרבה ההפתעה וחוסר הנימוס, הם מייד אמרו שהם זקוקים לעזרה.
מדובר היה בקבוצה של שלושה אמריקאים, (לא צעירים) שיצאו לסיור יום עם מדריך מקומי שהוא גם הנהג שלהם אבל מסתבר שההכנה של הרכב הייתה רשלנית כי לא היה להם ג'ק מתאים להחלפת הגלגל והנהג היה אובד עצות. למזלם הגדול עברנו שם ודן – הוא דן! ולכן שלף מהרכב שלנו ג'ק, ועשה את כל ההתאמות והחיבורים הנחוצים כדי לאפשר הרמה של הרכב שלהם והחלפת הפנצ'ר. כמובן שהם היו מאוד אסירי תודה.
כשסיימנו עם הסאגה הזו המשכנו בנסיעה לפארק, בדרך חלפנו ליד ריו סרנו, שם נמצא המלון שלנו ליומיים הקרובים.
בכניסה הרשמית לפארק יש מרכז מבקרים, עצרנו בו כדי שיסרקו לנו את כרטיסי הכניסה שקנינו מראש באינטרנט. הסתכלנו קצת על המפות הגדולות שלהם וניסינו להבין אם יש המלצות או אזהרות על מסלולים. זה היה יום עם רוחות מאוד חזקות ולכן החלטנו שנעשה את המסלולים הקצרים והנמוכים יותר (לא תצפיות גבוהות מאוד).
הנקודה הראשונה שנסענו אליה נקראת סלטה גרנדה כלומר המפל הגדול (Mirador Salto Grande) וממש משם יש המשך של השביל ומגיעים גם אל תצפית הקווארנס (Mirador Cuernos). יצאנו מהחנייה המסודרת, קודם כל עצרנו בתצפית על המפל הגדול (כעשר דקות הליכה מהחנייה).
אחרי המפל הגדול, המשכנו לתצפית השנייה עוד כעשרים דקות הליכה, אבל הרוח הייתה כל כך חזקה שלרגעים היה ממש קשה ללכת ובקטעים מסוימים היה ממש קשה לשמור על יציבות. בשלב מסוים השביל עובר בסמוך לאגם ומדי פעם הרוח פשוט העיפה עלינו שפריצים של מים מהאגם. למרות שאנחנו חווינו את זה כתנאי רוח קשים מאוד, מבחינת מרכז המבקרים זה מזג אוויר סטנדרטי שאינו מונע יציאה למסלולים. בדיעבד, הבנות שלנו שטיילו שם כמה חודשים אחרינו, חטפו את כל מה שאנחנו קיבלנו עם בונוס של מטחי חצץ אכזריים, כך שמסתבר שהרוח שלנו באמת לא נחשבה כבעייתית.
לשמחתנו לא היו המון אנשים במסלול ומתוך כלל האנשים שהגיעו בערך בזמן שלנו, הרוב לא המשיכו אחרי המפל אלא חזרו לחנייה. כך שהדרך לתצפית הייתה די ריקה. מדי פעם באו מולנו אנשים והיה קצת קשה לתמרן מולם בגלל משבי הרוח העוצמתיים שהעיפו אותי (או אותם) בחוסר שליטה על השביל, אבל זה היה בעיקר מבדר. בנקודת התצפית עצמה היינו רוב הזמן לבד. נשארנו שם כעשרים דקות ובהינו בנוף המהפנט ואחר כך התחלנו את המסע "הרוחני" חזרה לרכב.
אחרי המסלול הזה הלכנו למסלול שנקרא סלטו צ'יקו, המפל הקטן (Salto Chico Falls). המסלול הזה היה ממש נטוש. מדובר במסלול עץ בנוי שיוצא מחניה ליד מלון, יורד לאגם, מתישהו עולים במדרגות ורואים מפל קטן. אחרי המפל ירדנו מהשביל אל החצר האחורית של המלון וחזרנו לחנייה. מסלול חביב, חוץ משני אנשים לא ראינו שם אף אחד.
בדרך לכיוון ריו סרנו עצרנו בתצפית וובר Puente Weber, תצפית מאוד יפה.
כשהגענו לריו סרנו, התחלנו לחפש את הבקתות שלנו, היישוב מאוד קטן ומורכב בעיקר מכמה בתי מלון, אבל אין שם קליטה ואין הכוונה, אז עצרנו ליד אחד משני המלונות הגדולים ושאלנו בקבלה, הם הפנו אותנו לכביש השני של העיירה, הכביש המקביל לשלהם, ושם מצאנו את החווה שלנו. ממש ליד השער ראינו שרשומה סיסמא לוויפיי (אין במקום קליטה סלולרית!) וזה כדי שניתן יהיה להתקשר לבעלים שיבואו להוביל אותנו לבקתה.
תוך עשר דקות, סיימנו בירוקרטיה רגילה, העמסנו את המזוודות והאוכל על עגלה ויצאנו דרך הדשא לבקתה שלנו.
הבקתה, מיושנת למדי (ידענו מראש) אבל מרווחת, שני חדרי שינה וסלון, מטבח עם כל מה שצריך לבישול (חוץ מאוכל, שהבאנו) והנוף, הנוף בחוץ – עוצר נשימה.
התמקמנו, והתחלתי לפרוק דברים, ברקע נשמע זמזום ממש מעצבן שהפר את השקט והשלווה של המקום, הסתכלנו החוצה מהחלון וראינו גנרטור גדול לא רחוק מהבקתה, יצאנו החוצה כדי להבין אם זה מקור הרעש ולהפתעתנו גילינו שלא. בחוץ היה שקט לגמרי. חזרנו פנימה, שוב הזמזום, הקשבנו למקרר, לבויילר ולכל מכשיר חשמלי שמצאנו אבל שום דבר לא הרעיש, קצת מיואשים החלטנו שנשאל את בעלת הצימר מה מקור הרעש, ממש דקה לפני שהתקשרנו אליה גילינו למרבה הפדיחה שהרעש מגיע ממברשת השיניים החשמלית שלנו שככל הנראה משהו במזוודה לחץ על הכפתור והפעיל אותה.
