ניו זילנד, ארץ הענן הלבן הארוך
את הטיול בניו זילנד התחלנו בכרייסטצ'רץ', הבירה של האי הדרומי, משם נסענו דרך העיירה המקסימה טקאפו אל הפארק העוצמתי הר קוק ואז ירדנו דרומה לאורך החוף המזרחי עד לשמורת הקטלינס שטופת הרוח ונטולת האנשים והגענו לחוף הדרומי ביותר של ניו זילנד
האגדה מספרת שכשמגלי הארצות הפולינזים הפליגו לניו זילנד, לפני מאות שנים, הם זיהו שיש יבשה בזכות העננים הלבנים הארוכים שכיסו את השמיים ולכן כיוונו לשם את הסירות. הם מצאו את האיים וקראו להם אאוטארואה (Aotearoa) כלומר ארץ הענן הלבן הארוך. אחריהם הגיעו ההולנדים (בשנת 1642) והם בתורם כינו אותה ניו זילנדיה, ארץ הים, על שם מחוז הולנדי. לבסוף הגיעו הבריטים והפכו את זה לניו זילנד. ואם זה לא מספיק לכם, במלחמת העולם הראשונה דבק בניו זילנד הכינוי קיווילנד על שם הציפור הלאומית, קיווי.
"השנה תור ניו זילנד" מלמלתי תוך כדי הקפה, "השנה תור ניו זילנד", אמרתי בקול רם, בעיקר לעצמי, "השנה תור ניו זילנד?" דן שאל והתשובה היתה – כן. וכך קרה שהתחלנו (שוב) לתכנן טיול בניו זילנד. בפעם הקודמת שחשבנו על זה, רצינו לצאת בתחילת שנת 2020 אבל אז פרצה הקורונה והסגרים והרעיון נגנז לשש שנים, והשנה חשבנו שאולי בכל זאת ננסה לטוס לשם.
מאחר ולא זכרנו כלום מהתכנון הקודם שלנו (בכל זאת עברו עלינו כמה שנים סוערות) החלטנו ליצור קשר עם ניצן אנגלנדר לטובת ייעוץ ותכנון מסלול. ניהלנו איתו שיחה של כשלוש שעות שבמהלכה הוא סקר בפנינו את ניו זילנד ושפע האפשרויות שלה והתכוונן ביחד איתנו על המסלול המיטבי בהתחשב בתאריכים ובתחומי העניין שלנו.
למחרת כבר היה לנו תיק טיול מסודר על המחשב ובטלפון עם מידע ופרטים על כל מקום שאליו נגיע.
בשלב הבא סגרנו כרטיסי טיסה וגם החלטנו להפקיד בידי ניצן את הזמנת שירותי הקרקע כולל רכב, מלונות וכל האטרקציות, סימנתי את התאריך בלוח השנה וזהו, נשאר רק להמתין.
אבל אבל ושוב אבל…. חודש לפני הטיסה פרצה מלחמת איראן השניה. וככל שהיא נמשכה הלך והתבהר לנו שגם הפעם, הטיסה שלנו עומדת להתבטל. בשיחה עם ניצן קבענו שה- 15.04.26 הוא התאריך האחרון שבו עדיין הגיוני לצאת כי בכל זאת Winter is coming. ניצן ביטל את כל ההזמנות שעשה וכולנו חזרנו למקלטים.
ב8.04.26 הוכרזה הפסקת אש שברירית מול איראן, סוכן הנסיעות המוצלח שלנו השיג לנו כרטיסי טיסה חדשים (דרך תאילנד ואוסטרליה), ובהתרגשות מהולה בחשש כבד, עלינו על טיסה בתאריך ה – 15.04. בזמן שהיינו על המטוס לתאילנד, ניצן הזמין לנו מחדש את כל שרותי הקרקע ועדכן לנו את כל הוואוצ'רים, הודנו לו ולעצמנו שבחרנו לתת לו לארגן לנו את הטיול, כי אין שום סיכוי שהיינו מצליחים גם לבטל (בלי קנסות) וגם להזמין בהתראה כל כך קצרה.
יצאנו בטיסת בוקר של אל על לבנגקוק, הטיסה הייתה עמוסה, מתוחה, רועשת וארוכה. כשיצאנו מהמטוס אחר כ12 שעות לא יכולנו שלא להבחין בבלאגן והטינופת שבמטוס, נראה היה שחגגו שם מסיבת רווקים סוערת וכעת נשאר רק לאסוף את הזבל.
היה לנו לילה של המתנה בבנגקוק אז הזמנו חדר בקרבת שדה התעופה. למלון הגענו בסביבות חצות, שעון תאילנד. עשינו צ'ק אין, הזמנו ארוחת לילה לחדר, אכלנו והלכנו לישון.
בבוקר הלכנו לספא של המלון והתפנקנו במסאג' תאילנדי מעולה ובצהריים כבר עלינו על שאטל חזרה לשדה התעופה. ואז רק עוד תשע שעות לסידני, המתנה של כארבע שעות בסידני, טיסה של שלוש שעות והנה אחרי כיומיים בדרכים נחתנו בכרייסטצ'רץ' העיר הגדולה של האי הדרומי של ניו זילנד.
בשדה התעופה חיכתה לנו ברברה הנחמדה שאספה אותנו והסיעה אותנו למלון פייבל במרכז העיר. בדרך היא סיפרה לנו קצת על העיר, בשבילם היא גדולה אבל בפועל זו עיר קטנה מחיפה. העיר בנויה כמו פרבר גדול, בתים פרטיים צמודי קרקע, וחוץ מהמלון שלנו ועוד כמה בניינים, אין בנייני קומות בעיר הזו. לא את כל מה שהיא סיפר לנו הצלחנו להבין כי המבטא הניוזילנדי שונה ממה שאנחנו רגילים לשמוע, הם מדברים קצר וחותך ומבטאים שונה את האותיות E ו A.
אחרי שהתמקמנו במלון, יצאנו לאכול במקום שנקרא "The Church Pub" – כשמו כן הוא, פאב שהוקם בתוך בניין כנסייה. באותו ערב הייתה שם הופעה חיה, והמקום היה רועש, עליז ועמוס מאוד באנשים ומשפחות. אכלנו פיצה ושתינו יין בינוני ובירה טובה
חזרנו לחדר ונרדמנו מייד.
קמנו לבוקר יפה ושמשי. ממש קרוב למלון מצאנו בית קפה עם השם המעניין the child sister נכנסנו ושם הבנו את השיטה המקובלת ברוב המוחלט של בתי הקפה והברים בניו זילנד, את ההזמנה מבצעים בדלפק ומשלמים וכשזה מוכן הם מגישים לשולחן. דבר נוסף ששמחנו לגלות זה שאין צורך לתת טיפים, היו מעט מאוד מקומות לאורך הטיול (בעיקר באזורים עירוניים ומתויירים) שזו הייתה אופציה גלויה. ברוב המקומות פשוט לא נותנים טיפ והאמת שזה ממש משדרג את החוויה.
בזמן שקראנו את המידע המעניין הזה, הגיע האוכל שלנו, הקפה היה סבבה לגמרי והכריכים מצויינים.
