חלק שלישי: מנדוסה - ריו
את החלק השלישי והאחרון של הטיול שלנו התחלנו במנדוסה, בירת היין של ארגנטינה המתהדרת ביקבים רבים. משם המשכנו אל הפתעת הטיול שלנו, מחוז סלטה- חוחוי אזור יפה ושונה מאוד במראה ובאוכלוסיה. את החלק של ארגנטינה סיימנו ביומיים חמים ורטובים במפלי האיגוואסו המפוארים ואת הטיול כולו חתמנו בריו דה ז'נרו.
בחלק הראשון של הטיול, הגענו לבואנוס איירס אחרי טיסה ארוכה ומייגעת ומשם טסנו לקלפטה, בילינו באל צ'אלטן וקלפטה שבוע שבו הצלחנו להעפיל אל הפיצרוי, ביום שמש היחידי שהיה בשבוע הזה, בנוסף הגענו אל הקרחון המתנפץ, פריטו מורנו שהיה מדהים כמו שזכרנו ובאופן כללי נכנסנו לאווירת טיול.
בחלק השני של הטיול, עברנו לצ'ילה וטיילנו בפארק המדהים -טורס דל פיינה. חצינו את האנדים במסע שנמשך 12 שעות, התחיל בפורטו ואראס עם הר הגעש אוסורנו והסתיים בברילוצ'ה ולבסוף בילינו כשבוע טעים ורגוע באזור ברילוצ'ה והאגמים.
בשבע ורבע בבוקר, נפרדנו מברילוצ'ה והמראנו לכיוון מנדוסה. ובשעה תשע וחצי כבר עלינו על מונית למלון. לשמחתנו הרבה כשהגענו למלון הם פשוט נתנו לנו את החדר שהזמנו כך שיכולנו לפרוק את הדברים שלנו ומיד יצאנו לאכול ארוחת בוקר של טוסטים וקפה באזור המלון. כשהסתובבנו בחוץ הייתה ממש תחושה של עיר רפאים, למרות שחצינו רחובות די ראשיים, כמעט שלא ראינו אנשים ובקושי היו מכוניות על הכבישים, הנחנו שזה קשור לכך שיום ראשון הוא יום מנוחה אצלם.
חוץ מזה, שמנו לב שלאורך המדרכות והכבישים יש תעלות מים פתוחות, בבדיקה שעשינו בגוגל, קראנו שאלו תעלות עתיקות שנבנו סביב המאה ה – 16 כדי לאפשר צמיחה של עצים וצמחים באזור המדברי. התעלות משמשות גם היום להשקייה ונחשבות חלק בלתי נפרד מהזהות של העיר, אני רק קיוויתי שלא אמצא את עצמי בתוך אחת התעלות עם נקע בקרסול.,
אחרי ארוחת הבוקר, לקחנו מונית שהביאה אותנו לסוכנות "האופניים של הוגו" בשכונת מאיפו (Maipú) שהיא אזור היקבים של העיר. המקום נראה סגור נטוש, הסתובבנו קצת ליד השער, נפש חיה לא הייתה ברחוב ולא כל כך ידענו מה לעשות, בסוף ניסיתי לפתוח את השער ולמרבה הפלא, הוא נפתח. באותו הזמן גם דלת הבית נפתחה והוגו יצא לקראתנו תוך כדי שהוא מסיים להתלבש, כנראה ראה אותנו מסתובבים ליד השער ומיהר להתארגן ולצאת. כמה דקות אחר כך, גם חימנה (אשתו) הצטרפה אלינו לחצר והסבירה לנו באנגלית איזה יקבים פתוחים ואיזה סגורים בגלל שזה יום ראשון, היא גם הסבירה לנו שמדובר בסוף שבוע ארוך שבו מציינים (מחר, ביום שני) את "יום הזיכרון לחללים הנעדרים" ושזו הסיבה העיקרית שהעיר כל כך מנומנמת.
יצאנו לדרך ליקב הראשון ברשימה Winery Sur Huenten, נסיעת אופניים של כעשרים דקות, הדרך הייתה לא יפה, לא פסטורלית, ולא קלילה פשוט נסענו ברחובות מוזנחים ושוממים, היה קר מאוד ולסירוגין קצת טיפטף ועד שהגענו די קיללתי את כל הרעיון של טיול אופניים.
מרכז המבקרים של היקב הזה היה מאוד יפה ונעים, אחרי התייעצות עם המלצרית, טעמנו יין משני בקבוקים ואז בחרנו שתי כוסות יין ומגש עם קצת לחם וגבינה. המלצרית מזגה לנו בנדיבות גם בטעימות וגם את הכוסות ששתינו. היינות היו חביבים לא מעבר אבל החוויה הייתה נעימה מאוד. מאחר וזה היה רק היקב הראשון, לא התמהמנו, סיימנו שילמנו וחזרנו לאופניים.
מסוחררת קלות עליתי על האופניים והתחלנו לנסוע ליקב הבא, לקח לי כמה דקות להבין שחוסר היציבות בנסיעה לא קשור ביין ששתיתי אלא בפנצ'ר שבדיעבד קרה כבר בדרך אל היקב וזה הסביר חלק מהקושי שהיה לי בדרך.
שלחנו הודעה להוגו עם המיקום שלנו ואני גם שלחתי תפילה לאלוהים שהוגו יקבל את ההודעה שלנו ויבוא לקחת אותנו משם חזרה לבית שלו. כנראה שיש אלוהים כי הוגו ענה די מהר שהוא בדרך אלינו אבל כנראה שגם לאלוהים יש הפרעת קשב כי כעבור עשר דקות הוא הגיע עם אופניים חלופיות בטנדר שלא היה בו מקום בשבילנו כך שנאלצנו להמשיך בטיול.
החלטנו לא להמשיך להתרחק אלא לנסוע ליקב טרפיצ'ה (Trapiche), יקב מוכר מאוד שנמצא יחסית קרוב לבית של הוגו. בדרך פספסנו פנייה אחת, מזל שדן שם לב מהר ומצא דרך חילופית שלא אילצה אותנו לחזור אחורה, כי כבר הייתי די עייפה מהרכיבה הזו. כחלק מהחזרה למסלול המקורי, הגענו לקטע דרך צדדי מאוד ולא סלול, ממש ליד שדות, כרמים ומטעים, מאוד אותנטי ואפילו קצת פסטורלי, הבעיה הייתה שהפכנו לאטרקציה של כל כלבי הרחוב הזה והם נהנו מאוד לנבוח עלינו ולרוץ לידנו עד שסוף סוף פנינו לרחוב סלול ומסודר ושם נפרדו דרכינו. הערכנו את השקט שחזר אלינו ושמחנו שנחלצנו מהם בלי שהם שמו לנו ביס ברגל.
יקב טרפיצ'ה, יקב ענקי שמוכר בכל העולם, יש להם שטח גדול ומרכז המבקרים נמצא בין המבנים השונים. השיטה ביקב הזה שונה ממה שהיה ביקב הראשון אין שירות אישי ואין אוכל. הבחור בקופה קיבל את פנינו בטעימה אחת על חשבון הבית וצלחת בייגלה, אחר כך הוא נתן לנו כרטיס פלסטיק (ממש כמו כרטיס אשראי) מהקופה הלכנו למכונה שבה היו כעשרה יינות שונים, על כל יין היה כתוב הסבר קצר ומחיר לטעימה כך שכל אחד יכול לקחת כמה טעימות שהוא רוצה והמכונה מחייבת את הכרטיס. בסוף הולכים לקופה ומשלמים את הסכום שנצבר.