אחרי שנרגענו מהתקף הצחוק, ארגנתי לנו ארוחת ערב וישבנו לאכול מול הנוף המדהים. ליווינו את הארוחה ביין בינוני מאוד, אבל זה בסדר כי גם הווייפיי היה חלשלוש והמקלחת הייתה מאתגרת וכאמור הכל ידענו מראש פשוט העדפנו לישון שם בגלל הקרבה לפארק והנוף.
התעוררנו בבוקר מול הנוף של הפארק. אכלנו בכיף ארוחת בוקר של חביתה, סלט וטוסטים ויצאנו לכיוון הפארק. בדרך החוצה מהעמק, עצרנו בנקודת תצפית שמשקיפה על הנהר והישוב ריו סרנו, ניסינו לזהות את הבקתה שלנו ואנחנו חושבים שגם הצלחנו, אבל אין דרך להוכיח אם כן או לא.
בכניסה לפארק, חייבים לעצור כל פעם כשנכנסים כדי לסרוק את כרטיסי הכניסה. מדובר בכרטיסים שקנינו באינטרנט ותקפים לשלושה ימים. העסק מאוד מסודר ומאפשר לצ'יליאנים גביית כסף אדוקה וגם פיקוח על כמות האנשים שמסתובבים בפארק בכל רגע נתון. כמובן שזה לא כולל כאלו שחומקים פנימה, הסריקה של הכרטיסים מתבצעת ידנית על ידי הריינג'רים שמגיעים רק בשבע בבוקר כך שיש שעות שעדיין אין שומר בכניסה ונראה שאפשר לעקוף את המחסום.
סרקנו בזריזות את הכרטיסים ונסענו למסלול של תצפית פרייר. התצפית פחות עמוסה מרוב הנקודות בפארק אני חושבת שזה בעיקר בגלל שמדובר בשעתיים של עלייה די קשוחה. ממש ליד תחילת המסלול יש קפיטריה/מסעדה Rio Pingo, ובקתה של ריינג'רים Guarderia Grey שבה צריך לעצור ולהירשם ביומן לפני ואחרי המסלול. כשהצצנו מי נרשם היום, ראינו שמעט מאוד אנשים יצאו לפנינו (משהו כמו שישה אנשים) ואכן לכל אורך המסלול ראינו מעט מאוד אנשים.
כשהגענו לאזור התצפית עצמה נתקלנו ברוחות מאוד מאוד חזקות. מלמעלה יש תצפית פנורמית על קרחון גריי, אגם גריי וגם קרחון פינטו שכמעט ולא נראה ממקומות אחרים בפארק.
בגלל הרוח החזקה וגם בגלל שרצינו להגיע לעוד מסלולים, נשארנו למעלה זמן קצר בלבד ואז התחלנו לרדת. הירידה לקחה לנו כשעה וחצי וגם היא הייתה קשה למדי. בסוף המסלול חזרנו למשרדי הפקחים וסימנו שהגענו בחזרה בשלום (יומן מטיילים כזה, לא היה לנו באף מסלול אחר בפארק, אני מניחה שזה קורה רק במסלולים שנחשבים יותר ארוכים או מאתגרים).
לפני שחזרנו לאוטו, עצרנו בקפיטריה וקנינו לנו שתי כוסות תה במחיר המופקע של שלושה דולר לכוס, ידענו שהמחירים בקפיטריות גבוהים ולכן עוגיות הבאנו מראש (יש אנשים שמביאים ערכת קפה או תרמוס, אבל לנו לא היה צורך בזה).
מאחר והמסלול הנ"ל יוצא ממש בקרבה לאגם גריי, נסענו למלון גריי Hotel Lago Grey כדי לברר מתי ובאיזה עלות אפשר לעשות את השיט לקרחון. היינו לקראת סוף העונה כך שיכולנו להשיג שיט ברגע האחרון אבל מדובר בסיפור כולל של כארבע שעות. ארבעים דקות הליכה עד המקום ממנו יוצאת המעבורת ובסוף גם חזרה משם ברגל ועוד כשלוש שעות הפלגה על האגם. העלות 110 דולר. החלטנו לוותר על השייט כי העדפנו בשעות האלו להגיע לעוד נקודות תצפית בפארק.
במקום השייט, ירדנו לאגם גריי, ממש ליד המלון, הלכנו קצת על גדת האגם והתרשמנו מהצבע האפור שלו ששונה כל כך מרוב האגמים בפארק שיש להם צבע כחול זרחני מאוד מיוחד. למעשה השם של הפארק מתייחס לצבע הזה, ילידי המקום (שבט הטוולצ'ה) קראו לאזור "פיינה" כלומר "כחול" וביחד בתרגום לעברית "העמודים של הכחול".
חזרנו לאוטו ונסענו ליעד הבא שלנו להיום, תצפית קונדור Mirador Cóndor. העלייה לתצפית קונדור מתאפשרת משתי נקודות שונות על הכביש של הפארק, כך שניתן לעשות את המסלול כמעגלי (כך אנחנו עשינו). יחד איתנו התחילה את המסלול משפחה צרפתית עם שלושה ילדים קטנים. הם הלכו ממש צמוד אלינו כי אומנם אנחנו הלכנו לאט יותר אבל להם היו שלושה ילדים שגילו התנגדות פעילה לטיול וכל כמה דקות אחד מהילדים יצר משבר שאילץ את אחד ההורים לעצור ולנסות להרגיע את הרוחות. אחרי כעשרים דקות, הצלחנו סוף סוף להיפרד מהם כשהילדה הקטנה שלהם הכריזה על שביתה מוחלטת והם פשוט נתקעו.
המשכנו בשמחה רבה בלי הליווי שלהם וכעבור עוד כעשר דקות הגענו למעלה אל נקודת התצפית. מלכתחילה דן בחר שנתחיל את המסלול בשביל שמגיע אל התצפית מאחורה כך שהנוף אל האגמים ועל הרכס מסתתר רוב העלייה. ברגע שהגענו למעלה נפתחה מולנו תצפית עוצרת נשימה ביופיה. ויכולנו להשקיף על החצי השני של השביל מתחתינו, כשמטפסים אותו, הנוף כל הזמן נמצא בגב.