אחרי האוכל הלכנו לטראם המקומי שהתחנה שלו נמצאת ממש צמוד למלון שלנו. כרטיסים כבר היו לנו דרך ניצן אז הצגנו אותם לקופאית ועלינו על הטראם הראשון שהגיע. החלטנו להתחיל בסיבוב מלא בעיר כדי קצת להתמצא. תוך כדי הנסיעה גילינו שיש כמה קרונות לטראם, כל אחד מעוצב אחרת לגמרי. הנהגים נראו לנו פנסיונרים והם התחלפו בינם לבין עצמם מספר פעמים. התוכן של הנסיעה מושפע מאוד מהאופי של הנהג, כולם מציינים את הנקודות המרכזיות אבל כל אחד שם דגש על מה שבא לו.
הנהג הראשון שלנו היה נמרץ ועליז ושפע סיפורים ומידע שאת רובו לא הצלחנו להבין בגלל המבטא. הסיבוב המלא לקח בערך שעה, התרשמנו שזו עיר חביבה אך לא מאוד מעניינת.
כשהגענו חזרה החלטנו ללכת ברגל (דקות בודדות) לאזור של החנויות, הסתובבנו שם קצת, לצערנו פגשנו שם פגשנו הפגנה של פרי פלסטין, אבל היא הייתה קטנטנה ורוב האנשים פשוט התעלמו מהם. בהמשך היום פגשנו, בצד השני של הרחוב, הפגנת תמיכה של האופוזיציה האיראנית, עם דגלי איראן וישראל, חיזקנו את ידיהם והם שמחו מאוד. יש לציין שההפגנה הזו הייתה עוד יותר קטנה והרבה יותר שקטה.
בצהריים אכלנו כריכים במדרחוב הקטן שליד המלון ואז עלינו שוב על הטראם ונסענו לגנים הבוטניים ב – Hagley Park. הפארק הירוק של העיר. הפעם היה לנו נהג שהיה מנומנם וקצת מריר, כמעט הרדים אותנו בקצב האיטי שלו בהחלט הרגיש שבוז לגמרי. שוטטו קצת בגנים כדי להעביר את הזמן ולהתרגל לשעון המקומי שרחוק מאוד משעון ישראל.
כשנמאס לנו הלכנו לתחנה של הטראם וחיכינו וחיכינו וחיכינו עד שהתייאשנו. נראה לנו שלקראת סוף היום הם קצת מורידים את קצב הנסיעות, אז ויתרנו וחזרנו ברגל למלון, כעשרים דקות הליכה מישורית ונעימה. בדרך ממש במרכז העיר ראינו צילומי חתונה, בהחלט מספיק יפה שם בשביל אלבום חתונה.
בערב אכלנו במסעדת פסטות נחמדה בשם original sin.
19.04.26 - יום ראשון - קרייסטצ'רץ'
ארוחת בוקר אכלנו באותו בית קפה של אתמול, הזמנו כריכים וגם מאפים להמשך היום ומשם לקחנו מונית אל חברת השכרת הרכבים, בקרבת שדה התעופה. לפני שקיבלנו את הרכב, הושיבו אותנו לראות סרטון על אופי הנהיגה וכללי הבטיחות בניו זילנד, בכל זאת מדובר בנהיגה בצד ההפוך של הכביש וחוצמזה גם מילאנו שאלון בריאות. אחרי שעברנו את כל המסלול, קיבלנו מפתחות ויצאנו לדרך.
מחברת ההשכרה נסענו לכיוון עיירת החוף אקרואה (Akaroa), כמובן שהקושי הראשוני היה שכל אחד מאיתנו יגיע למושב הנכון, באופן טבעי דן הלך לשמאל ואני לימין, אבל ברור שהחלפנו מייד, רצינו שקודם כל דן יכיר קצת את הרכב והכיוונים החדשים ורק אז גם אני אנהג.
זה מאוד מוזר לנסוע ולנהוג ברכב הפוך, זה מתחיל בחגורות הבטיחות, ממשיך בהילוכים שצריך לתפעל ביד ההפוכה אבל הכי חמור זה שהאיתות והוישרים נמצאים בצד ההפוך מבארץ, בימים הראשונים, כל פעם שרצינו לאותת, קודם כל הוישרים פעלו. בהמשך הטיול שמענו מהמקומיים שהם מאוד רגילים לראות רכבים שהוישרים שלהם עובדים בלי סיבה והם מייד מבינים שמדובר בתיירים.
התחנה הראשונה הייתה "בית הענקים" שהיה בעבר הבית של ראש העיר אקרואה ולפי הסיפור, ילדה שגרה באזור כל כך התרשמה מגודלו עד שקראה לו בית הענקים. בפועל הבית בכלל לא גדול אבל כן נמצא במעלה גבעה כך שאולי בעיניה של הילדה שעמדה ברחוב למטה, הוא הרגיש גדול. לפני כמה עשרות שנים, הבית נקנה על ידי האמנית Josie Martin והיא הפכה אותו ליצירת אומנות צבעונית ותוססת שהולכת וגדלה ומתפתחת מרגע לרגע.
הסתובבנו בגן של הבית (לבית עצמו אין כניסה) והתפעלנו מעבודת המוזיאקה המטורפת שנעשתה שם. אחרי כשעה נינוחה, יצאנו מהמקום, ממש בכניסה פגשנו מוצ'ילר ישראלי וחברה שלו שהתלבטו אם שווה לשלם 35 דולר נ.ז. (60 ש"ח בערך) כדי להיכנס, הבחור תיחקר אותנו קלות לגבי מה רואים וכמה זה מוצלח. אמרתי לו שהמקום יפהפה אבל שאת כל הסיבוב ניתן לסיים בעשרים דקות, הוא תירגם לבחורה את מה שאמרנו ואחרי כמה דקות ראינו אותם יורדים ברגל לכיוון מרכז העיירה, התקמצנו על זה.
אחרי בית הענקים הלכנו לאזור החוף כדי לצאת לשייט דולפינים. אנחנו לא אוהבים לשוט גם כשמדובר בשייט לצפייה בחיות ים, אבל הגענו לניו זילנד עם ראש פתוח וזרמנו עם רוב ההצעות של ניצן. בשעה היעודה עלינו יחד עם עוד כשלושים אנשים על היאכטה והפלגנו אל הים הפתוח. כמה דקות אחרי תחילת ההפלגה, הקברניט פצח בנאום של הוראות בטיחות וקצת הסברים על ההפלגה, היה קשה מאוד להבין אותו, אבל הנחנו שבעת צרה, פשוט נסתדר. בשלב מסויים של הנאום הוא אמר: "I invite you to enjoy my big dick" דן ירק את המים שהוא לגם ושאל: "מה? מה הוא הרגע אמר שם? " ונקרע מצחוק, אני הייתי קצת יותר קשת תפיסה עד שהבנתי שהוא הזמין אותנו להינות מהסיפון שלו אבל בצורה שנשמעת מאוד מאוד גסה ולא הולמת בכלל.
בדיעבד וכפי שחשבנו, בשבילנו, השיט הזה היה מיותר, אומנם ראינו שני כלבי ים מרחוק וארבעה דולפינים קטנים ששחו לצד הסירה, אבל אותנו זה לא כל כך מלהיב. החלק היותר מעניין של השייט היה זוג מקומי בגילאים של 80+ שיצאו לחגיגות ה60 לנישואין שלהם וניהלו איתנו שיחה ערה ומעניינת.
