חלק שני: ניו זילנד היא הארץ התיכונה
בחלק השני של הטיול הגענו לאזור הטיולים המרכזי של ניו זילנד, התחלנו בארץ הפיורדים עתירת המסלולים, והאטרקציות משם נסענו אל הרי ה – Remarkable ("ההרים המדהימים") המקיפים את קווינסטאון אחר כך הגענו אל אגם וואנקה המפורסם, וסיימנו בקרחון פרנץ' ג'וזף
בחלק הראשון של הטיול היינו בתהליכי התגברות על הג'ט לג, הגענו עד לדרום הרחוק והשומם של האי ונחשפנו בהדרגה לעוצמה של ההרים והעמקים הקרחוניים של ניו זילנד. החלק השני של הטיול לקח אותנו אל לב אזור הטרקים והנופים האדירים שלה. מי שיש לו זמן קצר לטייל בניו זילנד, ימקד את רוב זמנו באזור הזה שכולל הרים גבוהים, אגמים, פיורדים, קרחונים וכל מה שביניהם. האזור הזה נהנה מתיירות קיץ עמוסה מאוד כאשר בשיא העונה קשה להשיג לינה בעיירות המרכזיות ואת הלינה בבקתות של הטרקים צריך להזמין כמעט שנה מראש. בחורף יש תיירות סקי באזור אבל זו בעיקר תיירות מקומית שמתמקדת בעיר קווינסטאון, בירת האזור. זהו גם אזור שצולמו בו הרבה סצנות מסרטי שר הטבעות, סרטי ההוביט, אקס מן, משימה בלתי אפשרית ועוד. צוות ההפקה של שר הטבעות התמקם בקווינסטאון לפרקי זמן ארוכים יחסית ועל כן אפשר להגיד שזה האזור שמשקף הכי טוב את הארץ התיכונה של הסרט.
ביום הקודם הגענו מהדרום הרחוק אל העיר טה אנאו. התמקמנו במלון שלנו לימים הקרובים, הספקנו לעשות קצת קניות לדירונת שלנו וגם ירדנו קצת לטיילת שעל גדת האגם.
קמנו בבוקר והתארגנו בחדר על ארוחת בוקר קלה ואוכל להמשך היום כי ביום הזה ציפה לנו אחד הימים המאתגרים של הטיול – מסלול הליכה ארוך המשולב עם טיסה בהליקופטר ולסיום הפלגה במעבורת. אני לא הצלחתי להחליט מה יותר מלחיץ אותי, לטוס בהליקופטר שזה ממש פחד אלוהים, המסלול ארוך – נשמע קשה פיזית וגם הסיפור עם המעבורת בסוף היום נשמע לי בעייתי, לא חשבתי שנאחר אותה אבל כן חשבתי שנקדים (ואכן הקדמנו) ואז נצטרך להמתין על שפת האגם בתנאי מזג אוויר לא ידועים, למשל יכול היה להיות מבול כל זמן ההמתנה. אבל תכנית זו תכנית, חששות, פחדים ושאר ירקות – לא יעצרו אותנו.
בשעה תשע וחצי, צעדנו לכיוון המזח, ממנו ממריא ההליקופטר. במשרד קיבלו את פנינו בברכה ובשמות שלנו, מסתבר שאנחנו רשומים לטיסת נוף ואיתנו צפוי להיות רק עוד בחור אחד. מילאנו טפסים סטנדרטיים לגבי בריאות ואחריות והתיישבנו בחדר ההמתנה. אחרי כמה דקות הגיע בחור צעיר, לבוש בבגדים קצרים, נעלי ספורט ותיק פצפון זרוק לו על הכתף, הסתכלנו עליו והסתכלנו על עצמנו, אנחנו היינו לבושים במספר שכבות ולקחנו תיק גדול עם מים ואוכל, חשבנו שאולי הוא התבלבל אבל אחרי כמה מילים עם המזכירה, הוא פשוט הצטרף אלינו, והציג את עצמו בשם ג'רמי.
בעשר הגיע הטייס שלנו ולקח את שלושתינו להליקופטר, אחרי שהתיישבנו ונחגרנו הוא נתן לנו אוזניות ותוך כמה דקות המראנו מעל האגם לכיוון ההרים. תוך כדי הטיסה הקשבנו להסברים של הטייס על המסלול שמצפה לנו, על ההרים ועל האזור של טה אנאו, אחרי כמה דקות נחתנו על איזה הר בשומקום וירדנו מהמסוק. הטייס יצא עם כוס תרמית ותוך כדי שהוא שותה תה חם, הסביר לנו על הפסגות והאגמים שראינו בדרך.
כששמע שאנחנו מישראל הוא סיפר לנו שבתחילת העונה היה להם את אחד החילוצים המסובכים ביותר שאי פעם היו שם כששני ישראלים, מטפסים מנוסים, נתקעו על צלע הר ולא יכלו לרדת או לעלות, הם חולצו כשהמסוק מרחף באוויר מעליהם והמחלץ ירד בחבל והעלה אותם אחד אחד, ממש כמו בסרטים. מבחינת הטייסים כל האירוע היה מלהיב מאוד ולדבריו המטפסים הנ"ל בסך הכל פעלו נכון ובמסגרת היכולות שלהם, בשלב מסויים הוא גם הראה לנו תמנות מהחילוץ. שמחנו שהם נחלצו ושמחנו שלא כעסו עליהם, יש מספיק כעס עולמי גם בלי כאלו סיפורים.
אחרי התצפית הזו, חזרנו למסוק וטסנו עוד כמה דקות עד בקתת לוקסמור (Luxmore Hut) שהיא הבקתה הראשונה בטרק הקפלר (Kepler Track), אחד מעשרת המסלולים הנחשבים ביותר בניו זילנד (Great Walks). מזג האוויר היה מעונן ורוח קרירה. שמנו תיקים על הגב, נפרדנו מהטייס ויצאנו לדרך אל התצפית בפסגת הר לוקסמור.
העלייה עד לנקודת התצפית לקחה לנו כשעה וחצי שבמהלכן כמעט ולא פגשנו אנשים. ראינו כמה לפנינו וכמה מאחורינו אבל ממרחק. בזמן ההליכה, מזג האוויר המשיך להיות גבולי וממש לא היה ברור אם בכלל נראה משהו מלמעלה, הייתי מציעה לדן לוותר ולרדת אבל לא הלכתי מספיק מהר כדי להשיג אותו וגם לא היה לי מספיק אוויר כדי לדבר, אז המשכתי לעלות.
כשהגענו לתצפית, ג'רמי, כבר ישב לו שם בכייף עם הבגדים הקצרצרים שלו והשתזף בשמש החורפית. אנחנו קפאנו מקור אבל הנוף הפנורמי שראינו מחק את כל ההיסוסים וההתלבטויות שהיו לי בדרך, העננים זזו, והנוף היה מהמם.
לא התעכבנו בפסגה הרבה זמן גם כי היה לנו קר וגם כי ציפתה לנו ירידה ארוכה מאוד עד האגם, ההליקופטר רק מעלה אנשים, לא מוריד אותם. אחרי כרבע שעה בפסגה, התחלנו לרדת חזרה אל הבקתה, זה לקח לנו בערך ארבעים דקות, חצי זמן מהעלייה. בבקתה עשינו הפסקת אוכל ומנוחה. הרבה אנשים מסתפקים בלטוס עם ההליקופטר או ללכת ברגל רק עד לבקתה ואז חוזרים, ובאמת שגם מהבקתה יש נוף מאוד מאוד יפה על אגם טה אנאו, פשוט לא נוף פנורמי.