את הטעימה החינמית שפכנו מייד, זה היה יין מהזולים והגרועים ביותר שיש ליקב ובשלב הזה העדפנו להתמקד רק ביינות הטובים יותר. בחרנו לטעום שני יינות שהיו יקרים יותר ועם הסברים שיותר נשמעו לנו, אחד היה נחמד אבל לא מעבר והשני שהיה היקר מכולם היה מאוד טעים אבל יקר אפילו במונחים של ישראל. שילמנו בקופה ויצאנו לעוד כמה דקות של רכיבה חזרה לבית של הוגו.
אצל הוגו ישבנו קצת בחצר הקרה יחד עם כל באי הבית, כלומר אשתו ועוד כמה חתולים וכלבים שממש אהבו אותנו. בזמן שחיכינו שהמונית שלנו תגיע, "זכינו" לטעום יין שהוגו מכין לבד, אנחנו ממליצים שהוא ימשיך עם האופניים וישאיר את תחום היין לאחרים. חימנה הראתה לנו על המפה עוד כמה יקבים שהיו סגורים היום אבל יפתחו ביום שני כך שאם נרצה נוכל לבקר בהם. היא גם סיפרה לנו שבקיץ יש להם 40 מעלות על בסיס די קבוע. אז למרות שהיו רגעים ממש קפואים במהלך הרכיבה, כנראה עדיף לבוא כמונו בסתיו כשיש רוח וגשם.
ארוחת ערב אכלנו במסעדה "הביסטרו של אנה" (Anna Bistró) בקרבת המלון – היה טעים מאוד.
24.3.25 - יום שני
ביום הזה מציינים בארגנטינה את יום הזכרון לחללים הנעלמים, כשהכוונה היא לאנשים שנעלמו בין השנים 1976-1983 אז היה שלטון צבאי אכזרי בארגנטינה. השלטון הזה רדף באכזריות את כל מי שנחשב מתנגד משטר, כלא, עינה, רצח והעלים מספר שמוערך בין 20,000-30,000 אנשים. יש לציין שגם לפני המשטר הזה, ארגנטינה סבלה משליטים עריצים ואלימים, למעשה כל האזור הזה של דרום אמריקה סבל ממעגל אלימות של השלטון כלפי אזרחים. רק ב1983, התחיל שינוי. הם מציינים את סיום התקופה הזו בסוף שבוע ארוך, אני מניחה שיש גם טקסים וכדומה אבל אנחנו לא ראינו.
אחרי ארוחת בוקר גרועה במלון. יצאנו לשוטט קצת ברחובות מרכז העיר, הלכנו כעשר דקות לכיכר העצמאות. האזור המקיף את הכיכר הוא אזור יותר מטופח ותיירותי כך שסוף סוף ראינו קצת יותר אנשים, עד עכשיו היינו בתחושה שהעיר הזו היא עיר רפאים.
באחד הרחובות שמסביב לכיכר מצאנו פסל של מנורה עם הקדשה של שגרירות ישראל לכבוד יום הזיכרון לפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס. האמת שזה היה יפה מאוד והמיקום הוא בפינה מכובדת באזור מרכזי בעיר.
בכיוון אחר של הכיכר מצאנו מדרחוב עם חנויות ומסעדות, כשהגענו לא הכל היה פתוח, אבל כנראה שבמהלך היום האזור קצת יותר שוקק חיים. בסך הכל זה לא מדרחוב מאוד מרשים כך שלא חזרנו לשם בערב.
כשמיצינו את האזור (די מהר) הזמנו מונית אובר שתיקח אותנו ליקב פלוריו בשכונת מאיפו. רצינו להגיע אליו בסיור אופניים אבל הסתבר שהוא ממש מרוחק ומתאים למיטיבי דוושה ולא לנו. כשנכנסנו למרכז המבקרים של היקב, לא ראינו אף אחד, המקום עצמו היה יפה ומטופח, אך נטוש. ממש ממול מרכז המבקרים ראינו קפיטריה פתוחה, שאלנו את הבחורה שעובדת שם אם היקב סגור או פתוח, היא התקשרה לברר וכעבור כמה דקות הגיעה בחורה צעירה וקראה לנו פנימה.
נכנסנו למרכז הטעימות וסיכמנו עם הבחורה על שלוש טעימות. לצערנו תוך כדי ההסברים על היינות, גילינו שהמומחיות של המקום היא יינות מתוקים, כמעט יינות קינוח שזה תחום שאנחנו פחות אוהבים. חימנה לא אמרה לנו את זה או שהיא אמרה ולא הבנו למה היא מתכוונת, אבל זה מה שהיה ולכן זה מה שטעמנו. סה"כ היה נחמד מאוד אבל אם היינו יודעים מראש כנראה היינו מוותרים.
מיקב פלוריו הלכנו ברגל ליקב "קרינה אי". מרכז המבקרים היה שוקק חיים, מצאנו שולחן והתיישבנו. שוחחנו קצת עם הצוות, ובהמלצתם טעמנו שני יינות אדומים ובחרנו לשתות אחד מהם. היין היה לנו טעים מאוד והמחיר היה הוגן מאוד ולכן קנינו בקבוק אחד להביא לארץ.
ממש ממול קרינה אי ראינו מרכז מבקרים נוסף, נכנסנו לראות במה מדובר ומצאנו מרכז מבקרים של חווה שמוכרת שמן זית, יין, תבלינים ועוד כל מיני מוצרים. בנוסף הם עושים סיורים מאורגנים בחווה שלהם (התרשמנו שצריך להזמין מראש). לפי מראה החצר ניכר שיש ימים שניתן לקנות שם אוכל מעגלת אוכל. המקום היה נחמד מאוד והסתובבו בו לא מעט מבקרים ומשפחות צעירות.
נעזרנו בווייפי של המקום כדי להזמין אובר חזרה למלון.
בערב הסתובבנו קצת ברחובות מנדוסה, עצרנו לאכול במסעדת בשר El Asadito · Mendoza שהייתה בסדר גמור. באחד השולחנות שלידנו ישב בחור בודד שקיבל לשולחן פלטת בשר ענקית, שאין מצב שבנאדם אחד אוכל, רצינו לראות מה הוא עושה עם כל האוכל הזה אבל הוא רק ישב שם ומדי פעם אכל עוד ביס. בסופו של דבר סיימנו לפני שהוא הלך כך שאנחנו לא יודעים מה הוא עשה עם כל האוכל שהוא קיבל אבל זה היה מאוד מוזר.
אחרי עוד ארוחת בוקר גרועה במלון לקחנו אובר לשדה התעופה וטסנו לסלטה. הטיסה עצמה לקחה פחות משעה וחצי כך שבסביבות 11 בבוקר כבר נחתנו. בשדה התעופה חיפשנו מונית שניתן לשלם בה גם באשראי, זה היה קשה אבל בסוף מצאו לנו נהג עם מכשיר סליקה ויצאנו לדרך.
כבר בנסיעה ראינו שהסיפורים על סלטה, נכונים. זו אכן עיר שנראית יותר דומה לערים של בוליביה וארצות עולם שלישי אחרות. המונית הביאה אותנו למלון ושם ניסינו לשלם על הנסיעה באשראי, אבל התקשורת של המכשיר פשוט סירבה להתקדם, אחרי שהוא עשה שלוש פעמים ריסטרט, נשברנו ודן נכנס למלון, המיר דולרים ושילמנו במזומן. אז זה נחמד שיש מכשיר סליקה, אבל צריך גם תקשורת שתתמוך בזה.