הגברת החביבה, תיארה לנו את המסלול של הטיול שלהם (כמה מקומות שנגיע אליהם בהמשך הטיול) היא סיפרה לנו קצת על המשפחה שלה והילדים. הם חיים באי הצפוני ומבחינתם הטיול הזה הוא חזרה למקומות שהיו רק לפני הרבה שנים, סוג של טיול פרידה – לדבריה! היא גם אמרה לנו שהם עצמם תומכים בישראל וכך גם רוב המקומיים ושלא נתבאס מהטיפשים שעוינים אותנו. היה נחמד לדבר איתה למרות שהמבטא שלה היה כל כך מקומי שחלק גדול מהסיפורים שלה לא ממש הבנו.
חזרנו לעיר. בדרך גם אני התנסיתי קצת בנהיגה. כמובן שהוישרים של האוטו הופעלו כל הזמן ודן ישב לידי מפוחד מאוד, אבל עבר בשלום. בכניסה לעיר עצרנו בסופר ועשינו קניות להמשך הטיול, מוצרי בסיס כמו שמן זית, סויה, אבקת מרק, אבקת כביסה ועוד. החנינו את האוטו בחניון בתשלום (צמוד למלון) והלכנו למדרחוב הקטן שליד המלון. בלילה יש שם תאורה ססגונית ואווירה נעימה, אכלנו שם במסעדה תאילנדית חביבה. אחר כך ניסינו ללכת לישון אבל הג'ט לג המשיך להכות בנו ורוב הלילה התהפכנו מצד לצד.
קמנו לבוקר אפרורי וגשום, הסופה שהכתה בימים האחרונים בדרום האי התחילה להגיע גם לכרייסטצ'רץ. ברשימת האפשרויות שלנו להיום היה מסלול הליכה אבל זה היה באזור שבתחזית הוגדר גשום מאוד. אופציה נוספת שהייתה רשומה לנו בתיק הטיול: לבקר בשמורת חיות ממש ביציאה מהעיר. ראינו שכתוב שזה המקום היחידי שאפשר לראות קיווי, הציפור הלאומית של ניו זילנד אבל מה שיותר הלהיב אותי זה שכתוב שיש להם בשמורה סוסים מיניאטורים, אז החלטנו לנסוע לשם.
כשהגענו, גילינו שהשמורה היא בעצם סוג של גן חיות קטן. הדבר הראשון ששמנו לב אליו הוא שהחיות שם שמנות בצורה קיצונית, ראינו ברווזים שבקושי הולכים מרוב שהם שמנים וגם החיות האחרות היו מפוטמות בצורה שאינה מאפיינת את המושג "שמורה" ואפילו לא גן חיות, יותר כמו חיית מחמד שהבעלים מגזים עם הפינוקים שלה.
הלכנו בשבילי הגן עד שהגענו סוף סוף לאזור הסוסים ומה שראינו זה סוס אחד ענקי! לעומתו הסוסים בישראל הם המיניאטורים והיה גם פוני. קיצר- עבדו עלינו אין להם שום סוס מינאטורי,.
אחרי האכזבה המרה עם הסוסים, הלכנו לראות את הקיווי. האמת היא שזה לא כל כך עניין אותנו אבל מאחר וזו הציפור הלאומית והיא לא נפוצה בכלל, הלכנו. כשהגענו לכלוב הופתענו לגלות שלט שמספר בגאווה שיש להם שלושה קיווי, רק שלושה? זה לא נשמע כמו משהו להתגאות בו, חשבנו לעצמנו. מאחר והציפור הזו פעילה רק בחושך ובאזורי סבך ומערות, הכניסו אותנו לחדר חשוך לגמרי וביקשו שנשמור על השקט וננסה לראות אותם. מזל שהיו שם שני ילדים שהצליחו לראות איפה המאורות של הקיווי וכך ידענו לאיזה כיוון להסתכל. בפועל היה מאוד חשוך, מדי פעם ראינו צללית זזה בין השיחים וזהו. אנחנו חושדים שאין שם קיווי אלא בובה שאחד העובדים מזיז מדי פעם.
מאוכזבים קלות עזבנו את ה"שמורה" בתחושה שבילפו אותנו. נחמד שהם מאפשרים לך לראות משהו זז בין השיחים וקוראים לו "קיווי" אבל אסור להדליק אור ולבדוק מה באמת יש שם! שלא לדבר על הסוסים המינאיטוריים…
התחלנו לנסוע לכיוון התצפית שרצינו לעשות אבל בהתאם לתחזית, מזג האוויר החמיר בהדרגה והיה ערפילי קר וגשום, חלפנו על פני נקודת התצפית, גם דרך חלונות הרכב ראינו ממש מצוין את הגשם והערפל.
בזמן הנסיעה, קיבלנו הודעה ממקום אירוח שנגיע אליו בעוד יומיים, שהם מבקשים לדבר איתנו בטלפון בהקדם האפשרי. אז עצרנו בצד הדרך והתקשרנו. הבחורה שענתה לנו לא הבינה מי אנחנו, ניסינו להסביר לה שהם ביקשו שאנחנו נתקשר ואז היא התחילה לדבר בקצב מאוד גבוה שהפך בשלב מסויים לבליל מילים ששידרו אלינו תחושה קשה של חוסר סבלנות. הסתכלנו אחד על השני בחוסר אונים מוחלט, הדבר היחיד שהצלחנו להבין מהדברים שלה זה שהיא כל הזמן מבקשת משהו שקשור בתרנגולת (צ'יקן) מבולבלים ומיואשים ניסינו להגיד לה שתדבר עם הסוכן שלנו, אחרי כמה דקות של החלפת המילים chicken מהצד שלה ו – Agent מהצד שלנו השיחה הסתיימה ללא תוצאות. כמה דקות אחרי סיום השיחה, נפל לנו סוף סוף האסימון, היא בסך הכל רצתה להבין מתי אנחנו עושים צ'ק אין למלון שלה.
נסענו ישירות אל המלון, קיבלנו וילה ענקית עם אח וג'קוזי. אבל הם ממש התחננו שלא נשתמש בג'קוזי כי בסופה של הימים האחרונים הייתה הצפה בנהר מקומי ונהרסו או הזדהמו מקורות המים הישירים שלהם ולכן כרגע יש מחסור במים נקיים בכל האזור.
המלון היה מאוד מפנק ישבנו בכייף בסלון המחומם וצפינו בגשם ובערפל. בישלנו בחדר ועשינו כביסה והתפללנו שלא תהיה מלחמה בארץ ושנצליח להתגבר על הג'ט לג (הצלחנו לגבי המלחמה, קצת פחות עם הג'ט לג).
קמנו בבוקר ומהחלון הציצו עלינו הרים מושלגים, איזה יופי של נוף שאתמול לא הצלחנו לראות בגלל הגשם. אכלנו ארוחת בוקר בחדר והתלהבנו מההבדל בין מה שראינו אתמול בערב להיום
אחרי האוכל יצאנו לדרך לכיוון אגם טקאפו. בדרך עצרנו מעל הנהר שאתמול היינו אמורים לראות מנקודת התצפית שדילגנו עליה. הנקודה של היום הייתה גבוהה יותר ומזג האוויר טוב יותר, כך שניתן לראות את יופיו של הנהר.