בבקתה פגשנו שוב את ג'רמי, הוא הצטרף לאיזה בחורה וביחד הם התחילו לרדת כמה דקות לפנינו אבל הם אמרו שילכו ברגל עד העיירה ולא ייקחו את המעבורת, שטויות, זה מוסיף רק עוד 11 קילומטר הליכה לאורך האגם, קטן עליהם, הם יצאו לדרך ויותר לא נפגשנו.
בדרך מהבקתה לאגם פגשנו לא מעט אנשים שבאו מולנו. חלקם עם תיקי גב ענקיים כלומר שהם עושים את טרק הקפלר כולו, שזה טרק של ארבעה ימים (אוכל וציוד על הגב), חלקם היו עם תיק יום, כלומר עולים לבקתה בלבד ויורדים עוד היום. באופן שכבר לא מפתיע אותי אך עדיין כן מפליא אותי, חלק מהאנשים היו בבירור נטולי כושר מינימלי או בבירור מבוגרים מאיתנו או שני הדברים.
הירידה עצמה היתה תלולה וארוכה והרוב המוחלט שלה היה בתוך יער עבות ויפה מאוד, בהתחלה התלהבנו מאוד מהיער אבל שלוש שעות של הליכה אינטנסיבית קצת הקהו את ההתלהבות שלי.
אחרי שלוש שעות וכשעה וחצי לפני שעת המעבורת, הגענו לאגם. מזג האוויר היה נעים אבל היו מליון ברחשים והיה בלתי אפשרי לעמוד במקום אחד בלי שהם יתנפלו עלינו, הסתובבנו ממקום למקום ולא ידענו איך נשרוד שם, התחלנו לחשוב לעלות חזרה למעלה עד שהשעה של המעבורת תגיע.
למזלנו הגדול ראינו על החוף שתי נשים חביבות, דיברנו איתן על הברחשים הנוראיים וככה גילינו שגם הן טסו בבוקר עם ההליקופטר (אבל לא עלו לפסגה) ושהן כבר התקשרו למשרד של המעבורת וביקשו שיבואו לאסוף אותן יותר מוקדם, מייד התקשרנו גם אנחנו למשרד ותיאמנו שגם אנחנו נעלה על הסירה. אחרי כעשר דקות, הסירה הגיעה וכולנו ברחנו לברחשים וחזרנו לעיירה.
הגענו למלון מותשים, עשיתי קצת כביסה והסתפקנו בארוחה קלה בחדר וכך סגרנו יום מאוד מיוחד, מאתגר ויפה.
29.04.26 - יום רביעי
קמנו לבוקר סגרירי ואפור, זרזיף של גשם ליווה אותנו אל בית הקפה המומלץ "סנד פליי" או בעברית זבוב החול (חרק עוקצני ומעצבן שמאפיין את ניו זילנד ושאנחנו חושדים שהברחשים של אתמול היו בעצם זבובוני החול האלו). קנינו קפה ומאפים לבוקר וגם להמשך היום.
בזמן ששתינו את הקפה, הדלת נפתחה והטייס שלנו מאתמול נכנס אל בית הקפה, הוא עצר לרגע בפתח, הסתכל סביב במבט מעט מתנשא והלך בצעד בטוח אל הדלפק, בן רגע כל האווירה בדלפק ובמטבח השתנתה לגמרי, במקום עובדות איטיות ושבוזות קיבלנו קבוצה של בנות מפלרטטות ועליזות, אליהן הצטרפו גם חלק מעובדות המטבח האחורי, זה היה ממש כמו סצנה מארץ נהדרת.
כשסיימנו עם הקפה, שהיה מוצלח, יצאנו לדרך אל אחת מדרכי הנוף הנחשבות ביותר בניו זילנד, הדרך למילפורד סאונד. ביום הזה למדתי שיש שני מונחים גאוגרפיים דומים פיורד וסאונד שניהם מתארים לשון ים צרה וארוכה אבל הפיורד נוצר בגלל נסיגה או תנועה של קרחונים והסאונד נוצר בגלל הצפה של מי ים לתוך עמק. הסיפור המבדר הוא שמילפורד סאונד הוא בעצם פיורד. מסתבר שהאירופאים הראשונים שהגיעו לאזור חשבו שזה סאונד וככל הנראה בכלל לא ידעו מה זה פיורד, כי הם הגיעו מאזורים נטולי פיורדים. השם סאונד נשמר עד היום ככה סתם או כחלק מנושא שיחה לתיירים.
בדרך הזו עוברים ליד אגמים ובין מצוקים ובסיום מגיעים אל הפיורד המפורסם להפלגה שגם היא נחשבת מגולות הכותרת של האזור. הבעיה הייתה מזג האוויר, שבהדרגה הלך והחמיר, ענני גשם כיסו את השמיים ואת האופק ומצב הרוח שלי הקדיר בהתאמה, "איך נפלנו על מזג אוויר חורפי ביום של נסיעת נוף?", חזרתי ואמרתי בלב וגם בקול רם, דן לעומתי, שמר על מצב רוח טוב ולא התרגש מהאירוע. כן ראינו שהדרך יפה מאוד, בין העננים הציצו אלינו מצוקים (ככל הנראה גבוהים) ומהם נשפכו מפלים, ממש בסגנון של נורבגיה.
בסביבות השעה עשר וחצי, הגענו אל מרכז המבקרים שהיה מלא לחלוטין באנשים, הרבה קבוצות מאורגנות אבל גם משפחות , זוגות ובודדים. ובחוץ ליד המזח, עגנו כעשר יאכטות של חברות שונות ובגדלים שונים. מסתבר שכל רבע שעה יוצאת הפלגה של חברה אחרת, ממש תעשייה שלמה. מצאנו את הדוכן של החברה שלנו, עשינו צ'ק אין וחיכינו שיגיע תורנו לצאת לפיורד. בנתיים הגשם המשיך והמשיך והמשיך
קצת אחרי 11:00, קראו לנו לעלות על היאכטה שלנו, שעגנה הכי בצד והייתה הכי קטנה במזח, שמחנו מאוד כי זה גם אומר שיש פחות אנשים בהפלגה, ואכן לא עלתה אתנו אף קבוצה מאורגנת. אחרי הסבר בטיחות קצר ואחרי ששוב הקברניט הזמין את כולם להנות מה – Big dick שלו כלומר מהסיפון, יצאנו לדרך.
בשלב הזה המיקרופון עבר לבחור שהיה המדריך של ההפלגה. הוא סיפר שהוא בכלל קנדי שמעדיף את החיים ואת הנוף בניו זילנד ואז הוא הוסיף ואמר שזכינו להפליג באחד הימים הטובים ביותר שאפשר, "כן בטח" מלמלתי לעצמי אבל בהמשך הוא חזר על הטיעון הזה שוב ושוב וגם נימק, לדבריו, רק בימי גשם ניתן לראות את כל המפלים שראינו לאורך ההפלגה כי רובם המוחלט מתייבשים לחלוטין תוך שעה עד שעתיים מהרגע שהגשם נפסק. "המממ…. אז אולי בעצם זכינו?"