נכנסנו לקבלה, מלון עם אווירה של פעם, פאר של קולניאליזם מיושן. הוא מוגדר כמלון 4 כוכבים, אבל לנו זה הרגיש יותר כמו 2-3 כוכבים.
המלון ממוקם בפינת כיכר "התשיעי ביולי" ( 9.7.1816 הוא יום הכרזת העצמאות של ארגנטינה). מיקום מעולה בלב האזור התיירותי היפה והמטופח של סלטה, יצאנו מהמלון ופשוט חצינו את הכביש אל הכיכר היפה. ברגע הראשון היא נראתה לנו שקטה וריקה, אך כעבור כמה צעדים נתקלנו בעשרות יונים שהציפו את האזור וכמובן שהיו גם קצת אנשים.
אחר כך הסתובבנו קצת ברחובות שמסביב לכיכר, יש שם הרבה מבנים גדולים ויפים, יש המון בתי קפה ובתי אוכל כאלו או אחרים, קצת חנויות לא מאוד מעניינות. לא ראיתי חנויות מותגים אלא יותר דברי תיירות מקומיים של סלטה עצמה. בסך הכל האזור שמסביב לכיכר היה נקי ומסודר.
הלכנו לכיוון הרכבל שעולה לתצפית על העיר אבל מזג האוויר היה מעונן כך שהרגשנו שזה חסר טעם לעלות לתצפית הזו. בדרך חזרה נכנסנו דרך פארק ציבורי ענקי עם עצים ומדשאות גדולות. באחת הפינות נקלענו לתוך שיעור ריקוד של חברה צעירים מקומיים. לא הצלחנו להבין את מהות האירוע, נראה היה שהם מתחילים להתכונן למופע עתידי.
אכלנו ארוחת צהריים קלה בקפה מרגו Café Margó אחרי שאכלנו המשכנו להסתובב ברחובות היפים באזור, ראינו את סוכנות הרכב שממנה ניקח מחר אוטו להמשך הטיול, ממש בקרבת המלון שלנו ואז חזרנו קצת לנוח בחדר במלון.
ארוחת ערב אכלנו במסעדת Ciudad Güemes. הייתה בסדר גמור.
גם במלון הזה (ארבעה כוכבים), ארוחת הבוקר הייתה עלובה למדי, אכלנו קצת כדי לשרוד ובשעה עשר לקחנו את המזוודות ויצאנו ברגל לכיוון חברת השכרת הרכב (פיקס) שנמצאת ממש באותו רחוב. קיבלנו רכב גדול וחדש לגמרי ויצאנו לדרך.
העצירה הראשונה שלנו הייתה בפסל גדול של ישו, ליד כפר קטן בשם La Caldera, המקום היה נטוש לחלוטין, סגור ולא כל כך מרשים. חילצנו רגליים כמה דקות, ניסינו להשתמש בשירותים הציבוריים שיש שם, אבל הם היו נעולים, אז חיפשנו שיח שאין עליו תצפית מהכביש או מהכפר ותרמנו את חלקנו להשקיית השטח. אחר כך המשכנו בדרך.
המשכנו בנסיעה, הכביש היה צר מאוד ומפותל, נסענו בתוך יער או אפילו אפשר לקרוא לזה ג'ונגל. נסיעה איטית, מאתגרת אך יפה מאוד. בדרך עצרנו בנקודת תצפית (Mirador del Dique Las Cienegas) על גדת אגם שממש נושק לכביש, זו הייתה עצירה נחמדה מאוד. היינו שם כעשר דקות והמשכנו.
בינתיים הגיעה שעת צהריים, החלטנו להיכנס לחוחוי שהיא העיר השנייה בגודלה באזור ולנסות למצוא מקום לארוחת צהריים קלה, אבל אבוי, זו התגלתה כהחלטה גרועה מאוד. העיר הייתה פקוקה ועמוסה ברכבים ובאנשים ובהמוני תלמידים שככל הנראה בדיוק סיימו את יום הלימודים, לא ניתן היה למצוא חנייה וההתקדמות ברחובות הייתה איטית ומעצבנת, בשלב הזה ויתרנו על הרעיון לעצור שם ורק ניסינו לחזור לכביש הראשי. כל ההרפתקה הזו עלתה לנו בחצי שעה בערך עד שהצלחנו לצאת והמשכנו בדרכנו.
מאחר ולא עצרנו בחוחוי, השעה הייתה עדיין מוקדמת יחסית ולכן החלטנו לא לנסוע ישר למלון בטילקרה ובמקום זה שינינו את הניווט ונסענו אל ימת המלח "סלינס גרנדס" (Salinas Grandes). הדרך שמובילה לשם הייתה מדהימה ביופייה, מדבר צבעוני משובץ בהמון קקטוסים, הנסיעה, ברובה, הייתה במגמת עלייה, הגענו עד לגובה של כ – 4000 מטר ואז ירדנו לימת המלח עצמה שנמצאת בגובה המכובד של 3450 מטר.
כשהגענו לאתר, בחור מקומי הכווין אותנו אל החנייה ואל הקופות, שילמנו כעשרה דולר במזומן וציוותו אותנו לרכב נוסף עם זוג צעירים מבואנוס איירס. חיכינו כמה דקות בחנייה עד שהגיעה מדריכה מקומית ואמרה שהיא לוקחת לסיור את שני הרכבים. לחלק מהמדריכים יש אופנוע שטח או רכב אבל המדריכה שלנו באה ברגל, הצטרפה לרכב של הזוג מבואנוס איירס (תודה לאל שהיא לא הצטרפה אלינו) ונסענו אחריהם אל תוך ימת המלח.
אחרי כמה דקות של נסיעה, עצרנו וירדנו מהרכבים. היא הסבירה לנו על מפעל המלח הגדול שיש שם והוסיפה עוד כל מיני נתונים על המקום, על התהליכים ועל המלח -בספרדית כמובן. מודה שהיו המון הסברים כך שגם אם זה היה בעברית, אין סיכוי שהייתי מקשיבה אפילו לא לחצי ממה שנאמר וברור שלא הייתי זוכרת. דן דווקא ניסה להקשיב ולהבין את המידע, יותר בתור אתגר לספרדית מאשר מתוך עניין.
אחרי שתם פרק ההסברים, עברנו לחלק האומנותי, המדריכה הלכה עם כל זוג לסדנת צילומים מגניבים, כמובן שהיא יודעת בדיוק איפה לעמוד ומה לעשות וכך יצא שעשינו בוק שלם של תמונות מבדרות, עם אביזרים ובלי אביזרים
רגע לפני שחזרנו לחניון, היא עשתה לנו גם קצת צילומים זוגיים ללא האפקטים של מרחק, ואז פשוט חזרנו לחניון. הסתובבנו קצת בין הדוכנים השוממים והלא מפתים, קנינו מים קרים ולבסוף נפרדנו ויצאנו באותה הדרך חזרה לכביש הראשי ולכפר החמוד טילקרה. המדריכה שלנו בזמן הזה תיאמה עם הזוג השני שהיו אתנו בסיור שיקחו אותה טרמפ הביתה (לאיזה כפר באזור).