משם נסענו למפלי אמילי (Emily Falls) התחלנו ללכת אבל אחרי חצי שעה הגענו לחציית נחל שבגלל הגשם היה גבוה יחסית. אני הייתי בגל עייפות חזק של הג'ט לג, ממש תשישות קשה וחוסר יכולת להתרכז ולכן והחלטתי שאני לא חוצה את הדבר הזה כי בוודאות זה יגמר בהחלקה למים, דן קצת התבאס אבל ויתר לי כי הבין את מידת העייפות שלי אבל גם כי היה בוצי וחורפי
המשכנו בנסיעה לכיוון העיירה ג'רלדין, כל הדרך נסענו בין שדות מרעה של כבשים, פרות וגם איילים! בג'רלדין מצאנו בית קפה כפרי, שלהפתעתנו היה שוקק חיים, הרבה מאוד אנשים ישבו שם ונראה היה לנו שמדובר בתיירות מקומית. שתינו קפה סביר ואני אכלתי עוגיית חמאה ענקית שהייתה טעימה מאוד ואז המשכנו בנסיעה עד המלון שלנו באגם טקאפו.
אחרי שהתמקמנו במלון המפנק שלנו, נסענו אל מצפה הכוכבים שנמצא על הר מעל העיירה ומספק תצפית על כל האזור. כשהגענו לשער הכניסה, השומר עדכן אותנו שבעוד שעה וחצי השערים ננעלים ואנחנו חייבים לצאת לפני. שילמנו את דמי הכניסה והבטחנו שנהיה זריזים. דן לחץ על הגז וטסנו במעלה ההר עד לחניון. התצפית מלמעלה אכן מאוד מאוד יפה, אבל היה ממש קפוא כך שלא שרדנו המון.
אח"כ ירדנו מהמצפה ונסענו לראות את הכנסיה העתיקה והמפורסמת של העיירה. לא הגענו עד לכנסיה עצמה כי היא נראתה לא מעניינת אבל יותר מזה – היו מיליון תיירים אסייתיים סביבה. הם הגיעו באוטובוסים ומיניבוסים. והלכו על הגשר היפה של העיירה ואל הכנסייה. לדעתי אחר כך הם המשיכו בנסיעה ליעד הבא שלהם. אנחנו הסתפקנו בלתצפת על האזור כולו, שהוא אכן יפה מאוד. בדרך למלון עצרנו בסופר, קנינו כמה מצרכים ובישלנו לבד בחדר ארוחת ערב.
בתשע וחצי בערב יצאנו למעיינות החמים של העיירה לסיור צפייה בכוכבים ורחצה בבריכות החמות. כבר ביציאה מהחדר שמנו לב שהעיירה חשוכה לגמרי, לא רואים מטר קדימה – ממש מטורף. נסענו לאט לאט כדי לא לדרוס אף אחד או שום דבר עד שהגענו למרחצאות. לשמחתנו שביל הכניסה למרחצאות מואר בתאורה אדומה שניתן לראות כשמתקרבים לאזור החנייה, החנינו את הרכב וגיששנו את דרכנו פנימה לאורך שביל האורות האדומים.
בכניסה קיבלה את פנינו מדריכה חמודה, למזלנו היא הייתה אמריקאית וכך יכולנו להבין מה היא מדברת. היא בירכה אותנו בשמחה והסבירה לנו שבגלל שכל האזור של טקאפו נחשב "שמורת חושך" אין תאורת רחוב וגם המלונות והבתים הפרטיים מחוייבים לכללי תאורה נוקשים. האור האדום שהם משתמשים בו, הוא אור מיוחד שאינו פוגע בשמורה.
היא גם סיפרה לנו שמאוד מעונן היום (ראינו לבד!) מה שקצת מקשה על השימוש בטלסקופים ולכן התחלנו את האירוע עם משקפי מציאות מדומה בתוך המרכז. בשלב מסויים קצת התבהר אז היא חילקה לכל הקבוצה (היינו בערך 12 אנשים) שמיכות חמות ויצאנו לקור הנוראי בחוץ אל במות הטלסקופים שלהם וראינו כל מיני נקודות זוהרות בשמיים תוך כדי שהמדריכים מתלהבים מהמראה ואנחנו מתלהבים מנימוס כי בעצם ראינו נקודות אור קטנות תוך כדי שאנחנו קופאים מקור.
בסוף המדריכים נרגעו מההתלהבות של עצמם או שהגיע ענן חדש שכיסה את השמיים, מה זה משנה, העיקר שסוף סוף עברנו לחלק הכייפי של הערב – רחצה בבריכות החמות! כל אחד מאיתנו קיבל חלוק, לוקר ומגבת, החלפנו לבגדי ים ורצנו אל הבריכה. ושם העברנו שעה מאוד נעימה במים תוך כדי שהבחורה מספרת לנו סיפורי כוכבים מהתרבות המאורית.
סך הכל הייתה חוויה נחמדה מאוד, חזרנו לחדר מבושלים לגמרי והלכנו לישון
באמצע הלילה נשמעה אזעקה עולה ויורדת ברחבי טקאפו!!! טריגר מלחמה. זכרתי שבקבלה מילמלו על זה משהו אך לא ממש הסבירו. ג'מיניי סיפר לי שמדובר בדרך שבה קוראים בעיירה הזו לכוחות החירום, כבאים, משטרה או אמבולנס ושככל הנראה היתה תאונה או משהו כזה ואמר לי לחזור לישון , דן בכלל לא התעורר.
22.04.26 - יום רביעי - הר קוק
קמנו בבוקר והעברנו את הזמן בעיירה עד השעה 11 שבה המרחצאות נפתחים. נסענו שוב אל האזור של הכנסייה והלכנו ברגל על הגשר המוביל אליה, מזג האוויר היה בהיר וקר, המוני התיירים עדיין לא הגיעו, היה פשוט יפהפה.
לאורך האגם, יש ממש מסלול הליכה נחמד, הסתובבנו בו קצת כדי להעביר את הזמן אבל היה קפוא אז לא התרחקנו. בזמן שהיינו שם, הגיעה לאזור קבוצת ילדים עם מורים או מדריכים וצוות צילום. חלק מהילדים היו לבושים בבגדים קצרים ולא היה נראה שהם מבינים כמה קר שם. המורים והצלמים עשו להם כל מיני הפעלות והכינו אותם להצטלם אבל לא נשארנו לחכות ולראות מה בדיוק הם מצלמים.
כחלק מהבילוי של הלילה, מקבלים כניסה לבריכות החמות גם בשעות היום. הגענו בדיוק בזמן הפתיחה, נכנסנו לקבלה ואז גילינו שאת המגבות והלוקרים מקבלים רק בלילה ועכשיו אנחנו צריכים להביא לבד או לקנות. חזרנו לאוטו כדי לקחת מגבות וכפכפים ואז בהחלטה של רגע, החלטנו לוותר על הרחצה הנוספת בבריכות ובמקום זה להקדים לנסוע אל הר קוק ולעשות שם מסלול קצת יותר ארוך ממה שתוכנן ליום הזה.