יחד איתנו בשיט הייתה משפחה סינית שהצטלמה מלא, הבעיה איתם הייתה שאב המשפחה כל הזמן נכנס לתמונות של משפחות אחרות, הוא היה נטול מודעות או חסר אכפתיות לחלוטין, בכל מקרה הוא ממש הפריע לכל מי שניסה להצטלם. הייתה גם משפחה שהגיעה עם ארגזי אוכל מאיזה מלון או משהו, הם פתחו שולחן בתחילת ההפלגה ולא הפסיקו לאכול ולנשנש לכל אורך ההפלגה (שעתיים) את השאריות הם הציעו למסבירן הקנדי שהתגלה כחברותי יתר על המידה וקשקשן בלתי נלאה. הייתה גם משפחה מקומית צעירה, אבא שנראה כמו הוביט משר הטבעות, אמא ותינוקת קטנטנה, הם כל הזמן השוויצו בתינוקת לכל מי שהיה סביבם, הם היו מלאי גאווה בקיום שלה והתעסקו בעיקר איתה ורק קצת עם הנוף בחוץ. בשלב מסוים זכינו לתמונות טיפה סוריאליסטיות של התינוקת שהלכה לישון על מדף וברקע מפלים, גשם ואנשים.
כשהגענו חזרה לאוטו, הגשם שליווה אותנו בהפלגה הפך למבול. המפלים הקטנטנים שראינו על המצוקים בדרך אל הפיורד הפכו למראה מטורף של אינסוף מפלים על כל המצוקים, המים פשוט זרמו מכל כיוון, אוקיי, בשלב הזה כבר ידענו שזכינו למראה שלא כל אחד זוכה לו, זה היה פשוט מטורף ועוצר נשימה, אבל לא מצטלם כל כך טוב.
חזרנו לחדר במלון נלהבים ומרוצים, ארוחת ערב אכלנו במסעדת המבורגרים בינונית להחריד שעשתה לנו קצת בחילה וגם בימים שאחרי עוד הרגשתי את כמות השמן שדחפו לנו שם באוכל.
30.04.26 - יום חמישי
קמנו לבוקר בהיר ושמשי, החלטנו ללכת ברגל לבית הקפה Olive Tree שברחוב הראשי. בדרך הלכנו על הטיילת ליד האגם, מכאן המראנו אתמול ונפליג היום. על האגם נח לו ענן לבן ארוך שסיפק לנו מראה פסטורלי והזכיר לנו את השם המאורי של ניו זילנד – ארץ הענן הלבן הארוך.
הגענו לבית הקפה, הזמנו ארוחת בוקר פשוטה של טוסטים עם מקושקשת (זו הארוחה הסטנדרטית בניו זילנד) והתיישבנו להמתין וחיכינו וחיכינו וחיכינו. בשלב מסוים נכנסו לבית הקפה שני גברים עם בגדי עבודה, דיברו עם הקופאית והתיישבו גם הם ואז אחרי עוד קצת המתנה, יצאו מהמטבח שני מגשי אוכל של טוסטים ומקושקשת אבל בתפנית שהשאירה אותנו מופתעים, הצלחות הוגשו לשני הגברים ולא לנו. אנחנו המשכנו לחכות עוד כמעט עשר דקות עד שקיבלנו את המנות שלנו.
כששני הגברים סיימו לאוכל הם הביאו מבחוץ ארגז כלים, אחד מהם נכנס למטבח והשני הסתובב בחנות אחרת ליד בית הקפה, הגענו למסקנה שהם כנראה עובדים בתיקונים באזור ולכן גם קיבלו את המנות לפנינו. בסיכום, בית הקפה הזה היה בינוני מאוד, מכל הבחינות.
מבית הקפה הלכנו אל המזח, הפעם למשרד שממנו יוצא הסיור למערות של התולעים הזוהרות. עשינו צ'ק אין ואחרי כמה דקות עלינו לסירה שהשיטה אותנו לצד השני של האגם. ההפלגה הייתה שקטה ורגועה, אחרי כחצי שעה הגענו אל שמורת התולעים הזוהרות. ירדנו אל החוף, יחד איתנו ירד גם צוות המדריכים של השמורה חלק מהם הלך למרכז המבקרים וחלק נשארו איתנו. אחרי כמה דקות של התארגנות הם חילקו אותנו לשלוש קבוצות, בכל קבוצה כעשרה אנשים.
המדריכה שלנו לקחה אותנו מייד אל תוך המערה וכמעט בלי עצירות בדרך הגענו אל מעגן סירות קטנטן ועלינו על סירה בגודל של ספסל, המדריכה ביקשה שנשמור על דממה מוחלטת, כי התהודה במערה מטורפת, חוץ מזה כמובן שאסור להדליק אורות או לצלם ואחרי שזה נאמר, הפלגנו אל החושך. תוך דקה התחלנו לראות מצבורי נקודות אור כחולות על דפנות המערה, חוויה מאוד מיוחדת ומהנה, החושך הוא מוחלט כך שיש אובדן התמצאות במרחב ובזמן. אחרי משהו שהרגיש כמו רבע שעה, הגענו חזרה אל המזח הקטן וקבוצה אחרת יצאה לשוט.
אנחנו חזרנו בהליכה איטית אל פתח המערה ומדי כמה מטרים עצרנו ושמענו הסברים על המערה, על הנטיפים שגדלים בה וכמובן גם על התולעים. בשלב הזה גם אפשר היה לצלם את המערה ואפילו מקבץ קטן של התולעים שהדגים יפה איך הן גדלות על האבן ולוכדות חרקים עם הריר הדוחה שלהן.
אחרי שיצאנו מהמערה, המדריכה הובילה אותנו ביער לנקודת תצפית שבה היו הסברים כתובים על הצמחייה והחיות של האזור ולסיום הלכנו אל מרכז המבקרים וצפינו בסרט ממש מעניין על התולעים, אחרי הסרט חזרנו אל הסירה והפלגנו חזרה לטה אנאו.
כשהגענו לטה אנאו קיבלנו החלטה לעשות שוב את הנסיעה למילופרד סאונד כדי לראות את הנוף במזג אוויר בהיר ויפה, התארגנו בזריזות ויצאנו לדרך. לקח לנו כשעה וחצי להגיע עד לפיורד, הנוף בדרך יפהפה, עמק רחב ידיים, אגמים ונהרות ומצוקים אדירים. מה שלא ראינו זה מפלים, בניגוד ליום האתמול שהצוקים ממש בכו, היום הם היו יבשים לגמרי, יפים אך יבשים!
ממש ליד המזח יש שדה תעופה קטן, השקפנו עליו וראינו שכל הזמן ממריאים ונוחתים שם מטוסים קטנים שעושים טיסות נוף מעל הפיורדים ואני חושבת שהם גם מטיסים עד למזח תיירים שאין להם זמן להגיע ברכב. עמדנו והסתכלנו על המטוסים הממריאים והנוחתים, זה היה מראה מדהים ביופיו.
גם הנסיעה חזרה לקחה לנו כשעה וחצי, אבל לדעתנו היה שווה את ההשקעה, את היום המוצלח והיפה הזה חתמנו במסעדה איטלקית מצוינת Nonna Resi by Giovi.
1.05.26 - יום שישי
בבוקר, ארזנו הכל, עצרנו בסנד פליי לטובת קפה וכריכים ומשם יצאנו לכיוון קווינסטאון, העיר הגדולה של האזור הזה באי. כרבע שעה לפני שהגענו לעיר, ירדנו מהכביש הראשי ועלינו לאתר סקי שנקרא The Remarkables Ski Area במטרה ללכת אל אגם אלטה (Lake Alta). הדרך שעולה אל האתר, צרה ומתפתלת, עם שיפועים לא מבוטלים וחלק ניכר ממנה לא סלול, מה שנקרא, נסיעה קצת מלחיצה. בעונת הסקי, יש שאטלים שעולים לאתר, בקיץ רק מטיילים מגיעים אז רוב האנשים מגיעים למעלה באופן עצמאי.