למעלה היו אנשים בודדים וביניהם שני גרמנים בני שלושים ומשהו שעשו לעצמם בוק אינסופי של תמונות. חיכינו בסבלנות (לא רבה) עד שבסוף תודה לאל, הם פינו את נקודות הצילום השוות ואז היה תורנו לעשות בוק משלנו.
אחרי שהצטלמנו התחלנו לרדת, הדרך קצרה יותר מזו שעלינו בה ומומלץ מאוד לרדת אותה. לקראת סוף הירידה התפצלנו. אני לקחתי את תיק הגב והמשכתי ללכת בקצב מתון. ודן הרים את הקצב שלו כדי להגיע מהר למטה וללכת על הכביש קילומטר חזרה כדי להביא את האוטו. בפועל הוא הגיע לאוטו ממש מהר אבל הוא נתקע על הכביש בגלל עבודות תיקונים. הרבה מהכבישים בפארק עוברים עבודות תחזוקה בקיץ כך לפעמים מגיעים לחסימות כביש ואין ברירה אלא לחכות בסבלנות. אני חיכיתי בינתיים בחניון הקטן, הנחתי שזה מה שקרה אבל אין בפארק קליטה סלולרית כך שלא יכולנו להתעדכן טלפונית וחששתי להתחיל ללכת על הכביש לאוטו בלי שדן יודע שזה מה שאני עושה כדי שלא נתפספס. בסוף שיחררו את החסימה והוא אסף אותי.
חזרנו לבקתה. דן מילא באוטו דלק עם העשרים ליטר שהבאנו במיכל רזרבה, בינתיים הכנתי לנו פסטה ושניצלונים (קנויים) – סך הכל הייתה ארוחה סבבה שסגרה יום מאוד מאוד מוצלח ויפה.
אחרי עוד ארוחת בוקר בבקתה, סיימנו לארוז, העמסנו את המזוודות על העגלה ואז על האוטו ויצאנו ליום האחרון שלנו בפארק. הפעם נסענו לצד השני של הפארק לאזור של הטורסים. בדרך חלפנו על פני נקודות התצפית שכבר עשינו בימים הקודמים והמשכנו בנסיעה המאוד מאוד יפה עד למרכז המבקרים הסמוך למחנה סנטרל (Camping Central) ממנו יוצא הטרק של הטורסים.
מצאנו חנייה יחסית בקלות וצעדנו אל מרכז המבקרים ושם נדהמנו, היו שם מלא מלא אנשים, הרבה מאוד קבוצות קטנות וגדולות. מיניבוסים ואוטובוסים פרקו קבוצות מאורגנות – וואו זה אכן מסלול מאוד מבוקש, ממש כמו ששמענו. הכושר הגרוע שלי והסיפורים על העומס הם אלו שגרמו לנו לוותר על המסלולים הפופולריים והארוכים של הפארק והמראה של הקבוצות הרבות שהיו שם, חיזק את נכונות ההחלטה הזו (עבורנו).
אחרי מרכז המבקרים, נסענו ללגונה אמרגה Laguna Amarga, לגונה עם צבע ירוק יפה ומיוחד
משם המשכנו למפל Cascada Rio Paine שמשקיף על הטורס. בהתחלה ענן ישב על הטורסים אבל אחרי איזשהו זמן הענן התרומם ונחשפה לנו תצפית מאוד יפה שמשלבת את המפל והטורסים יחד. המפל עצמו די מרשים, כמו מפל קטן באיסלנד ובנורבגיה אבל בהחלט נקודה ששווה להגיע אליה.
אח"כ נסענו ללגונה אזול (Laguna Azul) שם דווקא הייתה לנו קצת אכזבה. מדובר באגם חביב שמעניין בעיקר חובבי ציפורים, הסתפקנו בתצפית קצרה והתחלנו לחזור על עקבותינו.
בשלב הזה כבר התחלנו את הדרך חזרה לפורטו נטאלס אבל החלטנו שלא נחזור מהדרך הקצרה אלא ניסע חזרה דרך כל הפארק ונהנה שוב מהנוף הנפלא ונחזור באותה הדרך שהגענו, דרך ריו סרנו.
בדרך עצרנו בתצפית Mirador Nordenskjöld Lake. אי אפשר להפסיק להסתכל על הנוף של הפארק הזה, גם אחרי שלושה ימים, עדיין הנשימה נעצרת כל פעם מחדש.
לא היה לנו לחץ של זמן בין כה קבענו להחזיר את הרכב רק בשעה 17:00 כך שנסענו בנחת ונהננו לנו מהנוף. הגענו לעיר, חזרנו לאותו מלון. דבר ראשון התקלחנו במקלחת עם זרם נורמלי וטמפרטורת מים חמה וטובה, אח"כ החזרנו את הרכב, בדרך חזרה למלון עצרנו לאכול ארוחת ערב. פיצה וקרפ – שהיו בסדר גמור אך לא מעבר לכך.
16.3.25 - יום ראשון
קמנו מוקדם, שתינו קפה ואכלנו ארוחת בוקר ובשעה שבע וחצי כבר הזמנו אובר לשדה התעופה, לקראת הטיסה לפורטו ואראס. האוטו שהגיע היה ממש פיצי אבל נדחסנו עם המזוודות, סה"כ זו נסיעה קצרה של כעשר דקות. כשהגענו לשדה התעופה גילינו בהפתעה שצריך לשלם במזומן, מזל שהיה לנו שטר של 20 דולר אז השתמשנו בו וקיבלנו עודף בכסף מקומי. שדה התעופה בפורטו נטאלס קטנצ'יק, הכל הלך מאוד מהר ומסודר. לקראת הצהריים נחתנו בפורטו מונט בשדה תעופה לקחנו מונית למלון שלנו בפורטו ואראס (כחצי שעה נסיעה).