הנסיעה בין אגם טקאפו להר קוק נמשכת כשעה כשבחצי השעה האחרונה, הנוף הוא כבר של העמק הענקי והמדהים ביופיו. הגענו אל החניון המסודר, שהיה מלא מאוד ולכן חנינו לצד הדרך באזור ללא תשלום, התארגנו בזריזות ויצאנו אל מסלול שנקרא סילי טראנס.
מזג האוויר היה מצוין, אפילו קצת חם מדי והמסלול היה מאתגר למדי. מדובר בשעה וחצי של עלייה תלולה של 600 מטר גובה, בערך 2200 מדרגות,סך הכל כששה קילומטר הלוך חזור, אבל תלול מאוד. ככל שעולים יותר גבוה, העמק שמתחת להר נפתח מולנו ויש תצפית על האגמים הקרחוניים, נוף עוצמתי מאוד
כשסיימנו את המסלול, הגענו עם רגליים רועדות לאוטו ונסענו לעיירה טוויזל שנמצאת כארבעים דקות נסיעה מלב הפארק, שוב נסענו לאורך האגם והעמק ונהננו מהנוף. בעיירה מצאנו את הדירה שהוזמנה לנו ללילה הזה, הדירה מאובזרת טוב אבל לא היה לנו כוח לבשל אז יצאנו לפאב מקומי, האוכל היה סביר והבירה מצויינת ובכך סגרנו את היום.
23.04.26 - יום חמישי - הר קוק
התעוררנו לבוקר עם מזג אוויר מדהים, המדשאות שמחוץ לדירה שלנו היו לבנות וקפואות והשמיים כחולים. אכלנו ארוחת בוקר טובה בבית ויצאנו שוב לפארק. בדרך, לא יכולנו שלא לעצור מול העוצמה של העמק להתפעל מהנוף וכמובן גם לצלם.
המסלול שלנו להיום נקרא Hooker Valley Track. בימים כתיקונם זה טרק של 10 קילומטר אבל באפריל 2025 הייתה סופת גשמים שגרמה להצפות וסחף שפגעו באחד הגשרים שבמסלול ומאז ועד שיוחלף הגשר, המסלול סגור בחלקו. ולכן אנחנו הסתפקנו בחצי דרך, רק עד הגשר הראשון שלאחריו המסלול סגור. השרירים שלנו היו כאובים מהמסלול של אתמול, אז בירכנו על ההליכה הנעימה והנוחה.
בזמן הטיול ראינו מסוקים שטסים הלוך וחזור אל תוך העמק כשהם סוחבים קורות ענקיות הבנו שזה חלק מבנייה ושיקום של המסלול. באוגוסט 2026 ראינו שהעבודה הושלמה והמסלול נפתח, פספסנו רק בכמה חודשים.
כשסיימנו את המסלול, חזרנו לחניון המסודר שבנתיים התמלא ביותר ויותר מכוניות, קרוואנים ואנשים אבל נשאר לנו עוד כשעה וחצי עד שייט הקרחונים אז החלטנו לנסוע למלון של הפארק (ממנו גם יוצא השייט) והלכנו לקפיטריה לשתות קפה. המלון התגלה כמלון ענקי ומלא בהמון אנשים. המון קבוצות מאורגנות שישנות במלון או רק מגיעות לארוחת צהריים. הקפיטריה הייתה מלאה לגמרי אבל הצלחנו (בקושי) למצוא פינה ולשתות קפה. מזל שלא היינו רעבים גם כי הריח לא היה סימפטי וגם כי האנשים בקופה הזהירו את כל הממתינים בתור שזמן ההמתנה למנות עומד על כארבעים דקות.
בשעה 13:00 הלכנו לדלפק של הסיורים. ממש ליד הדלפק היה שלט ובו היה כתוב בשתי שפות, אנגלית ומנדרינית, איזה סיורים יש היום ובאיזו שפה ההדרכה – אנגלית או מנדרינית, וזה הסתדר טוב עם זה שרוב התיירים בקפיטריה היו אסייתים. עשינו צ'ק אין (או כמו שהניו זילנדים קוראים לו – צ'יקן) לסיור שלנו והלכנו להמתין לאוטובוס שייקח אותנו לאגם. בשלב הזה כבר לא הופתענו לגלות ששאר חברינו לשייט היו אסייתים.
האוטובוס לקח אותנו בנסיעה של כרבע שעה לעמק טזמן (Tasman Valley) והוריד אותנו בחניון, משם הלכנו ברגל עוד כרבע שעה לאגם טזמן, שבו המתינו לנו שלוש סירות מנוע קטנות וצוות המשיטים. יחד איתנו על השביל היו גם סתם מטיילים שהלכו אל האגם ועוד כל מיני נקודות באזור ומולנו גם פגשנו את האנשים של השייט המוקדם יותר.
השייט עצמו היה מאוד מאוד מוצלח. גם מאוד יפה וגם אווירה טובה של הסברים משולבים בסיפורים. המשיטה שלנו סיפרה לנו שבגלל סופת השלגים המפתיעה שהכתה באי בשבוע שעבר, הרבה מאוד מהסיורים בוטלו כי זה היה לא בטיחותי ושאנחנו זכינו ליום היפה הראשון מזה שבועיים.
ניכר היה שהשייטים מנוסים ומכירים היטב את האגם וגם אחד את השני. הם החליפו בינהם מקומות לייד הקרחונים הקטנים שצפו באגם, לפרקים התרחקו לקצוות שונים של האגם וגם עשו קצת שטויות ותחרויות של שיט מהיר בינם לבין עצמם. בקיצור היה שיט כייפי ומדהים ביופיו.
אחרי שהאוטובוס החזיר אותנו למלון, נסענו באופן עצמאי לעמק טזמן, העמק שבו הקרחון והאגם ששטנו בו, עמק מהמם ביופיו, שהוא חלק מכל הפארק הגדול והעוצמתי הזה. לא נסענו עד האגם אלא הסתפקנו בלעצור בדרך ולהתלהב קצת בלי שהחלונות של האוטובוס יפריעו ובלי הקשקושים של המדריך שניסה להסביר כל מיני דברים על העמק ועל זה שהוא שימש לצילומים של שר הטבעות, הוא אפילו הראה לנו איזה גבעה וטען שהיא הייתה אחת מהערים המפורסמות בסרט הוא נשמע מקצוען אבל בדיעבד גילינו שכל מה שהוא אמר בעניין הסרט, פשוט לא נכון. אכן צולמו באזור סצנות מפורסמות אבל לא בפארק עצמו אלא במקומות הרבה פחות נגישים.
בדרך חזרה לדירה נפרדנו בעיניים ובלב מהפארק המדהים הזה, מחר אנחנו ממשיכים לנסוע דרומה. ארוחת ערב טעימה אכלנו בדירה וניצלנו את הזמן גם לכביסה.