השארנו את האוטו בחנייה, האתר כולו היה סגור לשיפוצים כך שלא הייתה קפיטריה ומי שרצה שירותים נאלץ להסתפק בשירותים הזמניים של העובדים במקום. זה נשמע בעייתי אבל בפועל, במקומות רבים שטיילנו בניו זילנד, השירותים שמצאנו בשטח היו הרבה יותר גרועים ודוחים ממה שהעובדים באתר הזה קיבלו.
העלייה לאגם עצמו לקחה לנו כ45 דקות, רוב הדרך הלכנו על שביל רחב ומסודר, לקראת האגם ירדנו אל שביל עיזים צדדי שלקח אותנו בתוך האתר אל האגם. בדרך פגשנו מעט מאוד אנשים, בערך עשרה.
אגם אלטה הוא אגם קרחוני מאוד יפה אבל לא נשארנו שם הרבה זמן, גם כי היה ממש קר (זה מקום גבוה) וגם כי הסתבר לנו שדן קצת חולה, אז העדפנו לחזור לאוטו ולהמשיך ישר למלון שלנו. בהמשך הטיול גילינו שבאגם הזה צולמה אחת הסצנות המפורסמות בסרט שר הטבעות, הסצנה שבה חבורת הטבעת יוצאת ממכרה מוריה, מיד אחרי נפילתו של גנדלף. לא ידענו את זה כשהיינו שם, אבל ראינו בתמונות שזה אכן בדיוק המקום שבו היינו.
המלון שלנו בקווינסטאון היה מאובזר ממש טוב, די מרווח ובסך הכל נעים ונוח. הסתפקנו בארוחת ערב קלה בחדר, דן לקח אקמול וסגרנו את היום.
2.05.26 - יום שבת
קמנו לעוד יום מנוחה בקווינסטאון כדי לאפשר לדן להחלים. בתכנית המקורית היתה לנו אופציה לעשות מסלול הליכה של כמה שעות, בהרים שמעל העיר ולחתום את המסלול במסעדת Stratosfare Restaurant & Bar שמהווה נקודת תצפית על העיר והאזור. אנחנו החלטנו לוותר לגמרי על ההליכה ורק לעלות בגונדולת הזכוכית למסעדה ולכן העברנו בוקר נינוח בחדר.
בסביבות השעה שלוש בצהריים, יצאנו ברגל לכיוון תחנת הגונדולה, בדרך הסתובבנו קצת במרכז היפה של העיר. מרגישים שזו העיר המרכזית של האזור, היו הרבה תיירים והמון חנויות ומסעדות.
העלייה בגונדולה הייתה מהירה ונחמדה, שוב בגלל שאנחנו לא בעונה, לא היו תורים בכלל. עלינו ביחד עם משפחה קטנה מהודו, הילד שלהם ממש התבאס שנכנסנו איתם לקרון, אבל ההורים השתיקו אותו במהירות והסתכלו עלינו במבט נבוך ומתנצל. מה שכן לאורך כל העלייה, הם היו שלושתם בשיחת זום עם הסבתא שכנראה נמצאת בהודו והראו לה את הנוף.
כשהגענו היה לנו בערך שעה להסתובב במתחם. תצפתנו על העיר, האגם וערי הרימרקבלס (The Remarkables). להפתעתי הסתבר לנו שזה לא סתם כינוי של ההרים – "המופלאים", אלא זה השם הרשמי שלהם שנקבע בשנת 1857 על ידי אלכסנדר גארבי, מודד קרקעות שמדד את האזור וממש התלהב מהנוף.
גם אנחנו התלהבנו מהנוף המרשים, מצאנו את תחילת המסלול שלא עשינו היום שנקרא Ben Lomond, חשבתי שזה על שם מישהו אבל גיליתי שזה בכלל "הר המשואה" או "הר המגדלור" בשפה קלטית כלשהי והוא נקרא ככה על ידי הבריטים והסקוטים שהגיעו ראשונים לאזור וחשבו שהוא דומה ל"בן לומונד" שבסקטולנד.
חוץ מהמסעדה, יש במתחם מסלול של מזחלות "אקסטרים", יש שם שני מסלולי ירידה, מהיר ואיטי ואז אפשר לעלות חזרה ברכבל פנימי ולעשות שוב ושוב עד שנמאס. צפינו קצת באנשים שעשו את זה, רובם המוחלט ילדים ובני נוער אבל גם קצת מבוגרים. התבדרנו למראה אב ובתו הקטנה (בת שש בערך) שעלו בטעות על המסלול המהיר אבל היא כל כך פחדה וגם הייתה חסרת כישרון טכני ולכן היא כל הזמן בלמה והתקדמה בקצב של צב דרוס. האבא גלש לצידה וניסה להסביר לה איך להתקדם יותר מהר ואיך לא להיתקע באמצע המסלול. מסביבם טסו אנשים במהירות גדולה, קיווינו שאף אחד לא יתנגש בהם, אבל לא נשארנו לראות איך זה נגמר.
בשעה ארבע וחצי הגיע הזמן ללכת למסעדה, נכנסנו ונרשמנו בקבלה ואחרי כמה דקות הגיע בחור צעיר כדי להוביל אותנו אל השולחן שלנו. תוך כדי צעידה הסתבר לנו שהוא קנדי מהעיר ונקובר ושהוא יהודי. מיד השיחה גלשה לקשר הישראלי, הוא שלף כמה משפטים בעברית קלוקלת וסיפר לנו שהיה אמור להגיע בקיץ לתל אביב במסגרת הלימודים בקולג' אבל הביקור בוטל בגלל ה"קונפליקט" באזור. הנהנו בנימוס, אבל בלב חטפתי עליו התקפת עצבים, איזה "קונפליקט" בראש שלו, אנחנו חיים במלחמה! כשהגענו לשולחן שלנו, הוא הסביר לנו (ידענו) שמדובר בבופה ושיש לנו שעתיים לאכול כמה שאנחנו מסוגלים ונפרדנו כידידים.
האוכל היה די טעים, לא ברמה של מסעדת מישלן אבל היו הרבה מאוד אפשרויות אז השתדלנו למקד את הטעימות שלנו לדברים היותר מעניינים. מאחר וזה בופה אז ברור שזה היה יותר מדי אוכל בשבילנו ושולחן הקינוחים היה כל כך גדול שבסוף כבר הייתה לנו בחילה. חזרנו לחדר שמנמנים ומרוצים.
3.05.26 - יום ראשון
בבוקר הלכנו ברגל למרכז ואכלנו במסעדת odd saint, ארוחת בוקר יקרה ובינונית מאוד. הלכנו לשם כי המקום קיבל ציונים טובים ויתכן שהוא גם טוב אבל אנחנו הזמנו ארוחת בוקר סטנדרטית של טוסט עם מקושקשת ובניו זילנד יש להם נטייה לא לבשל כל כך את הביצים אז המקושקשת הייתה נורא רכה ונוזלית ממש לא לטעמנו, הקפה היה סבבה.