כשהגענו למלון שלנו בטילקרה (Tilcara), גילינו שהוא ממש רחוק מהאזור המרכזי של העיר והמסעדות. כשהזמנו אותו, היה נראה על המפה שהוא מרוחק כעשר דקות הליכה, אבל בפועל היה מדובר בדרך צרה, חשוכה ונטושה ורובה בעלייה, ממש לא נעים ללכת אותה ברגל. המלון עצמו יפה ומטופח מאוד, עם חדרים מרווחים, מזגן ובריכה ולשמחתנו ראינו שיש בו גם מסעדה. מאחר והתעצלנו להתחיל לנסוע ללב העיירה, פשוט נשארנו לאכול שם, למזלנו היה מוצלח וטעים.
27.3.25 - יום חמישי
ארוחת הבוקר אכלנו במלון, בניגוד לרוב ארוחות הבוקר בטיול הזה, הארוחה הזו הייתה מוצלחת ומפנקת מאוד ולאחריה יצאנו עם האוטו צפונה להר 14 הצבעים (Mirador A la cercanía de los 14 Colores del Hornocal).
הנסיעה לשם די ארוכה, קודם כל צריך להגיע לעיירה שאין דרך לכתוב את השם שלה בעברית – Humahuaca ואז ירדנו מהכביש הראשי ומאותו רגע נסענו כ-23 קילומטרים על דרך צדדית שהתפתלה לתוך ההרים וטיפסה בהדרגה עד לגובה של כ- 4100 מטר. באמצע העלייה ראינו מישהו שנתקע בלי דלק. זה היה קצת מלחיץ כי פתאום נזכרנו שלא תדלקנו כשהגענו לטילקרה ולא ידענו כמה נסיעה עוד צפויה לנו עד שנגיע לתחנת דלק (ממש אין שם הרבה תחנות) אבל בשלב הזה כבר היינו יותר קרובים לתצפית מאשר לעיירה אז המשכנו לנסוע וקיווינו לטוב (היה טוב, הצלחנו).
התצפית כאמור בגובה 4100 בערך, כך שכבר בחניון ניתן היה להרגיש התנשפות קלה. מהחניון יש שביל קצר שמוביל לתצפית על האזור הצבעוני. הדרך אל התצפית, הייתה ירידה קלילה ונעימה אבל מה שלקח פחות מעשר דקות בירידה לקח כעשרים דקות של התנשפויות בחזרה.
כשקראתי על התצפית הזו, היה כתוב שלא מרשים לרכבים פרטיים לנסוע לשם עצמאית ומחייבים תיירים לקחת סיור עם מדריך מקומי אבל אנחנו לא נתקלנו בשום מגבלה או מדריכים מקומיים חוץ מהשומר בשער הכניסה לתצפית שגבה מאיתנו דמי כניסה. הדרך לסירוגין לא סלולה אבל כן כבושה, כך שאני לא יודעת למה זה נחשב בעייתי.
נסענו חזרה לעיירה, בדרך ראינו עדרים של גואנקות שלפי ויקיפדיה, זה סוג של למה. וכל הזמן הסתכלנו על שעון הדלק של האוטו, תכלס לא הייתה סיבה לדאגה, מבחינת דלק ומרחק, היינו בסדר גמור. פשוט היה חשש שאולי תחנת הדלק לא תעבוד או איזה תקלה לא צפויה אחרת.
תדלקנו בעיירה הומאוקה (החלטתי לנסות לכתוב את שמה בעברית וככה אני מהמרת שזה אמור להיות), ומשם התחלנו לנסוע אל הקניון האדום, בדרך ראינו מרכז קניות קטן, עם חצר ובה למות צמריריות, החלטנו לעצור ולראות במה מדובר. מצאנו חנות מזכרות גדולה וחביבה שגולת הכותרת שלה זה החצר בחוץ עם הלמות החמודות. לא באמת עניין אותנו לקנות שם משהו ולכן די מהר המשכנו לכיוון הקניון האדום, הקניון של הסניוריטות (Quebrada de las Señoritas).
הקניון הזה, כמו הסלינס גרנדס מופקד בידי ילידים מקומיים שמוציאים סיורים בתשלום, שילמנו ונרשמנו לסיור של שעה וחצי. יש אפשרות לסיור קצרצר באזור החניון וגם סיור מקיף של שלוש שעות, אבל היה חום גיהינום (לפחות 30 מעלות) אז בחרנו בפשרה של שעה וחצי.
יצאנו לסיור עם המדריך חוזה, זוג מבואנוס ועוד ארבעה תיירים מבולגריה. הסיור היה מאוד יפה, הצבעים האדומים מאוד חזקים ומרשימים, ההסברים היו בעיקר באנגלית ולא היו חופרים מדי, אבל היה קשה בגלל החום. בתוך הקניון האדום עצמו היה טיפה צל אבל רוב הזמן פשוט היינו בשמש החשופה והלוהטת.
למרות החום הנוראי והקושי לטייל בטמפרטורה כזו, לדעתנו זה מקום שמאוד מומלץ להגיע, הצבע האדום של הסלעים חזק ויפהפה. במהלך הטיול וההסברים, חוזה המדריך החביב שלנו, עצר להפסקות צילומים יזומות, בנקודות שכנראה מתוכננות מראש. אחרי כשעה וחצי חזרנו לחניון, קנינו שתייה ואמפנדס שמכינים על טאבון, להפתעתי האמפנדס היה די מוצלח. כמובן שעל הכל שילמנו רק בכסף מזומן.
מיוזעים ולוהטים חזרנו לטילקרה, בדרך עצרנו במרכז העיירה ואכלנו גלידה חביבה בגלידריה ביתית. אח"כ רצינו להסתובב קצת ברחובות המרכזיים והתיירותיים אבל בדיוק הגיע אוטובוס מלא תיירים שהציפו את הרחוב אז ויתרנו וחזרנו למלון
חזרנו למלון, לחדר הממוזג ושוב לא היה לנו כוח לרדת למרכז העיירה ולכן שוב אכלנו במלון ושוב היה מוצלח.
28.3.25 - יום שישי
אחרי ארוחת בוקר עזבנו את המלון, חזרה לסלטה. דבר ראשון עצרנו במרכז העיירה, והלכנו לשוק התיירים המקומי. מדובר בכיכר ובה מלא דוכנים של "כביכול" סחורה מקומית, אבל בעצם מדובר בכל מיני מזכרות שמזכירות מאוד שווקים שראינו בעבר בבוליביה, פרו ואקוודור. למרות המסחריות שבדבר, קנינו כובע צבעוני למזכרת ובירה מקומית שנמכרה בפחית יפה וצבעונית (את הבירה שתינו כשהגענו חזרה לארץ, הייתה רגילה מאוד, יש מצב שהם סתם ממלאים שם בירה מסחרית שהם קונים ואז מוכרים כמוצר אותנטי).
מטילקרה נסענו להר שבעת הצבעים (Cerro de los Siete Colores). החנינו את הרכב ברחוב הראשי ממש בכניסה לעיירה Purmamarca, זה רחוב ארוך שעומדים בו שלושה מקומיים (אינדיאנים) וגובים תשלום עבור החנייה. הבחור החביב שגבה מאיתנו שמע שאנחנו מישראל ומאוד התרגש מייד שלף את הטלפון והראה לנו סרטונים שצולמו ממש שם בחודשים האחרונים ועסקו בנושא החטופים הישראלים. סיפרנו לו שחלק מהחטופים חזרו לאחרונה וגילינו שהוא כבר מעודכן ושמח איתנו.