24.06.26 - יום שישי -אואמארו
גם בבוקר הזה התעוררנו וכל הסביבה של הדירה הייתה קפואה, ממש מראה מושלג, גם האוטו שלנו היה מכוסה בשכבת קרח מכובדת ודן שפך קצת מים פושרים על השמשה לפני שהתחלנו לנסוע. אחרי ארוחת בוקר בדירה, סיימנו לארוז ואז הגיע החלק הכי מסובך – מה עושים עם הזבל? ממש חידת הגיון אבל לא בהכרח ההיגיון שלנו. דן, ביחד עם הג'מיניי עבר על כל הפחים שבחוץ וחילק לכל פח את מה שהג'מיניי אמר לו, קיווינו שזו לא אחת מהפעמים שהג'מיניי משקר לנו ויצאנו לדרך, עצרנו בסוכנות של השכרת הדירות ונתנו להם את המפתחות של הדירה, הם בקושי הרימו את המבט כשנכנסנו ולא שאלו כלום כך שכנראה הם רגילים לתיירים שנכנסים ויוצאים.
בערך עשרים דקות נסיעה מטוויזל, בדרך חקלאית צדדית ממש בשטח פרטי של מישהו הגענו אל צוקי קליי (Clay Cliffs). בכניסה יש תיבה שבה אמורים להשאיר דמי כניסה במזומן, הבעיה הייתה שלא היה לנו כסף קטן, רק שטרות של 50 דולר והתשלום הוא עשרה דולר בלבד לרכב. חיכינו בסבלנות שיגיעו עוד תיירים בתקווה שנצליח לפרוט את השטר ואכן במכונית הרביעית בא לציון גואל, נכנסנו ונסענו בדרך העפר עד לחנייה.
מהחנייה יש הליכה של כעשר דקות עד לצוקים. הצוקים הם סוג של עמודי חימר מחודדים, קצת מזכירים את המראה של קניון ברייס בארה"ב, אבל בקטנטן. תוך כדי ההסתובבות בין הצוקים פגשנו זוג אמריקאים נחמדים וחלקנו חוויות על פארקים ומסלולים בארה"ב. הם סיפרו לנו שבכל שנה הם עושים טיול של חודש ומעלה בארה"ב, מחוץ לעונת הטיולים ומשתמשים במגוון כלי התחבורה שלהם – קרוואן, אופנוע ויאכטה. הודנו בפניהם שאנחנו מקנאים ונפרדנו כידידים.
בין הצוקים עצמם ראינו שיש שביל עיזים חולי ולא יציב שמטפס על גבעונת קטנטנה, כמובן שדן מייד התחיל לטפס ואני קרטעתי אחריו, גם האמריקאים הגיעו לשם בשלב מסויים וכשירדנו באו מולנו עוד כמה אנשים שהחליטו לטפס, אחד מהם היה עם כפכפי אצבע לא מתאימים אבל הוא לא ויתר והמשיך לעלות.
בדרך חזרה לאוטו, באו מולנו עוד אנשים, מגוון רחב של דמויות, החל במשפחה עם ילדים קטנים, דרך בבחור עם יוקליילי וכלה בנערות בית ספר שנראות כמו מהסדרה האירית, נערות דרי. את המשפחה ראינו מגיעה עם רכב אבל החברה הצעירים נראו כאילו שהם ברחו מבית ספר מקומי אז לא ממש הבנתי איך הם הגיעו לפארק שנמצא באמצע שומקום ועוד בשעה שככל הנראה יש להם בית ספר.
למרות השעה היחסית מוקדמת, החלטנו לעצור בדרך ביקב מקומי. באי הדרומי, בגלל החורפים הארוכים והקשים, היקבים מתמחים בעיקר ביינות לבנים או אדומים קלילים יחסית כמו פינו נואר, זה בדרך כלל פחות הטעם שלנו אבל זו לא סיבה שלא ללמוד ולהכיר את הסגנון המקומי. עצרנו ביקב River-T Wines, אחד היחידים שעדיין פתוח בסוף עונת הטיולים. ישבנו במרפסת המקסימה שלהם ואכלנו משהו קטן מלווה בשתי כוסות משני היינות האדומים היחידים שיש להם. העצירה הייתה נהדרת, האוכל היה טעים, הסיפורים על היקב מעניינים אבל היין עצמו לא היה לנו כל כך טעים.
כדי להגיע לעצירה הבאה שלנו, ירדנו מהכביש הראשי ונסענו בדרכים קצת יותר צדדיות ונטושות עד שהגענו אל "אבני הפיל" (Elephant Rocks) גם הפעם מדובר בתופעה גיאולוגית רנדומלית שממוקמת בשטח פרטי. גם כאן יש אופציה של גביית כסף, אבל על בסיס וולנטרי, אנחנו החלטנו לא להתנדב וצעדנו ישירות לאזור האבנים.
השדה שעליו האבנים מונחות שימש בעבר כתפאורה בסרט נרניה ואולי גם בעוד סרט. סך הכל מקום קטן וחמוד מאוד, עצירה יפה, נעימה ולא עמוסה, חוץ מאיתנו ראינו שם רק עוד זוג אנשים, הבחור הטיס את הרחפן שלו בכל האזור והאישה ישבה בצד והשתעממה. משם כבר המשכנו ישירות למלון שלנו בעיירה Oamaru.
לאורך הנסיעה זכינו לראות את תחילת עונת השלכת, עצים מוזהבים בשולי הכביש ולאורך האגמים, מראה מרהיב ביופיו.
אחרי שהתמקמנו בחדר הגדול והמיוחד שלנו (בניין עתיק יחסית עם תקרות וחלונות גבוהים), יצאנו לאכול ארוחת ערב מוקדמת, בפוד טראק נחמד שנקרא Beyond A Bite. המקום נמצא ממש בקרבת המלון, אבל אין שם איפה לשבת אז הלכנו לפארק ציבורי קטן והתיישבנו לאכול. מסתבר שהפארק הקטן ממוקם ממש ליד בית החולים המקומי ותוך כדי שאכלנו, המסוק של בית החולים, המריא לו, ממש כמה מטרים מאיתנו. זו הייתה חוויה סוריאליסטית למדי.
לקראת השעה שש בערב נסענו למזח לראות את "המצעד של הפינגווינים הכחולים" בהתחלה הגענו למזח הלא נכון, לקח לנו כמה דקות להבין שאין שם שום מרכז מבקרים ואז חזרנו במהירות לאוטו ונסענו למזח השני. בנתיים זכינו לראות את העיירה והמפרץ בשעת השקיעה וזה בהחלט היה מראה מרשים.
עברנו בזריזות בקופות ומשם נשלחנו לאמפי תאטרון ענקי שכבר היה מלא כמעט לגמרי באנשים, רובם המוחלט סינים. הצלחנו למצוא מקום על ספסל פינתי נמוך והתיישבנו. אחרי כמה דקות הגיעו שתי מדריכות, אחת מהן פתחה בכל מיני הסברים על האירוע ועל הפינגוונים הכחולים, כל כמה משפטים היא עצרה והמדריכה השנייה חזרה על הדברים במנדרינית, לא שמענו כל כך טוב, בגלל שישבנו בצד אבל המסר המרכזי היה שאסור לצלם, אסור לדבר ואסור להפריע לפינגווינים!
מתישהו הגיעו הפינגווינים שמההסברים כן הצלחנו להבין שהם הפינגווינים הכי קטנים בעולם. הם באים מהים בקבוצות גדולות ועולים לחוף, חוצים את הרחבה מול הקהל ונעלמים במחילות שלהם. בסך הכל זה דבר נחמד אבל בגלל שכבר היה חשוך וישבנו רחוק, בקושי הצלחנו לראות ומה שכן ראינו, נראה קצת כמו להקת ברווזים ולכן בסיכום שלנו זה היה די עלוב.