כשהגענו למלון, החדר שלנו עוד לא היה מוכן, חיכינו קצת בלובי יחד עם עוד אנשים שהקדימו להגיע. יאמר לזכותם שהם עשו מאמץ לארגן לנו את החדר ואכן כעבור חצי שעה כבר קיבלנו מפתחות. החדר היה קטן מאוד מאוד, אבל נקי ושקט.
אחרי שנפטרנו מהמזוודות יצאנו להסתובב בעיירה וגילינו שזו עיירה יפה, מאוד צבעונית עם אווירה אומנותית. ברקע האגם והעיירה, מתנוסס לו הר הגעש אוסורנו אבל חלק מהזמן הוא פשוט מכוסה בעננים ולא רואים אותו.
אכלנו ארוחת ערב מוקדמת במסעדת שאלוט (La Chalota) שנמצאת בתחנת רכבת ישנה. מקום מאוד נחמד ושוקק חיים, מבחר אוכל מגוון וטעים.
אחר כך הלכנו למשרדים של חברת הקרוזים שאיתה אנחנו נעשה את השייט של חציית האנדים. בדקנו שאנחנו ברשימה ועשינו צ'ק אין. אחר כך חזרנו למלון הסתכלנו קצת על המשך הטיול וראינו שכדאי לנו לשנות את סדר הימים באזור סלטה, החלפנו מלנות לפי הסידור החדש והזמנו רכב.
17.3.25 - יום שני
זה היה יום של בטלה מוחלטת. אין בעיירה שום דבר מיוחד לעשות שלא נעשה מחר כחלק מחציית האנדים. אז אחרי ארוחת בוקר נחמדה במלון, הלכנו למכבסת ליליאן שהומלצה בקבלה של המלון והשארנו כביסה שתהיה מוכנה עד הערב. משם המשכנו לטייל בעיירה ברגל, בהתחלה סתם שוטטנו ברחובות של השכונה, שכונה שקטה ומטופחת.
אחר כך ירדנו אל גדת האגם והלכנו לאורך הטיילת עד לאזור היותר תיירותי שכלל מלונות ומסעדות ולבסוף חזרנו דרך הרחובות הפנימיים ודרך מסעדת התחנה שאכלנו בה אתמול עד שהגענו חזרה למלון שלנו.
אכלנו ארוחת צהריים מאוחרת במסעדת טרונדור (Bar Tronador), מסעדת פסטות זולה ונחמדה. אחר הצהריים ירדנו שוב לאזור האגם וישבנו ב – Café Mawen לעוגה ותה. אחר כך הלכנו למכבסה ואספנו את הכביסה שלנו.
18.3.25 - יום שלישי - חציית האנדים
ברבע לשבע ירדנו לקחנו את המזוודות וירדנו לארוחת בוקר, אבל ארוחת הבוקר נפתחת רשמית רק בשעה שבע, אז למרות שבקבלה אמרו לנו שזה בסדר שנקדים, המלצר לא קיבל את זה ברוח טובה וכעס עלינו בטענה שזה מוקדם מדי, והאוכל עוד לא מוכן. קצת התעלמנו ממנו והתיישבנו בצד והשתדלנו לא להפריע לו. שתינו קפה ואכלנו קצת מאפים.
בשעה שבע ורבע לקחנו אובר לסוכנות הנסיעות, האוטובוסים כבר עמדו ברחוב ונציגים של החברה סימנו לנו את המזוודות ואמרו לנו לעלות לאוטובוס, לקראת שמונה האוטובוס יצא לדרך.
התחנה הראשונה הייתה מפלי פטרואה Petrohué Waterfalls, מדובר בפארק מסודר עם תשלום בכניסה והליכה של כעשר דקות עד לתצפית על המפלים.
המפלים עצמם נחמדים מאוד, די הרבה זרימה, אבל הדבר המרשים ביותר במפלים הוא השילוב שלהם עם הר הגעש אוסרנו שמתנוסס מעליהם. לצערנו, רוב הזמן הוא הסתתר מאחורי העננים. אחרי חצי שעה אספו אותנו לאוטובוס ונסענו למזח ועברנו להפלגה הראשונה.
זו הייתה הפלגה של כמעט שעתיים לוילה פאולה Peulla. הנוף בהפלגה היה מאוד מאוד יפה, ואוסרנו התגלה לנו במלוא הדרו.
באמצע הדרך שמענו רעש ומהומה מאחד הסיפונים, יצאנו לראות וגילינו משפחה ברזילאית שככל הנראה חגגה ארוע משפחתי והחליטו להנציח את עצמם מרקדים ושרים כשאוסרנו ברקע. הם אומנם היו חסרי כשרון אבל היו מבסוטים ומצחיקים וכל הקהל נהנה מהמופע הקטן והמבדר שלהם.
כשהגענו לוילה פאולה, הודיעו לנו שיש שעתיים הפסקה לארוחת צהרים במלון היחידי במקום, לא ידענו את זה מראש ולא ממש ידענו מה לעשות עם עצמנו שעתיים בשומקום. אבל אז ראינו ושמענו שיש חברה שיוצאים לאיזה ספארי, שאלנו את המדריך שהסתובב שם במה מדובר והוא אמר לנו שזה סיור בשמורה המקומית אבל זה לא כלול במחיר השייט וגם לא יאפשר לנו לאכול צהרים, כי כשנגיע כבר נצטרך להמשיך בחצייה. למרות כל ההסתייגויות שיש לנו מטיולים מאורגנים, החלטנו לנסוע איתו. בין כה לא היינו רעבים ולא התחשק לנו להשתעמם שעתיים.
בדיעבד, זה היה ספארי מאוד ילדותי אבל הוא היה מבדר ומהנה. עלינו על משאית הספארי והמדריך הסביר לנו כל מיני דברים על הפארק. בעצירה הראשונה, לקחו אותנו לפינת חי ואפשרו לנו להאכיל חיות, דן האכיל, אני הסתפקתי בלצלם.
אחרי הביקור המבדר בפינת החי, משאית הספארי נסעה לתוך נהר גדול זורם וחצתה אותו בקטע אתגרי וכביכול מפחיד. קהל הנוסעים שיתף פעולה וליווה את הנסיעה בצעקות אימה מזויפות וקריאות התלהבות.