הלכנו לכיוון הכללי של תחילת המסלול, בדרך כמעט ועלינו לתצפית על העיירה, תצפית בתשלום כמובן, אבל הבחורה שגבתה את הכסף קלטה שאנחנו לא בעניין התצפית הזו אלא בעניין המסלול ואמרה לנו שזה לא המקום, זה היה מאוד יפה מצידה, חסכה לנו זמן וכסף. אחרי כשלוש דקות הגענו לכניסה האמתית שהייתה סגורה עם חבל, שילמנו דמי כניסה של 1500 פזו כל אחד ונכנסנו לשביל.
המסלול עובר בעמק צבעוני ולדעתי מדהים ביופיו, הגוונים והיו עמוקים וברורים והשביל חוצה את העמק כך שזה יותר מרשים מתצפית מרוחקת כמו שהיה לנו בהר 14 הצבעים. סך הכל לקח לנו כחצי שעה עד לצד השני והיינו כמעט לבד לגמרי לכל אורך המסלול, כשהיינו באמצע הדרך ראינו עוד זוג שהתחיל את המסלול וזהו. אני מניחה שמדי פעם מגיע אוטובוס תיירים מסלטה ואז קצת יותר עמוס.
אח"כ חזרנו לאוטו דרך העיירה הקטנה, הרחובות שלה נעימים וצבעוניים מאוד אך גם היא כמו כל האזור מרגישה מעט לא מפותחת. כמובן שיש כיכר מרכזית עם שלל דוכנים של תוצרת מקומית, לא עצרנו בכלל בדוכנים, כי הם מאוד חוזרים על עצמם, ובכל זאת כבר היינו בבוקר בדוכנים של טילקרה וראינו הכל.
חזרנו לרכב, נפרדנו מהשומר באיחולים לשובם של החטופים וסיום המלחמה ויצאנו לדרך. בהתחלה נסענו קצת (שוב) לתוך העמק שמוביל לסלינס גרנדס כדי לחוות עוד מהדרך היפה הזו. ואז התחלנו לנסוע לסלטה. כל הדרך יפה ומגוונת מאוד מבחינת נופים
לקראת אחה"צ הגענו לסוכנות הרכב והחזרנו אותו ומשם חזרנו ברגל לאותו המלון שבו התחלנו, מלון סלטה. להפתעתנו קיבלנו חדר קטן יותר הפעם, כנראה שלא שמנו לבה בזמן ההזמנה שיש הבדל בחדרים.
ארוחת ערב אכלנו במסעדה ליד הבזיליקה ממש שלוש דקות מהמלון. היה בסדר גמור לא יותר. ניסינו את המנה המוזרה שלהם שעטופה בעלה תירס ונקראת tamal דווקא הייתה מנה נחמדה, אבל קטנטנה ומחר אנחנו כבר עוזבים את האזור כך שלא נוכל לדגום אותה שוב.
לקינוח חזרנו לבית קפה מרגו (Café Margó) ואכלנו עוגת גבינה טעימה ואלפחורס לא טעים.
29.3.25 - יום שבת
בבוקר אכלנו במלון ונזכרנו שארוחת הבוקר שם ממש לא טעימה. אח"כ הסתובבנו קצת באזור הכיכר המרכזית והרחובות שליד המלון.
בשעה 12 לקחנו מונית לשדה התעופה, רצינו לבקש מהבחור בקבלה שיזמין לנו מונית אבל היה תור גדול של עוזבים אז דן יצא החוצה לחפש מונית (בדקנו גם באובר והיה עמוס ויקר) למרבה הפלא הסתבר לנו שממש בכניסה למלון יש תחנת מוניות (שם גם הורידו אותנו כשהגענו, אבל לא שמנו לב לשלט) מזל שלא ביקשנו מהבחור במלון שיזמין, זה היה יכול להיות מביך.
בשעה חמש אחה"צ נחתנו בעיירה Puerto Iguazú, מיגל הנהג שקבענו איתו, כבר חיכה לנו. הוא לקח אותנו לדירה ובדרך עשה לנו תכנית עבודה ליומיים הקרובים. סוכם שהוא יאסוף אותנו למחרת בשמונה בבוקר ושנשלם לו רק בסוף היומיים. לפני שעזב המליץ לנו על מסעדה בקרבת המלון.
אכלנו מסעדת Restaurante La Rueda 1975 שמיגל המליץ לנו עליה. הסטייק היה טוב אבל מנת העוף הייתה מוזרה, זה היה חזה עוף מבושל שאחרי הבישול גילגלו עם מילוי ואז הקרימו עם רוטב שמנת, אם הם לא היו מבשלים את העוף, זו הייתה מנה טובה אבל כמו שהם הכינו זה היה די דוחה כך שהתרכזתי בלאכול את כל מה שהיה מסביב.
בדרך חזרה לדירונת שלנו קנינו לבוקר מעדני חלב וגבינה צהובה וקצת חטיפים.
30.3.25 - יום ראשון
קמנו מוקדם כדי להתארגן ליום הארוך שמצפה לנו במפלים. אכלנו בדירה ארוחת בוקר עם הפרודוקטים שהושארו לנו על ידי בעל הדירה ועם התוספות שקנינו. הלחם שהשאירו לנו היה ממש גרוע, אפילו כשעשינו ממנו טוסטים הם יצאו ממש יבשים. בקושי לעסתי. בנוסף קיבלנו עוגיות קטנות בכל מיני טעמים, גם די יבשושיות. חלק אכלנו וחלק לקחנו איתנו.
מיגל אסף אותנו בול בשמונה. כשהגענו לפארק (נסיעה של כחצי שעה) עמדנו בתור כדי לקנות כרטיסים, בינתיים מיגל הלך לדבר עם החברה שמוציאים את השייט למפלים כך שברגע שסיימנו בקופה הראשית הוא הביא אותנו אליהם וקנינו כרטיסים לשייט הראשון של הבוקר.
השיט היה נהדר! הנהר עובר בין העצים והצוקים עד שמגיעים לתצפית על המפלים, ואז הסירה נכנסת לאזור עם מלא מפלים וברגעי השיא מתקרבים לחלק מהם וגם נכנסים מתחת לכמה מהקטנים שבהם, היה כייף גדול.
יצאנו מהאירוע הזה ספוגים במים וזה היה מאוד נעים כי בחוץ הטמפרטורה הייתה סביב השלושים מעלות ואחוזי הלחות היו בלתי נסבלים, לצערנו די מהר הבגדים התייבשו והחום היכה בנו.
כשסיימנו עם השייט, הלכנו למרכז הפארק ונסענו ברכבת הפנימית של הפארק לתחנה שמובילה אל המפל הגדול. כמות האנשים בשביל עץ שמוביל למפל וגם במרפסת תצפית – הייתה זוועה. פשוט מחריד, מסתבר שלהגיע ביום ראשון זה פחות מומלץ מבחינת רמת הדוחק. נדחקנו ונדחפנו עם כולם עד שהגענו לבמה המרכזית, הסתכלנו כמיטב יכולתנו אך מבלי לסכן את עצמנו בדריסה על ידי קהל אנשים ודי מהר פשוט נסוגנו חזרה לשביל.