בשעה שתיים יצאנו לסיור מודרך "בעקבות שר הטבעות". המדריכה אספה אותנו מהלובי של המלון, אחר כך היא עצרה בעוד מלון ואספה עוד בחורה וזהו, יצאנו לדרך. מהר מאוד גילינו שהבחורה הנוספת היא אוסטרלית שהגיעה אתמול לעיר והבוקר נרשמה לסיור, מסתבר שכל החופשה שלה נקבעה בספונטניות כי השותף שלה בעבודה התפטר ונתן התראה של שבועיים כך שהיא הייתה חייבת לצאת מהר לחופש. כתוצאה מזה היא נרשמה לסיור הראשון שמצאה אבל לא ידעה במה עוסק הסיור ובעצם היא בכלל לא קראה או ראתה את שר הטבעות.
תוך כדי הנסיעה לאזור גלנורקי, עצרנו לתצפית על האגם והרי הרימברקלס, והתחילה להתפתח שיחה מאוד מיוחדת עם המדריכה שלנו.
זה התחיל בכך שאחרי שהיא סיימה לשאול אותנו כל מיני שאלות כלליות שדרכן גילינו כל מיני פרטים על האוסטרלית, המדריכה המוזרה הזו אמרה לנו שהיא ממש שבוזה מכמות התיירים בקווינסטאון ושנמאס לה להתעניין בנחמדות בחיים של המודרכים שלה ולכן היא שואלת את השאלות המתעניינות בנימוס אבל אז לא מקשיבה לתשובות, "המממ…. אז סתם האוסטרלית שיתפה אותנו? מזל שלפחות אנחנו הקשבנו…". בלי ספק זו הייתה אמירה מוזרה ולא מותאמת אבל זה ממש הצחיק אותנו וממש זרמנו עם הכנות שלה. גם הבחורה האוסטרלית זרמה עם זה והשיחה המשיכה להיות מאוד ידידותית.
הנקודה השנייה שבה עצרנו, היא נקודה שבה צולמה הסצנה מהסרט שבה פרודו וסאם מבשלים מרק וצופים אחר כך בפילים שמגיעים בשיירה אל מורדור. כשהגענו לנקודה הייתה שם כבר קבוצה מסיור אחר שהצטלמה בפוזות מהסצנה. המדריכה שלנו שלפה תמונות והראתה לנו מה צולם שם, באמת היה דומה אבל ספציפית הנקודה הזו לא ממש יפה או מיוחדת. בדרך חזרה לאוטו עצרנו ליד שיח והיא הסבירה לנו שמהקוצים שלו נהגו לעשות קעקועי פנים ואז הוסיפה ואמרה, "זה לפחות מה שאמרו לי להגיד לכם אבל אני לא חושבת שזה נכון". שלושתנו נקרענו מצחוק והתחלנו לדבר על עוד דברים שאולי נכונים ואולי הם סתם סיפורים לתיירים ואז היא הוסיפה ואמרה "גם אמרו לי להגיד שראיתי את הסרט, אבל אולי זה נכון ואולי לא, לעולם לא תדעו". בשלב הזה הגענו למסקנה שהבחורה לקחה "סם אמת" לפני הסיור.
המשכנו בנסיעה לתוך האזור של גלנורקי שנקרא גם "גן עדן" בשל יופיו. כל העמק הזה מורכב מחוות חקלאיות פרטיות ורק חוואים בודדים הסכימו לאפשר צילומי סרטים בשטחם. אבל בהחלט צולמו שם סצנות משר הטבעות, משימה בלתי אפשרי, אקס מן ועוד. בעזרת תמונות שהיא הראתה לנו, יכולנו לנסות לזהות את המיקומים והסצנות, זה לא היה קל והיא גם סיפרה לנו שהם בכוונה שינו חלק מהמראה של ההרים כדי שאנשים לא ירגישו שזה מקומות שהם מכירים והיו בהם אלא יחשבו שזה עולם אחר לגמרי.
בנקודת האחרונה שעצרנו, היא חילקה לנו תה ועוגה ובהמשך גם שלפה ארגז תחפושות שהן כביכול מהסרט. כולנו עשינו קצת פוזות למצלמה והמדריכה והבחורה האוסטרלית עשו לעצמן בוק שלם והתגלגלו מצחוק. זה היה גם השלב שבו היא הודתה בפה מלא שמעולם לא ראתה את הסרטים או קראה את הספרים.
בדרך חזרה לקווינסטאון , היא נשארה עם התחפושת והייתה מאוד מבסוטית מעצמה. אני אודה על האמת, אנחנו נהננו מהסיור או יותר נכון נהננו מהתופעה המיוחדת שהייתה המדריכה שלנו, פשוט צחקנו רוב הזמן אבל בהחלט יתכן ואפילו סביר שמישהו שהיה מצפה לסיור קצת יותר רציני בנושא "שר הטבעות" היה מתאכזב ואף כועס.
בדרך חזרה, ירדנו במרכז העיר והלכנו לסיבוב קצר בטיילת, השעה הייתה שעת בין הערביים והעצים שהיו בשלכת השירו עלים מוזהבים ויצרו מחזה מרהיב ביופיו.
ארוחת ערב אכלנו במסעדת המלון שלנו, פיצה וקוקטליים, היה טעים ונחמד.
4.05.26 - יום שני
על הבוקר עזבנו את העיר ונסענו לעיירה בשם Arrowtown. האמת היא שלא ממש שמענו עליה עד כמה ימים קודם כשניצן כתב לנו שהוא ממליץ לנו לקפוץ לשם לפני סיור שר הטבעות ואז קראנו קצת וגילינו שזו עיירה מוכרת למדי ותיירותית להפליא אבל החלטנו שאנחנו מעדיפים להגיע לשם ביום שאנחנו עוזבים את קווינסטאון בדרך לאגם וואנקה.
בזמן הסיור של שר הטבעות, דיברנו על התכניות שלנו להגיע לשם ואז האוסטרלית סיפרה לנו שהיא הייתה שם והיה מוצף במיליון תיירים. המדריכה סיפרה לנו שזו אחת הנקודות שכל הטיולים המאורגנים מגיעים אליהן והמליצה לנו להגיע לשם הכי מוקדם שאפשר ורצוי לפני עשר בבוקר.
הגענו לארוטאון כמה דקות לפני השעה עשר בבוקר, מצאנו חניה בקלות וירדנו להסתובב בשבילים שבאזור העיירה ובמדרחוב. במקום כבר היו אנשים, לא המון, אבל בהחלט לא היינו לבד.
הסתובבו ליד הנהר ובחורשה שמקיפה את העיירה וגם כאן נהנינו ממראות השלכת היפים, ניסינו לחפש נקודות שאולי צולמו ב"שר הטבעות" כי המדריכה בסיור אמרה לנו שיש כמה כאלו ושבסיורים הארוכים יותר, הם גם מגיעים לשם ומראים את אתרי הצילום, אבל לבד כמובן שלא מצאנו.
בשלב מסויים חזרנו דרך הרחובות הקטנים והמטופחים של העיירה וצעדנו במדרחוב הקטן והצבעוני שלה. השעה הייתה כבר כמעט 11 בבוקר והמדרחוב היה מלא באנשים, בחניון עמדו כמה אוטובוסים ועוד רכבים פרטיים ואוטובוסים המשיכו לזרום פנימה.