בינתיים המדריכות היו מאוד קשוחות וכל הזמן צעקו ברמקול על אנשים שלא יפריעו ולא יצלמו, היה להן ממש סגנון צבאי ולא נעים, זה היה קצת מפתיע אבל אולי ככה מקובל כשהקהל מגיע ממדינה דיקטטורית.
אחרי חצי שעה מיצינו לגמרי וחזרנו למלון. בשיחה שהייתה לנו עם ניצן וסיפרנו לו על החוויה, הוא אמר לנו שבדרך כלל הוא שולח אנשים למושבים של ה – VIP שנמצאים בצד השני של הרחבה, וכוללים מעט אנשים וחוויה יותר אקסקלוסיבית עם תצפית קרובה יותר, אבל במקרה שלנו, בגלל הדחייה של הטיול, הוא לא הצליח להשיג לנו כרטיסים.
25.04.26 - יום שבת - דונידין
השכמנו קום והלכנו לבית קפה חמוד, Badger & Mackerel Messhall Espresso, ממש ליד המלון, ובשמונה וחצי כבר יצאנו לכיוון העיר דונידין. בדרך עצרנו בסלעי מואראקי Moeraki Boulders על החוף, עוד מוזרות גיאולגית, הפעם ממש על חוף הים – היה חביב מאוד.
אחר כך המשכנו בנסיעה, עברנו בשוליים של העיר דונידין (Dunedin) וירדנו אל חצי האי אוטגו (Otago Peninsula) הישר אל מרכז המבקרים של שמורת האלבטרוס המלכותי שם עשינו סיור קליל אך מעניין שעסק באלבטרוס, כולל תצפיות על הקינים והציפור עצמה. המדריכה סיפרה לנו שהמשקל של האלבטרוס מגיע תוך כחודשיים מהבקיעה ל6 ק"ג ואחר כך גם ל8-10 ק"ג ונתנה לנו להחזיק בובות של האפרוח בגילאים שונים. בסוף החלק הראשון של הסיור, חצי מהקבוצה פרשה וחזרה אל המרכז ואנחנו ועוד משפחה אחת המשכנו בסיור שעסק במרכז עצמו.
גילינו שפעם המקום הזה שימש כמבצר, באחד החדרים יש עדיין תותח שנקרא "התותח הנעלם" בגלל המנגנון ההידראולי הייחודי שלו שמעלה ומוריד אותו מתוך המרתף במידה וצריך להפציץ משהו. התותח ממלא בגודלו את כל החדר והקואורדינטות מסומנות על הקירות מסביב ובעזרתן מסובבים ומכוונים אותו לנקודה שצריך. לקראת סוף המאה 19 הבריטים חששו שהרוסים ינסו לכבוש מהם חלקים מהאימפריה ולכן ביצרו את ניו זילנד והציבו בה 13 תותחים כאלו.
בפועל הצי הרוסי אכן הגיע מדי פעם לחופי ניו זילנד, אך רק במסגרת מסעות מחקר ודיפלומטיה ולמרות ההיסטריה והחרדות מעולם לא היה ניסיון לכבוש את האיים. סיפור דומה היה בזמן מלחמת העולם השנייה, הפעם החשש היה מיפן. ואפילו יש סיפור מבדר על כך שהתותח אכן ירה פעם על מה שהצוות חשב שהוא צוללת יפנית אך התגלה בדיעבד כגוש אצות שהצטבר במים.
בסוף הסיור נסענו חזרה לכיוון העיר, בזמן הנסיעה על חצי האי בין העיר למרכז המבקרים, ראינו שלטי דרכים שלא ראינו (עדיין) בשום מקום אחר בעולם אשר מזהירים אותנו מפני פינגווינים וכלבי ים על הכביש, לצערנו לא זכינו לראות את החיות עצמן בפעולה. בדרך למלון עשינו עצירה בחוף התעלה (Tunnel Beach), מהתיאור והתמונות שראינו, ציפינו לחוף שמגיעים אליו דרך תעלה אבל כשהגענו לחניון ראינו ירידה מאוד גדולה, בקצה למטה צוקים יפים, החניון היה די מלא וגם לאורך השביל היו לא מעט אנשים. התחלנו לרדת אבל בשלב מסוים החלטנו שתצפית על המצוקים תספיק לנו. בין כה זו כבר לא עונת הרחצה ולא היה כוח לבדוק אם יש למטה תעלה קטנה או לא, אז הסתובבנו, עלינו חזרה למעלה ונסענו למלון.
בדיעבד גילינו שמזל שנשברנו ולא ירדנו עד לחוף כי אם היינו ממשיכים את המסלול ומגיעים אפילו חמש דקות יותר מאוחר למלון, לא היה אף אחד בקבלה ולא היינו יכולים להיכנס עם האוטו לחניון ואז אלוהים יודע איפה היינו יכולים להחנות. שמחים בחלקנו הלכנו לדירונת הקטנה שלנו, למרות שהיה לנו מטבחון, החלטנו לצאת למסעדה מתוך הנחה (מוצדקת מאוד) שבעיר גדולה יהיו מסעדות טובות. בחרנו ללכת למסעדה תאילנדית עם השם הארוך – Kindee Thai Kitchen Dunedin שהייתה מוצלחת מאוד ולראשונה גם זכינו לשתות יין אדום טעים אחד מאוסטרליה ואחד מקומי.
26.04.26 - יום ראשון - קטלינס
ארוחת בוקר אכלנו בבית קפה בשם .noble, הנקודה בסוף היא חלק רשמי מהשם, אין לי מושג למה הם מתכוונים, אבל המקום היה מהמוצלחים ביותר בטיול (גם המסעדה התאילנדית שנמצאת ממש מעבר לכביש). אני הזמנתי טוסט אבוקדו מפונפן ודן הזמין משהו עם חלומי וכרובית מוקפצים – היה מעולה.
לפני שעזבנו את דונידין, נסענו לרחוב בולדווין (Baldwin), מסתבר שבשנת 1987 הוא הוכתר על ידי גינס, כרחוב המגורים התלול ביותר בעולם! בסך הכל מדובר ברחוב צדדי, עם שיפוע מרשים שהפך למעין אתר תיירות קטן. יש בו עדיין תושבים מקומיים אך ניכר שחלק מהדירות מיועדות להשכרה לתיירים. החלק המבדר הוא שבשנת 2019 גינס הדיחו את הרחוב הזה מהתואר שלו והעניקו אותו לרחוב בווילס, בריטניה אבל התושבים של דונידין לא ויתרו, הגישו לועדת גינס ערעור על המדידה וזכו חזרה בתואר הנכסף, רחוב שלא כייף לגור בו בגלל השיפוע המוגזם!.
כשהגענו ראינו שילוט שאוסר על החנייה חלק ניכר מהרחוב אז החנינו את האוטו בתחילת הרחוב, עלינו את חלקו ברגל, לדעתי האישית העליות בחיפה הרבה יותר קשות ומרשימות.