חזרנו לרכבת ובזמן שחיכינו שהיא תגיע התחילו לשדר סדרה של הודעות בכריזה על כך שלרכבת יש תקלה וייקח כחצי שעה לתקן בנוסף הם המליצו ללכת ברגל ולא לחכות, כי ההליכה עצמה היא של חצי שעה. בהדרגה הצטברו עוד ועוד אנשים בתחנה אז החלטנו לוותר על הנסיעה ויצאנו ברגל (אנחנו ועוד לא מעט אנשים).
ממש כשכבר כמעט הגענו לתחנה – גם הרכבת הגיעה, המסקנה היא שקצת בילפו אותנו עם המידע על זמן ההליכה לעומת זמן ההמתנה אולי כי הם חששו שהרכבת תהיה עמוסה מדי אז ניסו להפטר מאנשים. בסך הכל מדובר בכחצי שעה הליכה מתונה במישור מוצל, אז לא נורא.
הפארק מחולק לשלושה אזורים, אזור המפל הגדול, שביל הליכה עליון ושביל הליכה תחתון. כשהגענו חזרה לתחנה המרכזית יצאנו קודם כל לשביל העליון, זה היה שביל יפה מאוד ולא עמוס.
מהשביל העליון המשכנו ישר לשביל התחתון שלדעתנו היה היפה יותר מבין השניים. גם השביל הזה לא היה מאוד עמוס, אני מניחה שחלק מהאנשים עושים רק את אחד מהשבילים האלו כי בכל זאת יש כשעה הליכה בכל אחד מהם ולכן הם פחות עמוסים וגם מאוד סביר שרוב התיירים מגיעים רק אל המפלים הגדולים שבלי שום ספק, הם השיא של הביקור בפארק.
כשסיימנו את השביל התחתון שלחנו למיגל ווטסאפ שאנחנו בדרך לכניסה. הוא הגיע לאסוף אותנו ממש כמה דקות אחרי שהגענו לשם ואסף אותנו. אני מקווה בשבילו שהוא טטרן כי היינו ממש מסריחים מכמות הזיעה ששפכנו בפארק הזה. בשעה חמש הגענו לדירה עייפים מאוד וקפצנו ישר למקלחת. זה היה יום קשה, חם ולח – אבל מדהים ביופיו.
כיבסנו את כל מה שלבשנו ותלינו בדירה כדי שיהיה לנו מה ללבוש גם ליום הבא, מזל שזו הייתה דירה מרווחת. בערב יצאנו לאכול במסעדה ממש גרועה באזור המסעדות, לא ברור איך היא קיבלה ציון גבוה וביקורות טובות אבל הבשר היה בלתי אכיל.
31.3.25 - יום שני
ב7 וחצי בבוקר, מיגל אסף אותנו עם המזוודות ונסענו לצד הברזילאי, מעבר הגבול הלך חלק. הגענו לצד הברזילאי של המפלים עוד לפני שנפתח. בשלב מסויים עמדת כרטיסים האוטומטית נפתחה ומיגל עזר לדן לקנות כרטיסים, פשוט אמר לו איפה לוחצים וקיצר את התהליך. בשעה רבע לתשע יצא האוטובוס הראשון לכיוון המפלים ואנחנו עליו.
להפתעתנו גילינו שהצד הברזילאי מדהים ביופיו לא פחות ואולי אף יותר מהצד הארגנטינאי. יש משם תצפית מדהימה על המפלים. אבל בכללי המקום יותר קטן ויש פחות שבילים ואפשרויות. סה"כ כולל קצת מריחת זמן לקח לנו שעה וחצי
ב11 יצאנו מהפארק ומצאנו את מיגל בגלל שזה היה קצת מוקדם מדי לטיסה. ביקשנו שייקח אותנו לפארק הציפורים. הוא הסכים מייד. מסתבר שהפארק נמצא ממש מעבר לכביש. סה"כ הייתה לנו שעה ורבע בערך עד שהיינו צריכים להגיע לשדה התעופה.
קנינו צ'יק צ'אק כרטיסים ונכנסנו. אנחנו הלכנו את השביל של הפארק ב50 דקות בערך, אפשר למרוח שם יותר זמן, אם יש ולעצור ולתצפת קצת יותר על כל מיני ציפורים שונות ומשונות. לנו הייתה מגבלת זמן אז תיקתקנו את ההליכה.
בשבילי הפארק פגשנו זוג ישראלים, בערך בני גילנו שהיו בדרך לארגנטינה כחלק מטיול זורם של כמה חודשים בדרום אמריקה. הם סיפרו לנו שיש להם טיסה לבואנוס איירס, מחר לפנות בוקר וגם שאלו אותנו אם אנחנו ממליצים על השייט למפלים. אמרנו להם שהשייט מאוד מומלץ אבל שאם הם לא יגיעו לפארק בשעה וחצי הקרובות, הם פשוט לא יספיקו, כי השייט האחרון יוצא בשעה אחת בצהריים. הם ממש התבאסו כי הם חשבו שיש שייט גם אחרי הצהריים, ליתר ביטחון הם עזבו הכל ורצו החוצה כדי לנסות להספיק את השייט.
יש מצב שהיום הם מספרים על שני הטמבלים שחשבו שאין שייט אחרי הצהריים וגרמו להם לוותר על חצי מפארק הציפורים או שהם מבואסים שלא הספיקו לעשות את השייט כי לא היו מעודכנים בלוח הזמנים הנכון לעונה.
בשעה 12 יצאנו לחניון ומשם נסענו לשדה התעופה שנמצא ממש כמה דקות נסיעה מפארק הציפורים ומהמפלים. שילמנו למיגל ונפרדנו ממנו – הוא היה מאוד הגון ואמין ודייקן ושמחנו מאוד שסגרנו איתו את כל הנסיעות, הוא חסך לנו זמן וכאב ראש. ועלה רק קצת יותר מנהג מונית רגיל.
אחרי הצהריים נחתנו בריו, לקחנו מונית למלון שלנו בשכונת קופוקבאנה.
ממש כשנחתנו קיבלתי הודעה מחברה ישראלית בשם "ריו אהובתי" שאנחנו מוזמנים להרשם לסיור שהם פתחו ליום המחרת. זה היה מאוד משמח כי כבר הייתי איתם בקשר כמה ימים והם כל הזמן פתחו סיורים רק בתאריכים אחרים ופתאום בזמן שהיינו בטיסה, נוצרה קבוצה חדשה ממש ביום היחידי שאנחנו בעיר. מייד דיברתי עם קארין, האחראית ונרשמתי לסיור.
אחרי שהתמקמנו במלון, ירדנו קצת לאזור הטיילת והחוף של קופקובאנה, חם, עמוס ונראה כמו הרבה חופי ים אחרים.
ארוחת ערב אכלנו במסעדת בשר של אכול כפי יכולתך Fogo de Chão – היה יקר אך ממש מעולה הייתי כל מלאה שלקח לי כמה ימים להרגיש שוב רעב.
1.4.25 - יום שלישי
בבוקר, בחוסר תאבון מוחלט (בגלל המסעדה של אתמול) אכלנו ארוחת בוקר במלון כדי להספיק לפני תחילת הסיור
בשמונה ועשרים כבר חיכינו בלובי שיאספו אותנו. הגיע מיניבוס ועצר ליד המלון, שני חברה שהגיעו מהצד השני של הכביש עלו עליו, המדריכה הסתכלה על המלון שלנו אבל התעלמה מאיתנו לחלוטין.