באמצע המדרחוב ראינו קבוצת מטיילים לבושה בסגנון מובהק של "שר הטבעות", עקבנו אחריהם קצת וראינו שהם חלק מסיור מודרך שנראה הרבה יותר מושקע מהסיור שאנחנו עשינו אתמול. סיכמנו בינינו שאנחנו בכל מקרה היינו מתפדחים להסתובב ככה עם הגלימות והתחפושות ובהתחשב בחוויה הייחודית עם המדריכה, עדיף שעשינו את הסיור שעשינו.
המשכנו בנסיעה דרך עמק קרדרונה (Cardrona) דרך יפהפיה שעולה לכיוון אתר סקי ויורדת עד אגם וואנקה. בדרך עצרנו בנקודות תצפית יפות.
ממש בקרבת העיירה הנוף שוב השתנה, לאזור פחות הררי, יותר חקלאי והגוונים חזרו להיות צהובים, כתומים ואדומים של שלכת
על הכביש ראינו שלט של יקב, השעה עוד הייתה קצת מוקדמת מכדי להגיע למלון, אז עצרנו בצד הדרך וניסינו לברר עם הAI על היקב, מה יש בו, האם הוא מומלץ והאם הוא בכלל פתוח. למדנו שזה יקב משפחתי קטן ומוצלח ושאם דגל ניו זילנד מתנוסס על השער, המקום פתוח. הסתובבנו והתחלנו לנסוע לפי השילוט, אחרי כמה דקות הגענו לירידה אל דרך עפר בין כרמים, מעל השער התנופף לו דגל ניו זילנד אז המשכנו בנסיעה עד למרכז המבקרים הקטנטן.
כבר כשהתחלנו להחנות את האוטו ראינו את השלט "סגור" על הדלת, הסתכלנו על השלט באכזבה רבה והתחלנו להסתובב כדי לצאת כשלפתע הגיע אדם לתוך המרכז מבקרים, תקע בנו מבט משועשע וסובב את השלט ל"פתוח". חזרנו לחנייה , ירדנו מהרכב, הלכנו לדלת ו…. הדלת נעולה! פערנו פה בתדהמה והסתכלנו פנימה, איאן (כך גילינו שקוראים לו) קלט את האירוע, פרץ בצחוק ומייד פתח לנו את הדלת.
איאן התגלה כבחור בריטי חביב שהיגר עם משפחתו לניו זילנד לפני כשמונה עשרה שנים כדי להקים את היקב הזה. כיום הילדים כבר בוגרים ולומדים בקולג'ים והוא ואשתו נשארו לבד וממשיכים לתפעל את היקב. הוא סיפר לנו שבכל שנה מגיעה אליהם קבוצה קבועה של עובדים מפפואה ניו גיני ושוהים אצלם כמה חודשים בתקופת הבציר ולעבודות שאחרי.
כששמע שאנחנו מישראל הוא סיפר לנו שלפני שהם היגרו לניו זילנד, הוא עבד בבחריין ולכן הוא מכיר היטב את אזור המזרח התיכון, ישראל והמפרציות על שלל הבעיות שלנו איתם. סך הכל זו הייתה שיחה מאוד נעימה.
תוך כדי השיחה טעמנו את היינות שהוא מכין, רובם לבנים סטנדרטיים ואדום אחד מסוג פינו נואר שהוא היין היוקרתי שלו. איאן הסביר לנו שמזג האוויר הקשוח באזור לא מאפשר לגדל ענבים ליינות כבדים יותר, החורף ארוך וקר ובקיץ יש פער טמפרטורות גדול מאוד שיכול לנוע בין 35 מעלות ביום ורק 10 מעלות בלילה, דבר שמגביל את סוגי הענבים ששורדים שם. בסיום הביקור, כמחוות כבוד קנינו בקבוק של פינו נואר כדי להביא לארץ.
אחרי היקב נסענו למלון שלנו שממוקם על גדת אגם וואנקה, מאחר והגענו מוקדם יחסית (אחת וחצי בצהריים) לא מצאנו אף אחד בקבלה של המלון, רק שלט שמודיע שלפני שתיים וחצי לא נקבל מפתח. השארנו את האוטו בחניון של המלון וירדנו לטיילת, ממש מעבר לכביש וטיילנו קצת ברגל עד שהגיעה השעה הנכונה לקבל את החדר.
החדר שקיבלנו היה מרווח אך מרופט למדי, האבזור במטבח שלו היה די מינימלי ובכללי זה היה אחד המלונות שפחות אהבנו בטיול כולו, אבל הנוף מהחלון, היה אחד היפים ביותר שהיו לנו!
למרות האבזור הלא מרשים במטבח, הצלחנו להפיק ארוחת ערב נחמדה עם מצרכים שקנינו בסופר מוקדם יותר.
5.05.26 - יום שלישי
אחרי ארוחת בוקר קלה בחדר יצאנו לכיוון עמק מטוקיטוקי (Matukituki Valley) שנמצא בשמורת הר אספריינג (Mount Aspiring) המטרה שלנו הייתה ללכת אל קרחון הרוב רוי (Rob Roy Glacier). התחלנו בנסיעה, וכעבור כחצי שעה הגענו לתחילת המסלול.
ירדנו מהאוטו והתחלנו להתארגן, דן פתח את המפה בטלפון ומשהו לא הסתדר לנו, בדיקה חוזרת העלתה שניווטנו בטעות למסלול אחר שהיה מסומן לנו על המפה. צ'יק צ'אק חזרנו לאוטו, התאמנו את הניווט ויצאנו שוב לדרך. תוך כמה דקות פנינו לתוך עמק מטוקיטוקי העוצמתי והיפה. נסענו לאורך הנהר, הכביש היה סלול באופן חלקי בלבד ורוב הזמן לא ראינו מכוניות או אנשים, היה מדהים.
למרות חווית הבדידות בנסיעה, כשהגענו לחניון מצאנו אותו די מלא, ראינו אנשים שמתחילים את המסלול וגם כאלו שכבר חזרו, בהתחלה הופתענו מהחריצות של אנשים אבל אז שמנו לב שהשעה כבר 11 בבוקר. התארגנו בזריזות ויצאנו לדרך.
כעשר דקות מהחניון, הגענו לגשר שהעביר אותנו לצד השני של נהר מטוקיטוקי, בשלב הזה, הקרחון היה מוסתר על ידי ההר והנוף מהדרך השקיף על ההר ממול והעמק האדיר. ממש מרחוק ראינו בולדוזרים עובדים בנהר שהיה יחסית יבש בסוף הסתיו, ככל הנראה ניסו לייצר מסלולים לזרימת המים הצפויה כשהגשמים יתחילו.
המשכנו במסלול, שנכנס לתוך היער, הלכנו על צלע ההר במגמת עלייה מתמשכת במשך כשעה, עד שהגענו לתצפית הראשונה על הקרחון. שם עשינו הפסקה קצרה. לא היינו לבד במסלול, אפילו אפשר להגיד שהיו די הרבה אנשים כי היה יום מאוד יפה והתחזית לימים הבאים כללה גשם מתון ואז גשם לא מתון בכלל. אף אחד לא הלך ממש צמוד איתנו אבל יכולנו לראות מדי פעם אנשים שהלכו מאחורינו או מלפנינו וגם מולנו הגיעו .
אחרי התצפית הראשונה, המשכנו ללכת עוד כארבעים דקות, הפעם הדרך כללה מעבר על דרדרת וירידה לצד השני. בדיעבד גילינו שבשנת 2019 הייתה שם מפולת רצינית והשביל היה סגור שנתיים עד שיצרו את המעבר החדש על הדרדרת הזו ואחר כך סגרו אותו שוב לשנה או יותר כדי להחליף את הגשר שחצינו עליו. המשכנו עוד כעשרים דקות בירידה מתונה והנה הקרחון כבר נפרש מולנו.