אחרי החלק האתגרי, הגיע החלק המרגיע. הגענו עם רכב הספארי למעגן ליד ביצה. עברנו אל סירת ביצות ויצאנו לשיט. במהלך השיט, קיבלנו הסברים על הביצה וגם עשו לנו "מדיטציה" לתיירים. ביקשו שנעצום עיניים ונקשיב לרעשים של הסביבה ועוד כל מיני שטויות כאלו, למרות כל הציניות, היה כייף ומרגיע.
אחרי השייט בביצה, חזרנו לרכב הספארי ונסענו באותה הדרך, חזרה עד לנקודת ההתחלה ליד המלון והמעגן. תכלס היה נחמד מאוד, ובטוח שעדיף על פני שעתיים בקפיטריה.
בסביבות השעה שתיים עלינו על אוטובוס מותאם לנסיעת שטח, ונסענו בדרך עפר מלאת מכשולים, דרך ג'ונגל פראי, עד למעבר הגבול הציליאני. בנקודת הגבול הלכנו עם כל האנשים באוטובוס להחתים דרכונים. משם עברנו לעמדת הגבול הארגנטינאית להחתמת דרכונים ושם גילינו ששלפו את אחת המזוודות שלנו לבדיקת מכס רנדומלית. כך שהיא כבר לא עם כל המזוודות של כולם. מאותו הרגע ניסינו לנהל מעקב ולוודא שהיא ממשיכה איתנו את כל הדרך. בדרך עצרנו לתצפת על הר טרונודור. זהו הר געש רדום ויש לו שלוש פסגות, אחת בשטח צ'ילה, אחת בשטח ארגנטינה ואחת נחשבת שטח מפורז.
אחרי נקודות הגבול, האוטובוס לקח אותנו לעוד שייט קצר של כעשרים דקות ואחריו עברנו לעוד אוטובוס של 10 דקות ושם נתקענו שעה בהמתנה לשייט האחרון. איזה חוסר תיאום לא ברור בזמנים שגרם לנו לשבת על הדשא ליד הקפיטריה, יחד עם עוד עשרות אנשים ולהמתין למעבורת. כבר היינו ממש מותשים ולא היה לנו כוח לכלום אבל לפחות הנוף של האגם היה יפה
לאורך היום הזה הצטרפו אלינו אנשים ואחרים עזבו וכך גילינו שיש הרבה אפשרויות לעשות את הדרך הזו, ולא חייבים לעשות את הכל כיחידה אחת. היו אנשים שרק עשו את השייט הראשון עד וילה פאולה ואז חזרו לפורטו ואראס והייתה קבוצה של מוצ'ילרים שיצאה לטיול של שלושה ימים רק בצד הארגנטינאי והם הצטרפו אלינו להסעות באמצע היום והמשיכו איתנו עד ברילוצ'ה.
בסיום של השייט האחרון, המתינו לנו אוטובוסים. לכל אוטובוס היה מלווה עם רשימת שמות. מצאנו את האוטובוס הנכון וגם ראינו את המזוודה שלנו מגיעה אליו ואז הסיעו אותנו לברילוצ'ה למשרדי החברה, משם עלינו ברגל שלושה רחובות עם המזוודות, כשהתחלנו לעלות, לא ממש הבנו כמה הרחובות תלולים באזור הזה כך שלא ציפינו שיהיה כל כך קשה לגרור את המזוודות בעלייה, בפועל זה היה ממש קשה אבל התמודדנו בגבורה רבה.
בשמונה וחצי הגענו לדירה שלנו שהתגלתה כמאוד מוצלחת, זרקנו את המזוודות ויצאנו מייד לחפש מסעדה כי היינו ממש מתים מרעב. אכלנו במסעדת Jauja Restaurante y Parrilla. שנמצאת ממש ליד המסעדה המומלצת של דון אלברטו, המסעדה הייתה די ריקה לעומת השכנה המפורסמת אבל דן אמר שהסטייק שלו פשוט מעולה, העוף שלי היה בסדר והתוספות היו טובות. בפועל חזרנו למסעדה הזו עוד פעמיים כי לדעתנו הייתה הכי מוצלחת והמחיר שלה היה מאוד הוגן.
הסיכום שלנו של חציית האנדים היה שלמרות שזה מסע מאוד מאוד יפה, עבורנו הוא היה ארוך מדי ומייגע. שמנו לב שכל המדריכים והמלווים של החצייה, שהתחלפו בכל מקטע, דיברו המון! הם פשוט לא הפסיקו לתת אינפורמציה והסברים על האזור וגם אמרו כל הסבר גם בספרדית וגם באנגלית. אז אומנם מידע זה דבר מעניין ומוערך אבל וואללה זה היה חופר! בנוסף התחושה שכל הזמן מעבירים אותך ממקום למקום ומהסעה להסעה, לא הייתה לנו כייפית במיוחד כך שבדיעבד אנחנו באופן אישי היינו מעדיפים לפצל את כל האירוע בעוד שרוב האנשים מאוד אוהבים וממליצים על המסע הזה כמו שהוא.
19.3.25 - יום רביעי
קמנו בבוקר בנחת. דבר ראשון התארגנו בדירה כי אתמול בלילה היינו עיפים מדי, פרקתי קצת את המזוודות כי בכל זאת נשהה בדירה הזו חמישה ימים, עשיתי כביסה לבגדים העדינים ותלינו במרפסת לייבוש ואז יצאנו לבית קפה קטן El Molinito שהיה קצת מרוחק מהאזור המרכזי ואכלנו ארוחת בוקר טובה של טוסטים, ביצים ואבוקדו, הקפה היה סבבה.