אחרי כמה דקות החלטתי שזה לא הגיוני ופניתי אליה – מסתבר שזה אכן הסיור שלנו אבל היא לא זיהתה שאנחנו ישראלים כי ציפתה למוצ'ילרים – קצת לא סביר שישנו במלון שלנו מוצילרים, זה לא ממש בתקציב שלהם אבל כן מגיעים לנקודות האיסוף גם ממלונות אחרים, אז נגיד שהטעות שלה הייתה סבירה.
עלינו לסיור, חוץ מאיתנו ושני הגברים היחסית בוגרים שעלו לפנינו, כל המיניבוס היה מורכב מחברה צעירים עם ווייב קצת עוין, ראשים תקועים בטלפון ובקושי מגיבים. המדריכה ביקשה מהחברה שיפנו לנו מקום לשבת יחד – אף אחד לא זז, אז התפצלנו. נתתי לדן לשבת בכיסא של יחיד ואני התיישבתי ליד אחת הבנות.
תחנה ראשונה הייתה אחת הפאבלות, פאבלת רוסינייה שנחשבת לפאבלה הגדולה ביותר בדרום אמריקה. ממש בכניסה לפאבלה פגשנו את אדסון שלקח אותנו לסיור בתוך הפאבלה. מסתבר שהוא נשוי לקארין ממארגני הסיור ובעבר הם גרו יחד בישראל. היום הם גרים בחלק התחתון והיותר "יוקרתי" של הפאבלה ויש להם ילד בן שנתיים, שנולד בישראל. בהתחלה כשהם עברו לריו הוא הלך לגן בפאבלה אבל כשאנשים מהקהילה שמעו שיש ילד יהודי מישראל שגר בפאבלה, הם ארגנו לו מקום בגן ששייך לקהילה היהודית המבוססת והעשירה. בלי העזרה הזו מהקהילה, הם לא היו יכולים להרשות לעצמם גן כזה. בנוסף הוא סיפר לנו שהם עשו לעצמם ביטוח בריאות פרטי כמו כל מי שיש לו קצת כסף – ביטוח כזה עולה בברזיל כמו משכורת ממוצעת.
אדסון לקח אותנו כשעתיים בתוך רחובות הפאבלה, לפעמים המילה רחוב לא ממש התאימה כי המעבר היה כל כך צר שבקושי בנאדם עובר בו. עצרנו בבית של חברים שלו, לתצפית על הפאבלה, התצפית משקיפה על הפאבלה והשכונה שמתחתיה שכבר נמצאת לחוף הים. אדסון הסביר לנו שלכל שכונה יש את הפאבלה הצמודה, והן כרוכות אחת בשנייה במובן התעסוקתי כלומר מפרנסות אחת את השנייה.
בתוך הפאבלה היו אזורים שלמים שאסור היה לנו להיות עם טלפונים או עם משקפיים או עם שעונים חכמים כי חברי הפאבלה חוששים שיצלמו אותם. כמו כן הוא הנחה אותנו לא להישיר מבט אל החמושים שהסתובבו שם חופשי.
הוא סיפר לנו שהמשמעת בשכונה מאוד חזקה, אבל רק לחברי הפאבלה. נשים וילדים יכולים להסתובב לבד ברחוב בכל שעה ויהיו בביטחון גמור אבל אדם שאינו תושב הפאבלה, לא יכול להסתובב שם בחופשיות כי הוא עלול להיות מותקף באלימות ואף להירצח. אם תושב הפאבלה מותקף, מנהלי השכונה כבר יטפלו בו ובצורה מאוד לא נעימה שלא לומר קטלנית אבל לזרים אין הגנה והם נחשדים כשוטרים או מרגלים ולכן מותקפים.
בהדרגה בזמן הטיול דיברנו קצת עם החברה האחרים שנהיו קצת פחות עויינים וסגורים והתחילו לדבר אחד עם השני וגם קצת איתנו. היו שני רופאים משיבא, הם אלו שעלו על המיניבוס בתחנה של המלון שלנו, הם סיפרו לנו שהם באו לריו רק לשלושה ימים כדי לטפל במשהו חשוב שקשור לבי"ח (הניחוש שלי, גיוס כספים!). היו שני חברה חמודים אך מעופפים לחלוטין אחד היה במכינה בטבעון גם כמדריך והשני מושבניק מאזור הצפון כך שהרגשנו שכולנו מאותה פריפריה. היו שלוש או ארבע בנות שנראה היה שהן מטיילות בסגנון קצת יותר מוצ'ילרי שכולל טרקים ברחבי היבשת ושמחו לחלוק איתנו קצת חוויות מהטורסים, בעיקר התלהבו ששמעו שזו פעם שנייה שאנחנו מגיעים לארגנטינה כי זה אומר שזה לא בהכרח בטיול האחרון שלהן באזור.
והייתה קבוצה מכובדת של חברה קצת ארסים שרק דיברו על מסיבות חופים ולאן לנסוע כדי להיות בעוד מסיבות ועוד חופים מבחינתם יעד שאינו כולל חוף או מסיבה הוא לא יעד שיש טעם להגיע אליו. לא ברור למה הם באו לסיור כי רוב הסיור לא כל כך עניין אותם. לקראת הסוף התחילו להשמיע לנו מוזיקה מזרחית בווליום גבוה בחוסר התחשבות מוחלט ותוך התעלמות מהמוזיקה שהנהג השמיע לנו.
אחרי הסיור בפאבלה נפרדנו מאדיסון וגם משני הרופאים כי אחד מהם הרגיש לא טוב. הם הצטרפו לסיור כי הכניסה לפאבלה זה משהו שלא ניתן לעשות באופן עצמאי ואמרו לנו שהם יגיעו לבד אל שאר האטרקציות של ריו אם זה יעניין אותם ויהיה להם זמן. אחרי שהם עזבו המדריכה לקחה אותנו לארוחת צהריים במסעדת בופה מקומית, האוכל היה סביר.
מיד אחרי האוכל נסענו לקיר הגרפיטי הגדול בעולם (Kobra "Etnias" Mural) שעליו מצויירים חמישה פרצופים ענקיים שאמורים לייצג עמים שונים, אני לא כזה ראיתי את ההבדלים האלו, להגנתי היה חם מאוד ולא ממש הבנתי שזו הפואנטה של המקום, אחרת היו לי חמש תמונות שונות מצורפות פה לבלוג.
העצירה הבאה שלנו הייתה במדרגות סלרון (Escadaria Selarón). מדרגות שקישט האמן הצ'יליאני חורחה סלרון. במשך כעשרים שנה הוא שיבץ על המדרגות אריחי קרמיקה ומוזאיקה שחלקם מייצגים דמויות, סמלים לאומים דגלים מדינות שונות בעולם ועוד. המדרגות הצבעוניות יפות מאוד ותיירותיות למדי. קיבלנו כחצי שעה להסתובב שם. באופן מוזר אך לא ממש מפתיע ראינו שחלק מחברי הקבוצה התעניינו רק בדוכני הקניות שמסביב, למרות שהיו ממש מעט דוכנים עם מבחר מצומצם יחסית לאלו שיש בחופי קופקבנה אזור המלונות של כולנו, אין לי הסבר הגיוני.
התחנה האחרונה של הסיור הייתה בתצפית של פסל ישו Cristo Redentor שעל הר הקורקבדו, שנותנת תצפית מרשימה על כל העיר. הנקודה הזו גם מאוד מפורסמת, רואים אותה כמעט בכל סרט שנעשה על ריו. כדי להגיע למעלה צריך לעלות על מיניואן ייעודי שמעלה ומוריד אנשים עד רחבה באמצע ההר ומשם יש מעלית או מדרגות עד התצפית עצמה. למעלה, היו די הרבה אנשים אבל לא היה צפוף מדי, ניתן היה להצטלם ולתצפת במידה סבירה.