מול הקרחון הענקי עשינו הפסקה כייפית של כחצי שעה. בשלב מסויים שמענו רעש של התנפצות קרחון ואחרי כמה דקות ראינו מפל יוצא באיזה מקום, התלבטנו בינינו לבין עצמנו אם זה מפל חדש או שסתם לא הבחנו בו קודם, תוך כדי ההתלבטויות, הוא פשוט נעלם. בהמשך שמענו שמפלים מזדמנים כאלו הם מהמאפיינים של הקרחון הזה.
הדרך חזרה לאוטו הייתה רובה במגמת ירידה כך שהיה קל יותר ומהיר יותר. מולנו המשיכו לבוא עוד אנשים שרק יצאו למסלול.
חזרנו לאטו ונסענו חזרה לאגם וואנקה ושוב התפעלנו מיופיו של העמק הזה (מטוקיטוקי), בלי ספק אחד המקומות היפים ביותר בטיול.
הגענו לחדר בסביבות חמש בערב, והסתפקנו שוב בארוחה בחדר, המסעדות של העיירה הזו לא נשמעו לנו מלהיבות בכלל.
6.05.26 - יום רביעי
קמנו למזג אוויר אפרורי, השמש הסתתרה לגמרי והייתה רוח קלה. בעשר בבוקר, לבושים היטב ומצויידים במעילי גשם ירדנו ברגל אל המזח, משם עמדנו להפליג אל האי Mou Waho.
במזח עגנה סירה קטנה ושלושה אנשים עמדו ליד ודיברו. לא היה קשה לנחש מי עומד להיות הקברניט שלנו להיום כי הוא לבש מכנסיים קצרים ומעיל קל, הזוג השני נראו בערך כמונו כלומר לבושים היטב. החלפנו ברכות עם כולם וגילינו שהזוג השני הגיע מטזמניה ושלמזלנו הגדול, רק ארבעתנו מפליגים היום אל האי. הקברניט שלנו סיפר לנו שבשיא העונה הם מפליגים הלוך וחזור אל האי ויש עוד הרבה חברות וגם אנשים פרטיים ששטים אל האי, כך שיש מצבים שבהם יש על האי אפילו 300 אנשים בכל רגע נתון.
לפני שיצאנו לדרך הוזהרנו שהרוח עלולה קצת להקשות עלינו ולעשות גלים אבל שזה לא מסוכן, עברנו תדריך בטיחות סטנדרטי (כמקובל בכל הפעלת כלי תחבורה בניו זילנד) והפלגנו לנו אל האי. במהלך השיט המדריך סיפר לנו על כך שהאי הוא בעצם שמורת שיקום לזן מסויים של הציפור ויקה (weka) מסתבר שזו ציפור מאוד ידידותית וטיפשה להפליא ולכן היא נוטה להיכחד. באי הזה החליטו לשקם את האוכלוסייה שלהן ולדבריו הם מצליחים יפה מאוד עם זה. כחלק מהשיקום, הם אוסרים על הכנסת כלבים וחיות אחרות לאי אבל הוא סיפר לנו שיש לא מעט ניו זילנדים שמנסים להפר את החוק הזה ומביאים את הכלבים שלהם, החברות שמארגנות את השייט לאי מנסות למנוע את זה, אבל יש אנשים שפשוט מגניבים את הכלבים לאי.
אחרי כחצי שעה הפלגה, הגענו אל האי שהתגלה כהר בתוך האגם. הקפטן שלנו נשאר להמתין לנו על החוף, הוא סיפר לנו שבעונה הוא לא מחכה אלא ממשיך להשיט הלוך וחזור עוד קבוצות ואנשים. ארבעתנו ירדנו לחוף והתחלנו לטפס אל ראש ההר לנקודת התצפית. עליה של כחצי שעה שבה לא ראינו אף ויקה אבל גם אף בנאדם.
בנקודת התצפית של האי יש אגם קטן וזה יוצא ממש מוזר כי הגענו אל אגם שנמצא על אי בתוך אגם שנמצא על אי בתוך הים! כן, גם לנו זה עשה סחרחורת מחשבתית, אבל הנוף היה מטורף והתמונות יעידו על כך.
כשהיינו למעלה ונהננו מהטבע הפראי והנוף המשגע, לא יכולנו שלא לחשוב איך זה בשיא העונה, ללכת על השביל הצר והיחיד שמוביל לתצפית יחד עם שיירות אנשים שעולים ויורדים ואז להצטופף איתם בנקודה של האגם והתצפית, נשמע לנו לא כייף.
כשמיצינו ירדנו למטה, זה הלך ממש מהר, פשוט דילגנו בירידה ואז חיכינו עוד כמה דקות עד שגם הזוג מטזמניה הגיע. לאשה הייתה בעיה עם הברך ולכן הם הלכו קצת יותר לאט. ההפלגה חזרה לעיירה הייתה רגועה יותר מהדרך אל האי וגם מהירה יותר. כשהגענו נכנסנו למסעדה תאילנדית ליד המלון לארוחת צהריים מאוחרת, היה לא כל כך טעים.
בשש בערב יצאנו לבילוי הנוסף שאגם וואנקה מתגאה בו, בית קולנוע שנקרא סינימה פרדיסו ומציע חוויה ייחודית של מושבים מסוגים שונים ומשונים, אווירה ביתית, אוכל קל ועוגיות חמות שהם מכינים במקום לפי הזמנה. את הכרטיסים לסרט, הזמנו כמה ימים מראש. כשהגענו הזמנו לעצמנו פיצה וכמובן שגם עוגיות חמות, אבל מקבלים את זה רק בהפסקה של הסרט.
ברגע שפתחו את דלתות האולם, כולם די נדחפו פנימה כדי למצוא מקום "שווה", אנחנו היינו יחסית מהאחרונים, אבל מצאנו לעצמנו ספת סלון רכה ודי נוחה ורבצנו עליה. הסרט שבחרנו היה "השטן לובשת פראדה 2", בחרנו סרט שהערכנו שאין צורך להבין כל מילה כדי לעקוב אחרי העלילה, וצדקנו.
בהפסקה יצאנו לאזור הקפיטריה, שם חיכתה לנו הפיצה ואחריה אספנו מהדלפק את העוגיות החמות, הפיצה היתה נחמדה מאוד העוגיות היו פחמימות חמות, מתוקות ומנחמות, בקיצור, היינו מרוצים. בסוף הסרט חזרנו ברגל למלון, גשם זירזף עלינו והיה קר מאוד. אבל זה היה רק הסיפתח לסופה שידענו שמתחילה מחר.
7.05.26 - יום חמישי
התעוררנו לבוקר קודר וגשום, התחזית דיברה על "התראה כתומה" שזה מזג אוויר סוער מאוד שלעיתים מלווה בהצפות, מפולות, חסימות כבישים ממש בדרך המיועדת שלנו. ודווקא היום מתוכננת לנו נסיעה נופית וחצייה של הרים דרך מעבר האסט (Haast Pass). אחרי שהתייעצנו אתמול עם המדריך שלנו וגם תיחקרנו את הAI, הבנו שתרחישי הקיצון קורים בעיקר בחורף, אחרי שכבר היו כמה סופות רצופות ולכן יצאנו בבוקר עם מעילי גשם בהישג יד וחשש קטנטן בלב (שלי).