משם הלכנו ברגל לסוכנות הרכב הרץ ואספנו את האוטו שלנו לימים הקרובים. באזור ברילוצ'ה יש הרבה נקודות נוף ותצפית, ממש ציוני דרך לפי קילומטרים ורוב האנשים פשוט נוסעים בדרך הנופית ברכב או באופניים. אפשר גם בתחבורה ציבורית אבל זה קצת יותר מסורבל. אנחנו בחרנו לעשות הכל עם רכב כך שנוכל גם לעשות באופן עצמאי את שבעת האגמים של האזור. בסביבות השעה 12 יצאנו עם הרכב לנסיעת נוף באזור ברילוצ'ה עצמה.
הנקודה הראשונה שלנו הייתה "הקילומטר החמישי" – בנקודה הזו יש רכבל Teleférico Cerro Otto שעולה לתצפית מאוד מאוד יפה על כל האזור. כשהגענו לחניון שמנו לב שכל המרכז הזה נקרא על שם נדבנית מקומית – שרה פורמן! גם הרחוב של הרכבל על שמה. הרגשנו ממש סלבריטי ניגשנו לקופה בביטחון רב, שלפנו דרכונים וביקשנו לעלות לתצפית חינם, כיאה לבני משפחה. הפקידה המשועממת נתנה בנו מבט מזלזל ולקחה את האשראי שלנו מהיד.
עלינו בקרון הסגור, שנראה היה ישן וחבוט עם קצת סדקים בחלונות, התמקדנו בצד החיובי של הרכבל, כלומר – הנוף שהיה מרשים למדי. ממש מתחתינו יכולנו לראות שהישוב מגיע עד חצי הדרך של הרכבל וגם ראינו את השביל של הקמצנים שחסכו את עלות הרכבל ועלו ברגל. עלייה שנראית בהחלט קשה ועם פחות נוף כי הולכים חלק מהזמן בין עצים.
כשהגענו למעלה, ראינו שהמקום בתהליך של שיפוצים אבל זה לא הפריע. הסתובבנו קצת בין נקודות התצפית השונות
באחת מנקודות התצפית, ראינו ישוב קרוב מאוד לעיר שנראה כמו מחנה צבאי גדול. בעזרת מפות גוגל, ניסינו להבין מה זה הישוב הזה, אבל לא הצלחנו. החלטנו שזה אכן מחנה צבאי ועברנו לנקודת תצפית אחרת.
כשחזרנו לרכבל, ראינו שגם בדרך למטה החוויה של הרכבל מעט אתגרית. שלושה גברברים מחכים לקרון שיגיע, עוזרים לו לקחת את הסיבוב ומשגרים אותו להמשך הדרך. מלאי ביטחון מזוייף, עלינו שוב על קרון וירדנו למטה.
אחרי הרכבל, המשכנו בנסיעה. העצירה הבאה שלנו הייתה במבשלת בירה מומלצת Cerveza Patagonia – Cerveceria Bariloche, המקום מאוד יפה ומטופח, די עמוס ותיירותי. האוכל היה טוב, הבירות היו סטנדרטיות אבל היה מאוד נחמד לשבת שם.
שבעים וקצת עייפים המשכנו בנסיעת הנוף ומדי פעם עצרנו בנקודות תצפית ממש לפני שהגענו לרכבל השני בק"מ ה17 החלטנו שהספיק לנו להיום וחזרנו לדירה לעוד כביסות ומנוחה.
מאחר ואכלנו במבשלת הבירה לא היינו רעבים כל כך בערב, אז הלכנו ברגל לאזור התיירותי, שהיה עמוס מאוד, נכנסנו לסיבוב בבית השוקולד המפורסם רפנוי, שהתחילו כעסק קטן בברילוצ'ה והיום יש להם סניפים בכל ארגנטינה. היה שם מאוד מאוד מלא ואווירה די מגעילה, קנינו כמה שוקולדים לטעום בהמשך והמשכנו לחפש מקום לשבת. בסוף מצאנו בית קפה שהיה יחסית ריק ואכלנו וופל עם ריבת חלב ועוגה.
דן הזמין לעצמו קפוצ'ינו וכך גילינו שבבתי הקפה באזור, קפוצ'ינו זה משקה קפה מלא בשוקולד. האמת שכבר חשדתי בזה בבית הקפה בבוקר ולכן הזמנו שם פלאט ווייט שהיה דומה לקפוצ'ינו בארץ, הפעם דן הזמין קפוצינו והזוועה התגלתה.
20.3.25 - יום חמישי
ביום הזה החלטנו לנסוע עד העיירה סן מרטין דה לוס אנדוס וחזרה, זה מה שנקרא "דרך שבעת האגמים". אכלנו משהו קטן בבית קפה חביב ממש בקרבת המלון Entre Migas y Café. כמובן שהקפדנו להזמין פלאט וויט ולא קפוצ'ינו. בסביבות תשע כבר יצאנו לדרך. בדרך לסן מרטין עצרנו בכל מיני נקודות תצפית על האגמים, חלקן נקודות מסודרות וחלקן עצירות ספונטניות שעשינו. בחלקים מהכביש.
בכביש הזה נוסעים גם תושבי האזור שממהרים לעבודה או לבית אבל גם לא מעט מטיילים וחלק ניכר מהם נוסעים לאט מאוד ומדי פעם בולמים או סוטים מהכביש כדי לחפש נקודות תצפית. זה היה די מעצבן ולעיתים גם הרגיש מסוכן כשאיזה נהג איבד את הסבלנות ויצא לעקיפה על פס לבן ובסיבוב.
בזכות מזג האוויר היפה שהיה באותו יום, זכינו להשתקפויות מרהיבות בתוך המים אבל בסך הכל האגמים ברובם היו דומים זה לזה, ודי מהר איבדנו את הספירה לגבי כמה אגמים ראינו, לנו הרגיש שזה היה הרבה יותר משבעה. כשעה לפני שהגענו לסן מרטין, עצרנו על גדת אגם שהיה לטעמנו יפה יותר ומיוחד יותר מהאחרים.
לקראת צהריים הגענו לסן מרטין, מצאנו עיירה תיירותית וצבעונית. היה מאוד נעים להסתובב באזור התיירותי ובקרבת האגם. מצאנו לנו בית קפה נחמד והסתפקנו בכריך ושתייה ואח"כ הלכנו לחנות של "הוואנה" מותג האלפחורס המוכר ביותר בארגנטינה ואולי גם בעולם. קנינו לעצמנו כמה טעמים לנסיון.