מדונידין התחלנו את היומיים שלנו באזור שמורת הקטלינס (Catlins). זהו האזור הדרומי ביותר בניו זילנד ויש בו מעט מאוד אנשים (אלפים בודדים) וקומץ ישובים קטנטנים. מזג האוויר היה קריר, אפרורי ועם נטייה לטיפטופים, דווקא די מתאים כשנוסעים לאורך מרחבים שוממים וחופים נטושים. הציפייה היתה לראות קצת חיי טבע בחופים, אבל ככל הנראה בגלל העונה המאוחרת, לא ראינו כמעט כלום.
התחלנו בטיולון קצרצר למגדלור יפה Nugget Point, ממש בקרבתו יש חוף שאמורים להגיע אליו פינגווינים בשעות אחר הצהריים המאוחרות, אבל אנחנו לא רצינו להישאר כי עדיין ציפתה לנו הסיעה של כמה שעות לדירה שלנו ולא רצינו לנסוע בחושך.
ממש ליד המגדלור נמצא אחד מהישובים היחידים של האזור, מדובר בקומץ בתים שנראה קצת נטוש (אבל הוא לא) ומתהדר בשם המבדר Kaka Point. באופן כללי נתקלנו בהרבה שמות משעשעים (מבחינתנו) שכוללים חזרה על אותיות והרבה שילוב של פופו וקקה.
אחרי שחלפנו על פני נקודת הקקה, חיפשנו בית קפה להתרעננות. הגענו לעוד יישוב נידח ומצאנו בית קפה פתוח ונכנסנו. בית הקפה מנוהל על ידי שני תושבי המקום, זוג לא צעיר. העוגה שלקחנו הייתה נחמדה מאוד, הקפה היה מר אך נסבל אבל בלי ספק, גולת הכותרת הייתה בעל הבית שהיה גם הבריסטה וגם המלצר, כשנכנסנו למקום חשבנו שהוא הומלס שיושב שם כדי להתחמם.
אחר כך עצרנו במפלי פורקאונוי (Purakaunui Falls), זו הייתה הליכה קצרה וקלה ביער גשם משוגע, שהביאה אותנו למפלים חמודים מאוד, עצירה ממש מפתיעה ומוצלחת. זה ממש מוזר ללכת ביער גשם טרופי במזג אוויר קריר, עד היום בכל המקומות הטרופיים שטיילנו, היה חם ולח.
המשכנו בנסיעה עד הבית הקטנטן שלנו ללילה הזה בעוד ישוב שכלל מעט מאוד בתים ורק בחלקם נראה שמישהו גר. לפני שהתמקמנו בדירה החלטנו לקפוץ לחוף הים הסמוך שבו בימי הקיץ יש קמפגראונד גדול ועל פי השמועה, הפינגווינים צהובי העין מגיעים גם לשם, קיווינו שאולי פה נזכה לראות פינגווינים או משהו.
הקמפגראונד היה נטוש לגמרי ובחניון שליד החוף היינו רק אנחנו ועוד שני רכבים. חוצמזה גם ראינו כמה חברה צעירים שהגיעו ברגל מהישוב, תיירים בודאות, ראינו אותם עוזבים את החוף והולכים לדירה שלהם והם היו רטובים לגמרי מהגשם שהתחיל בשעה חמש, ממש לפי התחזית אבל פינגווינים לא ראינו. חזרנו לדירה החמימה שלנו והכנו ארוחת ערב, לא נראה לי שהיו מסעדות פתוחות באזור, בהתחשב בכך שיש שם בסך הכל שתיים או שלוש, אבל לא בדקנו.
27.04.26 - יום שני - קטלינס
בבוקר המשכנו בנסיעה דרומה עד ל – Slope Point שהיא הנקודה הדרומית ביותר באי הדרומי. עשינו שם מסלול הליכה קצר ונחמד אל המצוקים, הדרך עוברת בתוך שדה מרעה של כבשים ופרות כך שבעשר דקות הראשונות והאחרונות היינו צריכים להתרכז בשביל שהיה זרוע בקקי. אזור התצפית היה יפה מאוד, הרוח והקור ושעות הנסיעה שעוד ציפו לנו, דחפו אותנו לחזור בזריזות לאוטו ולהמשיך בנסיעה.
ממש בקרבת החניון יכולנו לראות את העצים המיוחדים של האזור שמה שמייחד ומאפיין אותם זה הנטייה שלהם הצידה. בגלל הרוחות החזקות, חלק גדול מהעצים לא מצליח לגדול כלפי מעלה ולכן הם פשוט גדלים ב"שכיבה"
המשכנו בנסיעה, הכבישים הצרים של האזור נטושים כמעט לחלוטין. מדי פעם ראינו חווה או רכב של תושב מקומי, אבל רוב הזמן הרגשנו לבד בקצה העולם. בשלב מסוים נסעה מולנו שיירה של רכבים קטנים עתיקים. ראינו מועדונים של בעלי רכבים שונים ומשונים בכל העולם אבל חשבתי שניו זילנד קטנה מדי ומרוחקת מדי בשביל כזה דבר, אבל הנה הם באו מולנו ועוד באיזור הכי הכי נידח של ניו זילנד.
לפני שהתחלנו לעזוב את החוף הדרומי, עצרנו בנקודה בשם Waipapa Point שהיא הנקודה המערבית ביותר של האזור הדרומי ביותר, או איזו "ביותר" אחר. מהחנייה הלכנו דקות בודדות למגדלור המקומי, כשהתקרבנו ראינו כמה תיירים מצביעים לכיוון החוף, מיהרנו להתקרב ועוד לפני שהצלחנו לראות משהו, ריח מזעזע של כלב ים הכה בנו, וכעבור דקה גם ראינו אותו מדגמן פוזות לאבי המשפחה. ביד אחת סתמנו את האף וביד השנייה צילמנו אותו. אחרי שלוש דקות, הוא הלך בנחת לים ונעלם לגמרי. היה כלא היה.
המשכנו לטייל באזור המגדלור, דן ראה מרחוק מושבת ציפורים והחליט להתקרב אליהן כדי לראות במה מדובר. אבל הן היו סתם ציפורים חסרות ייחוד אז הוא חזר די מהר. משם שמנו את הניווט לטה אנאו, היעד שלנו לימים הקרובים.
טה אנאו, עיירה קטנה ותיירותית, חולשת על אחד מהאזורים הכי מעניינים בניו זילנד, התמקמנו במלון שלנו ממש בקרבת הרחוב המרכזי והטיילת שליד האגם. אירגנו לעצמנו כריכים וחטיפים לטיול הארוך שציפה לנו ביום למחרת והסתפקנו בארוחת ערב קלה בחדר.
החלק הראשון של הטיול הסתיים, הוא התחיל במעבר הלא יאומן מחודש וחצי של חיים במלחמה לטיול בקצה העולם ובאמת לקח לנו כמה ימים להתגבר על הג'ט לג ולעבור ממצב הישרדות למצב של חופש וטיול.
ניו זילנד היא ענקית ובחלק הזה של הטיול הספקנו לדגום טיפה את העמקים הקרחוניים המדהימים שלה ואז נסענו עד לקצה הדרומי של האי, אזור שונה לחלוטין בתוואי הנוף, מתאפיין בחופים ארוכים וחיות אך שומם מאנשים. בחלק הבא של הטיול נטייל במרכז האי הדרומי שהוא האזור של ההרים, העמקים והפיורדים.