עצירה ראשונה הייתה בתחנת הדלק, עדיין בוואנקה. בזמן התדלוק פתאום נשמעה סירנה עולה ויורדת, שאלוהים יעזור, מה רוצים מהחיים שלנו? האנשים בתחנת הדלק מלמלו שכנראה בגלל מזג האוויר הייתה תאונת דרכים ולכן מזעיקים את כוחות החילוץ וההצלה ואכן כעבור כמה דקות ראינו אמבולנס מהבהב ומצרצר בדרכו ליעד לא ידוע. לא ברור למה הם ממשיכים עם המנהג הארכאי הזה שכל העיירה חייבת לשמוע את הסירנה כי בבדיקה שעשינו, גילינו שאנשי כוחות ההצלה מקבלים זימון ישירות לטלפון, בכל מקרה, לנו כישראלים זו הייתה חוויה לא נעימה.
יצאנו לדרך. לאורך כל הנסיעה ירד גשם, אבל לא מבול. עצרנו בכמה נקודות תצפית אבל ויתרנו לגמרי על כל מה שהיה כרוך בהליכה. הליכה בגשם זה לא דבר שחביב עלינו.
בחצי השני של הדרך הנופית, הכבישים היו בהחלט קצת מוצפים, ומפלים פרצו בעוצמה מההרים שבצידי הדרך ולפעמים אפילו השפריצו על הדרך עצמה. זה היה ממש מדהים והזכיר לנו את הנסיעה הגשומה למילפורד סאונד
בשעות הצהריים המאוחרות הגענו לעיירה פרנץ' ג'וזף. עיירה שהוקמה למען הקרחון ורוב התושבים שם הם עובדים של הDOC (כמו החברה להגנת הטבע אצלנו) או עובדים בתיירות. העיירה מורכבת משני רחובות של מלונות ועוד רחוב של בתים פרטיים. ברחוב הראשי יש קצת חנויות ומסעדות וזהו.
התמקמנו לנו בחדר במלון, למזלנו זה היה חדר מרווח למדי. שמנו כביסה ויצאנו ברגל לאכול באחת המסעדות הבודדות של העיירה. המסעדה הייתה חביבה למדי, אבל כשיצאנו ממנה כבר היה ממש מבול, קנינו מטרייה וחזרנו לחדר בניסיון נואש לא להירטב.
8.05.26 - יום שישי
התעוררנו לעוד יום אפרורי מאוד, הבחור בקבלה של המלון אמר לנו אתמול שבדרך כלל בשעות הבוקר מזג האוויר טוב יותר לצפייה בקרחון ולכן שתינו קפה ומיד יצאנו לדרך. החניון של הקרחון נמצא ממש כמה דקות נסיעה מהעיירה. החנינו את האוטו ויצאנו להליכה של כרבע שעה עד לתצפית על הקרחון. פעם היה גם מסלול שמגיע לתצפית קרובה יותר אבל כרגע הנתיב הזה סגור עם גדר ועם דמות קרטון של פקח שמוצבת בשטח בצורה ממש מוזרה ואוסרת על המבקרים לעבור שם.
התצפית עצמה נחמדה מאוד, קצת מרוחקת מהקרחון אבל יכולנו לראות אותו משתפל בעמק. בימים עם מזג אוויר טוב יש אפשרות לעשות טיסת נוף במסוק מעל הקרחון אבל זה לא משהו שהיינו עושים כי ראינו קרחונים הרבה יותר יפים ומרשימים בארגנטינה, איסלנד ואפילו בפארק הר קוק בניו זילנד.
אחר כך הסתובבנו עוד קצת בשמורה הקטנה עשינו מסלול קצרצר ומישורי אל בריכות מים חמודות.
בסביבות 10 בבוקר כבר חזרנו למלון. בצהריים היינו אמורים לצאת להפלגה באגם מאפוריקה (Lake Mapourika) בהתחלה זה היה אמור להיות שייט בקייאקים, אבל בגלל התחזית החליפו לנו להפלגת נוף בסירה סגורה. כחצי שעה לפני ההפלגה, התקשרו אלינו מהחברה והסבירו לנו שאנחנו היחידים בהפלגה, הרוח והגשם צפויים להתחזק, יש עננות כך שלא נראה כלום אבל אם עדיין בא לנו לצאת, הם ייקחו אותנו ואם לא – נקבל את כספנו חזרה. ברור מאוד מה אמרנו להם, לא? (ליתר ביטחון אציין שביטלנו, אנחנו אף פעם לא משתגעים על הפלגות כך שאפילו קצת שמחנו).
העברנו יום רגוע מאוד בחדר וזה היה בניגוד מוחלט לרוח החזקה והמבול שהיו בחוץ. בסביבות השעה חמש החשמל במלון נכבה, בהתחלה חיכינו והנחנו שזה יסתדר בקרוב, אבל אחרי כשעה הלכנו לברר בקבלה והסתבר לנו שהחשמל בכל האזור נפל, דבר שקורה להם מדי פעם כשיש סופה. הבחור החביב בקבלה לא ידע מתי התקלה האזורית תתוקן אבל הוא אמר לנו שיש רק מסעדה אחת בעיירה שיש לה גנרטור כך שכדאי שנלך אליה בהקדם והסביר לנו שאין אפשרות לבשל בחדר בלי חשמל! הוא צייד אותנו בפנס והלך חזרה לחדר החשוך שלו.
התארגנו במהירות עם מעילים ומטריה והלכנו למסעדה למזלנו הצלחנו להיכנס ואפילו למצוא מקום ישיבה כי תוך כמה דקות, כבר לא היו יותר מקומות ונהיה שם בלגן מטורף. מלצרים רצו מצד לצד, לקחו הזמנות, הושיבו אנשים, הזיזו אנשים. אנחנו חלקנו את השולחן שלנו עם זוג אוסטרלים, בערך בני גילנו, נחמדים למדי. התפתחה בינינו שיחה נחמדה מאוד על החיים בכלל ועל ישראל בפרט, הם היו מאוד תומכים ומתעניינים ודיברו בצער עמוק על הקהל האנטי ישראלי בארצם.
תוך כדי השיחה, אנחנו קיבלנו את האוכל (היה בסדר גמור) מהון להון סיימנו לאכול והם עדיין לא קיבלו את המנות שלהם. כשהלכנו לשלם, תפסתי את בעל הבית והבאתי אותו אליהם כדי שידאג שהם יקבלו את ההזמנה שלהם, אציין שהוא גם היה מקור התקלה, כי הוא זה שלקח את ההזמנות בשולחן שלנו, וכנראה שכח לרשום חלק. לא חיכינו לראות איך הוא פותר את הבעיה, נפרדנו מכולם בחמימות ורצנו להסתגר בחדר לשארית הערב.
במהלך הלילה החשמל חזר.
וכך הסתיים לו החלק השני של הטיול. בימים האלו היינו בהרבה מקומות ומסלולים מהמפורסמים ביותר של ניו זילנד, ארץ הפיורדים שהיא כמו שלוחה קטנה של נורבגיה, הרי הרימרמרקבל האדירים, עמק מטוקיטיקי הקסום ולבסוף הקרחונים, שהם אומנם לא מהמרשימים שראינו אבל הנוף בסביבה שלהם מפצה על הנסיגה בגודלם. בחלק הבא של הטיול נהיה באזור החוף המערבי של ניו זילנד לפני שנפליג אל האי הצפוני.