משם ירדנו לגדת האגם, חשבנו לשבת ולטעום את האלפחורס אבל על החוף הסתובבו המון ציפורים רעבתניות שממש לא חששו מבני אדם וניסו להתכבד בכל דבר אוכל שהיה שם. לא העזנו להיכנס איתן למריבה על האלפחורסים ופשוט שמרנו אותם בתיק להמשך היום.
התחלנו את הנסיעה חזרה לברילוצ'ה, אותה הדרך, יפה ופראית אבל הפעם לא עצרנו לתצפיות. במהלך הנסיעה שלפנו את האלפחורסים וטעמנו, לא הופתענו בכלל לגלות שהם ממש לא טעימים, זכרנו שכבר ניסינו אותם גם בטיול הקודם וגם אחרי כן ולא אהבנו, אז זה לא השתנה, לנו הם לא טעימים. מאוחר יותר נועם הזכירה לי שהיא כבר ביררה את זה כשהיא טיילה בארגנטינה והסיבה שאנחנו לא אוהבים את הוואנה היא שבתוך ריבת החלב מעורבב תפוז!
בשעה שבע וחצי בערב הלכנו למסעדת דון אלברטו המפורסמת, אין אפשרות להזמין מקום מראש, פשוט מגיעים ומקווים לטוב. חשבנו שהמסעדה נפתחת ברבע לשמונה אבל הסתבר שהיא נפתחת רק בשמונה. בחוץ כבר המתינו די הרבה אנשים בתור מתפתל. בלית ברירה הצטרפנו גם אנחנו לתור. בדרך כלל אנחנו לא מתעקשים על מסעדה כזו או אחרת אבל היו כל כך הרבה המלצות ושמענו כל כך הרבה פעמים את המשפט "אתם חייבים" וגם ידענו שזוהר ומשה (ובסוף גם נועם ורועי) מתכננים להגיע לברילוצ'ה בעוד כמה חודשים כך שרצינו לבדוק גם עבורם.
בשמונה נפתחו הדלתות והמלצרים התחילו להזרים את כל התור בצורה מסודרת לתוך המסעדה (אנחנו היינו בשליש הראשון שנכנס, כי הגענו יחסית מוקדם) תוך רבע שעה המקום היה מלא לגמרי וכל מי שהגיע אחרי שמונה ורבע, התבקש לחזור יותר מאוחר. ניכר במקום שהם רגילים וערוכים לעומס הזה, המלצרים הסתובבו ולקחו הזמנות ביעילות רבה, מי שלא היה מוכן עם ההזמנה שלו (כמוני) שילם בהמתנה קצת יותר ארוכה עד שהמלצר התפנה שוב וחזר.
הזמנו שני סטייקים שהיו טובים מאוד אבל בפירוש לא יותר טובים מהמסעדה של יום ראשון, גם המנות וגם התוספות היו טובות וענקיות כך שלא הצלחנו לסיים אותן. המחיר היה כמעט פי שניים מהמסעדה של היום הראשון. סך הכל זו הייתה חוויה טובה, חזרנו לחדר שמנמנים ועייפים.
21.3.25 - יום שישי
אחרי שכבר כמה ימים לא יצא לנו לעשות טיולים ברגל, החלטנו שהגיע הזמן לחלץ קצת עצמות. מהשיטוטים באינטרנט קראתי על מסלול שנשמע לי מתון וחביב, לא ממש הבנו איך מגיעים לתחילת המסלול אבל החלטנו לנסות. אחרי ארוחת בוקר טעימה בבית קפה Vertiente Café con Ideas נסענו לעיירה וילה אנגסטורה שנמצאת ממש בדרך שבעת האגמים שבה נסענו אתמול. ליד העיירה יש אי קטן שהוא שמורת טבע, אז שמנו וויז לחנייה שסמכה לאי.
הגענו בסביבות 11 בבוקר והתחלנו לחפש את הכניסה לפארק ואת המעבורת שאיתה מגיעים לכניסה שעל האי עצמו. אחרי כנה דקות הגענו למזח ועליו תור של כמה אנשים, בספרדית מינימלית הצלחנו להבין שיש על המזח שתי עמדות בראשונה קונים כרטיסי כניסה לפארק ובשנייה קונים כרטיסים למעבורת שעומדת לצאת בעוד כמה דקות. למזלנו התור היה מאוד קטן והעיכובים שהיו בו היו בעיקר קשורים לאנשים שכמונו, ניסו להבין את האפשרויות.
תוך כמה דקות העסק הסתדר, עלינו על המעבורת ויצאנו לדרך. מדובר במעבורת לא גדולה שהייתה די מלאה. עלו כמה משפחות, כמה זוגות כמונו וקבוצה של כעשרה רוכבי אופניים עם האופניים. ההפלגה לצד השני של האי נמשכה כ45 דקות והייתה מלווה בהסברים לכל אורך ההפלגה.
כשהגענו למזח, כולם ירדו, המלווה הנחה את כולם לשביל עץ מסודר ויפה שהוביל אותנו אל במה וכמה שלטים, ממש בין עצי קטלב, שזה הייחוד של השמורה. כשהגענו לבמה, המדריך הבטיח שעוד רגע הוא יספר לנו עוד המון דברים מעניינים על העצים והשמורה, הסתכלתי על דן, דן הסתכל עלי ובלי לדבר חמקנו מהמקום אל תחילת שביל הטיול.
בתחילת המסלול שחוזר אל העיירה, מצאנו את קבוצת האופניים מתארגנת ליציאה לדרך, בסופו של דבר, רק הם, אנחנו ועוד זוג אחד הלכנו את המסלול, כל שאר האנשים ככל הנראה חזרו במעבורת הבאה, אחרי שסיימו לבלות על גדת האגם ובמסלול המוסדר בין עצי הקטלב.