בשלב מסויים המדריכה החלה לצלם את כולנו עם הפסל ואחר כך כולם התחילו לעשות סדרות אינסופיות של צילומים עם ישו, לבד באלף פוזות אחר כך בזוגות ובקבוצות. דן ניצל את ההזדמנות ועשה תמונות קצת יותר מבודחות, מזל שהמקומיים לא תפסו אותנו על חם, עוד היו מאשימים אותנו בביזוי הדת הנוצרית והכנת מצות עם דם של תינוקות.
הסיור נגמר בערך בחמש זה היה סיור ממצה וטוב. אנחנו פחות אוהבים ונהנים בסיורים כאלו אבל כאשר יש מגבלת זמן (כמו שהייתה לנו) זה בהחלט מומלץ בנוסף בעיר כמו ריו, שנחשבת עיר לא בטוחה לתיירים, זה לדעתי הפתרון הטוב ביותר.
אחרי שהתקלחנו והתאוששנו קצת הלכנו לאזור החוף. מצאנו מסעדה נחמדה ואכלנו פיצה חביבה, שתינו שלושה קוקטיילים ולקינוח הזמנו בראוני שוקולד. כשהקינוח הגיע זכינו לחוויה נחמדה, המלצר הניח מולנו צלחת ועליה בלון שוקולד, לנגד עינינו המופתעות הוא שפך על הבלון שוקולד חם, הבלון נשבר וחשף מתחתיו עוגת שוקולד עם גלידה, היה טעים ומגניב.
2.4.25 - יום רביעי
בבוקר אכלנו שוב במלון, ארוחת בוקר יקרה אך טובה. הפעם היה לנו זמן אז ישבנו בנחת, הארכנו את השהות במלון עד 6 בערב בתוספת כסף. יצאנו לסיבוב בטיילת ובחוף – נחמד אבל כאמור לא חוף מדהים לדעתי. היה נורא חם אז חזרנו די מהר לחדר הממוזג, דן עשה קצת עבודה ואני קראתי. בצהריים יצאנו לאכול בפרלה בר. היה חביב. לקחנו עוד קוקטילים. אני הזמנתי קפיריניה תות ודן קפיריניה רגילה.
בחמש דן התכתב עם תחנת המוניות שאיתה הגענו אל המלון. כשהגענו הם גבו לנו הרבה כסף על הנסיעה למלון אבל הבטיחו לנו שבדרך חזרה לשדה התעופה הם לוקחים רק 70 ריאל שזה מחיר ממש זול אפילו יחסית לאובר. לשמחתנו הם הסכימו ושלחו לנו נהג, חשבנו שאולי עבדו עלינו והוא יבקש יותר כסף – אך לא, הם היו הגונים ועמדו בהבטחות. מה שכן היו ממש פקקים בדרך לשדה תעופה וזה לקח שעה וחצי להגיע לשם, כפול מבדרך הלוך.
הטיסה הייתה בסדר גמור. כשהגענו למדריד -היה גשום וקר, במקור רצינו לקחת רכבת למרכז העיר ולטייל קצת אבל בגלל מזג האוויר, הלכנו למלון שהזמנו ליד השדה ופשוט נשארנו בחדר חוץ מיציאה קצרה לארוחת צהריים.
בערב חזרנו לשדה וטסנו לארץ, טיסות אלעל הן עמוסות ומתישות, הכנה טובה לחזרה לשגרת החיים בארץ.
סיכום
הטיול לארגנצ'ילה היה עוצמתי מאוד. היינו סקרנים לראות את השינויים שעברו על האזור מאז שביקרנו בו בירח הדבש שלנו (בשנת 1992), שאלנו את עצמנו אם נתלהב מהפארקים באותה מידה, אחרי שטיילנו בעוד הרבה מקומות יפים בעולם ובהחלט היה לנו חשש מאכזבה.
המסקנות שלנו הן שארגנצ'ילה זה יעד מהטובים שיש בעולם. הטורס דל פיינה, הפיצרוי ופריטו מורנו לא אכזבו בכלל, הם היו ונשארו מדהימים. שני דברים כן השתנו אחד לטובה ואחד לרעה. השינוי הטוב הוא שעונת הטיולים הכפילה את עצמה, אולי זה קשור בהתחממות הגלובלית או בהבנה של הצ'ילאנים שיש להם מכרה זהב בידיים אבל בטיול הראשון שלנו, באמצע מרץ פארק טורס דל פיינה נסגר למבקרים ולא היו יותר אוטובוסים לשם וממנו. זה שינוי טוב כי עכשיו הרבה יותר קל להגיע ולטייל שם, ב1992 באמצע מרץ כבר החלו שלגים בפארק בשנים האחרונות ניתן להגיע לטורסים גם בסוף אפריל.
באל צ'לטן השינוי גם היה מורגש. קודם כל ב1992 הישוב בכלל לא היה קיים, היו שם בתים בודדים בלבד כחלק ממאבק על שטחים בין צ'ילה וארגנטינה, אבל חוץ מזה לא היה שם כלום, ההגעה לפארק נעשתה באוטובוס מקלפטה. דווקא בקלפטה ופריטו מורנו לא ראינו שינוי, הקרחון המנפץ היה ונשאר יעד תיירותי מוביל בשל יופיו ובשל הנגישות הקלה שלו.
השינוי הרע זה העומס המוגזם במסלולים הפופולריים. בטיול הראשון ב1992, היינו כמעט לבד בטורס דל פיינה ולבד לגמרי בפיצרוי, באותם התאריכים בדיוק, לצערי זה חלק משינוי שעובר על כל העולם, הכל נהיה צפוף ומתוייר מאוד.
ברילוצ'ה הייתה בשבילנו,אתנחתא מושלמת שילוב של נוף יפה מאוד, (אם כי פחות מיוחד) אוכל טוב מאוד ואווירה רגועה ונעימה. מנדוסה שהייתה רק נקודת ביניים הייתה לדעתנו רק חביבה, אבל אם היו לנו יותר ימים באזור היינו יוצאים לטיול באזור הר אקונקאגואה שהוא ההר הגבוה ביותר בדרום אמריקה וכנראה שהיינו קצת יותר מתלהבים.
אזור סלטה הוא אזור מדברי, צבעוני ומאוד מיוחד, זה אזור שלא היינו בו בעבר והיו לנו ציפיות נמוכות אך התגלה כפנינה אמיתית, נופים צבעוניים, מיוחדים ויפים מאוד מאוד ובכללי אווירה שונה משאר ארגטינה, יעד מומלץ מאוד. מפלי האיגוואסו שגם אליהם הגענו בפעם הראשונה, עמדו בציפיות, גדולים ומדהימים יותר מכל מפל שראינו עד כה (כולל מפלי הניאגרה).
קינחנו את הטיול בעיר ריו דה ז'נרו, ברזיל. אני מודה שזה יעד שמעולם לא רצינו להגיע אליו אבל הפעם זו הייתה תחנה בדרך הביתה אז ניצלנו את היום וחצי לסיור ממצה בעיר. היה נחמד מאוד.
סך הכל היה לנו חודש מאוד מגוון ומאוד יפה ומיוחד, שלדעתנו ממש שווה את הטיסה הארוכה.