ההליכה על השביל הייתה מתונה ברובה, את עצי הקטלב השארנו מאחורינו תוך כעשר דקות ושאר הדרך הייתה בתוך יער כשמדי פעם ניתן היה לראות את האגם מציץ בין העצים מאחד הצדדים של השביל, רחוק רחוק מתחתינו. השביל מסודר ומסומן ומדי פעם יש בו גם הפנייה לשבילי חילוץ, כך שבמקרה של שריפה או סופה, ניתן לרדת לאחד החופים ולחכות לחילוץ.
רוב הדרך הלכנו לנו לבדנו, רוכבי האופניים שהיו בלי ספק קבוצת מתחילים, עקפו אותנו ואז עקפנו אותם חזרה כשהם עצרו לנוח. בשעה וחצי האחרונות לא ראינו אותם בכלל וזה היה קצת מפתיע. כי רוב השעה הזו הלכנו בשביל שנהיה תלול וצר והיה בו שילוט שאוסר על רכיבת אופניים. ואכן מולנו הגיעו רוכבים בודדים או בזוגות שסחבו את האופניים בעליות התלולות ונראו מסכנים מאוד. אני חושבת שלמדריך הקבוצה היה מסלול מתואם אחר שדרכו הם יצאו, כי אחרת היינו אמורים לראות אותם בשביל או בנקודת הסיום.
סה"כ המסלול הרגלי לקחת לנו כשלוש שעות (10 ק"מ), יחד עם ההפלגה והנסיעה הלוך וחזור לברילוצ'ה זה מילא לנו יום שלם, חביב מאוד. לא מסלול וואו אבל כן מסלול נעים וחביב.
לארוחת ערב בחרנו לחזור למסעדת Jauja Restaurante y Parrilla שבה אכלנו ביום הראשון וגם הפעם היה מוצלח מאוד.
22.3.25 - יום שבת
את היום האחרון בברילוצ'ה החלטנו להעביר בהשלמת האתרים שקרובים לעיר, ושלא הגענו אליהם ביום הראשון. כמובן שכל זה התחיל רק אחרי ארוחת בוקר בבית הקפה, שכבר היינו בו ביום הראשון El Molinito. הפעם נסענו אליו עם האוטו ומייד אחרי האוכל יצאנו לדרך.
הנקודה הראשונה שהחלטנו לבקר היא מפל שנקרא "מפל הגמדים", שם ממש לא מבטיח למפל והאמת שגם התמונות לא הרשימו ובכל זאת החלטנו לתת צ'אנס. הדרך למפל היא גם הדרך ליישוב אל בולסון שחביב על המוצ'ילרים הצעירים, בעונה הזו האזור של אל בולסון ומרבית הדרך, סבלו משריפה קשה מאוד, וההמלצות היו חד משמעיות, לא להגיע לשם.
בתחילת הדרך עברנו בשכונה או פרבר של ברילוצ'ה שביום הראשון ראינו את הגגות של הבתים מתצפית הרכבל והגענו למסקנה שמדובר במחנה צבאי (מלמעלה הכל היה נראה כמו סככות וגגות פח). בפועל מדובר בשכונת עוני שנראתה לנו כמו שכונה בבוליביה או נפאל, הרגיש לא כל כך נעים לנסוע שם מרוב שזה היה עלוב.
תוך כמה דקות חלפנו על פני "מחנה הפליטים" הזה והגענו לכביש נופי, יפה ופראי כמו כל האזור. הנסיעה למפל הגמדים, עוברת לגדות אגם יפה ועצרנו לנו בדרך לאכול עוגה שהבאנו מראש מארוחת הבוקר.
כשהגענו לחניון של האגם, ראינו שהוא מאוד עמוס במכוניות ולא מעט אנשים נצפו על השביל בדרך לאגם. בעוד אנחנו מתלבטים מה לעשות, הגיע אוטובוס מלא באנשים שכולם ירדו והחלו ללכת למפל, הסתובבנו ונסענו משם
הגענו לרכבל של הקילומטר ה-17. הרכבל הזה הוא רכבל פתוח, קצת מיושן יותר מהרכבל של הקילומטר החמישי, שגם הוא הרגיש קצת ישן ורעוע. הזכיר לנו מתקן של לונה פארק מלפני 30 שנה. למרות כל זה, החלטנו לעלות איתו לנקודת התצפית.
כשהגענו לתחנה העליונה, עמד שם צלם וצעק לכל קרון שהגיע לחייך אליו ואז הזמין את האנשים לדוכן שלו לקנות את התמונה, ממש כמו בדיסנילנד. זה היה קצת מוזר אבל בוודאות הוא מצליח להתפרנס מהתמונות כי ראינו אנשים הולכים אליו וקונים.
הנוף למעלה – מדהים. ממש ממש שווה, שמחנו שהיה לנו את הזמן להגיע לשם ושלא ויתרנו על זה.
בדרך חזרה למטה, היינו פחות עסוקים ב"פחד" מהרכבל עצמו, כי הייתה לנו ראות נהדרת אל הנוף של האזור
אחרי שירדנו החלטנו ללכת למבשלת בירה אחרת, פחות מומלצת באתרי התיירות אבל קיבלה בגוגל ציון גבוה על הבירות. מבשלת Manush ממוקמת בקילומטר הרביעי ונמצאת לא על גדת האגם אלא על הכביש עצמו, אין נוף יפה מהמבשלה ואנחנו חושבים שבגלל זה היא פחות פופולרית אבל הבירות שם היו הרבה יותר טעימות מהמבשלה הראשונה. ומעבר לכביש יש נוף לאגם.
בסביבות השעה שלוש, חזרנו לברילוצ'ה והחזרנו את הרכב. לארוחת ערב אחרונה חזרנו שוב לאותה המסעדה Jauja Restaurante y Parrilla. הפעם אכלתי סטייק פילה ודן לקח צ'וריסוס – היה מצוין. סיום טוב לשבוע כייפי ומהנה וטעים.
זה היה היום האחרון שלנו בברילוצ'ה, כך שחזרנו לדירה וארזנו את עצמנו כהכנה לטיסת הבוקר שציפתה לנו אל מנדוסה, בירת היין הארגנטינאית.